יש מצב שהוא גם לא נכון...
אבל, יכולה לומר שבאופן כללי. בדייטים בפרט ובהתנהלות של החברה בכלל, יש היום נטייה לשים את עצמי במרכז ובנוסף להרגיש לא מחויבים לשום דבר באופן אבסולוטי.
לרצות שהדברים יתנהלו בדרך שלי, לחשוב שהכל (או הרוב) מגיע לי, ואני יודע מה נכון ואיך נכוו לפעול.
בזוגיות צריך הרבה ענווה. להבין שיש כאן עוד אדם, שגם לו יש דעות ורצונות.
שהסיפור פה הוא לא אני - כי אם אנחנו.
(לא מתוך ביטול עצמי, כי זה לא יותר טוב.)
השנה במגילת רות, ניסיתי לראות מה אני לומדת.
לראשונה, שמתי לב איזה נאמנות מטורפת הייתה לרות בנעמי.
הליכה מתוך ביטחון שהיא איתה באש ובמים. שהיא מוכנה לחזור לחיות איתה בשפל ובעוני ושהחיים לא יהיו תותים. אבל, העיקר שהיא עם נעמי.
כיום, יש נטייה להיות יותר נאמן לעצמי ולרצונות שלי מאשר נאמן לבן זוגי או נאמן למילה שנתתי.
"עד שהמוות יפריד ביננו"- זאת אמירה יותר מידי חזקה ולא נכונה לדעתי.
אדם צריך שתהיה לו אופציה של דרך מילוט. אבל כדי להשתמש בה הוא צריך לראות אם הוא עשה כל שביכלותו לפני שהוא מפרק את החבילה.
ובנוגע לאמירה ביחס לבנות.
בנים לא יבינו (לפחות לא כעת) אבל חתונה עבור בת היא תפנית מאוד מאוד מאוד מהותית בחיים.
הבן נשאר אותו דבר חיצונית , אולי ישים טבעת.
הבת,תעבור הדרכת כלות, תבקר אצל רופא נשים(אם היא תיקח גלולות אז אולי יהיו לכך תופעות לוואי שישפיעו גם על מצב הרוח),
תשים כיסוי ראש (ויתכן שזה קשה מאוד עבורה!), אחרי כמה חודשים גם בעזרת ה' תהיה בטן, ואז הגוף יכול לאבד את צורתו. והמון בדיקות פולשניות.
אז, אל דאגה. אנחנו מסוגלות לעבור את כל השינויים האלו. אבל צריך להיות מוכן לכך, ואם זה נופל עלייך כרעם ביום בהיר- זה יכול לערער סתם כי פתאום יש הרגשה של חוסר מוכנות.
רק רציתי להתחתן ופתאום יש עוד המון הלכות ועניניים בנוסף לטבעת ולשירי "עוד ישמע".
שלא נדע בעזרת ה'.
