היה היה כסא לבן-
לא גדול ולא קטן.
לכסא היתה משענת רחבה,
המעניקה יציבות וקרבה.
אנשים רבים על המשענת נשענו,
מביטחון המשענת נהנו.
גם המשענת נהנתה- להעניק,
היא נתנה ונתנה מבלי להפסיק.
אך שאלה תמידית נקרה במוחה של המשענת-
על מי היא עצמה נשענת?
השאלה אכלה בה בכל פה, לא נתנה לה מנוח.
והמשענת לא רצתה מתחושתה לברוח!
לכן החליטה המשענת חלשה להיות,
את שהיא זקוקה למשענת-להראות.
חלף יום, חלפו אף שני ימי הפסקה,
והמשענת הרגישה רע, היא רצתה לחזור אל ההענקה!
אמנם כעת היתה חופשיה, משוחררת,
אבל הרגשתה היתה שונה, אחרת.
היא אינה נצרכת, אינה מוערכת,
ובד בבד- עדיין, לא מצאה משענת.
התלבטה המשענת האם להמשיך להשען,
או שמא מכוח הנתינה להטען?
הו, מה קשה היתה ההתלבטות!
הלא מחד- אף היא זקוקה לתחושת היציבות,
אך מאידך, בלא נתינה והענקה-
הרגישה המשענת מועקה.
ומלבד זאת, הרי להיות משענת זהו תפקידה,
ועד היום קיבלה אותו בתודה!
ואם תווותר על זה התפקיד,
היא אך ורק תפסיד.
כי זהו אורה וכוחה המיוחד-
לתת הרגשת יציבות לכל אחד.
כעת הגיעה המשענת למסקנה -מוטעית-
שבכדי להיות מוערכת אסור לה להפסיק לתת.
ומאז ועד היום היא רק נותנת,
לא מרשה לעצמה להיות נשענת.
אסור לה להיות חלשה, נזקקת,
היא צריכה להיות מתחת למסיכה החונקת.
מסיכת החזק, היציב.
