"אתה לא באמת עושה את זה נכון?"
"נכון."
"אז בוא נלך מפה טוב?"
"טוב."
"למה אתה ממשיך ללכת?"
"ככה."
"אבל אמרנו שהולכים למקום אחר."
"נכון."
"אז למה אתה הולך לשם?"
"בואי זה גם מקום אחר."
אני נכנעת בחשש גדול מהול בהתרגשות ענקית.
ידעתי.
שלט ענק, פרחים, בלונים, ומעיין בצד, תפאורה.
הוא כורע ברך, שולף משהו מהכיס, משהו לא מזוהה.
"קום, טמבל, קום מיד."
"לא רוצה."
"תינוק אחד. תפסיק. קום."
"אני רוצה שתסתכלי מה יש לי ביד. את רואה מה זה?"
"לא. אני לא רוצה לראות. כמו ילד בן שלוש אתה."
"זה מפתיע אותך?"
"לא."
"יופי."
"די נו קום. בוא נלך מפה."
"כבר הלכנו."
"לא. למקום אחר."
"את מוכנה להסתכל כבר מה יש לי ביד?"
"לא."
"אנחנו יכולים לפתוח גנון ביחד את יודעת?"
"כן. תקום כבר."
"אז תעני לי קודם."
"על מה?"
"על מה שיש לי ביד."
"חכה חכה מה אני אעשה לך אחרי החתונה."
"תודה, זה מה שרציתי לשמוע."
הוא קם, מאושר כמו ילד. מסתכל לי בעיניים.
אני עדיין לא רגילה לזה, משפילה מבט.
"טבעת יפה יש לך שם."
"כן, קניתי אותי לחברה שלי אבל היא לא מוכנה לראות. "
אני שותקת, צוחקת צחוק כבוש.
"אולי את רוצה אותה במקומה?"
"ככה מהר אתה מוותר על החברה שלך?"
"לא." הוא מישיר אלי מבט. "ממש לא."
"וחוץ מזה שעכשיו היא כבר ארוסתי."
אני מסמיקה כמו סלק.
"אז למה אתה נותן לי?"
"כי רציתי שתעבירי לה אותה."
"טוב נו."
"אז את מוכנה לקחת?"
"כן."
"ומתי נתחתן?"
"בוא נלך מפה, טוב?"
איך תמיד הוא מצליח להוציא ממני את מה שהוא רוצה איך.
אמא שלי היתה מתה שילמד אותה איך הוא עושה את זה.
איך תמיד הוא מצליח להוציא ממני את מה שאני רוצה.
