בס"ד

ת'אמת, יותר קל לאדם להתחבר לבוראו כאשר רע לו, עזבי אנוכיות, פשוט יותר קל לו. כי אז הוא יכול לבוא ולשפוך את צרותיו ולהגיד לו "אבא, אני לא רוצה שזה יהיה ככה, בבקשה, קשה לי,כואב לי" אך כאשר לאדם יש משהו שמח הוא לא יבוא לספר לאבא "אבא, תראה, איזה כיף היה היום" ויתחיל לספר לו- אותו אדם ירגיש קצת טיפשי..כי המצב שקרה לו הוא טוב ואין לו בעיה עם זה לכן הוא לא יבוא "ויתלונן" "יתייעץ" כביכול. אבל זה לא מה שאני עושה בפועל. אני אישית לא חושבת שאני מדברת עם הקב"ה כשרע לי אני מדברת איתו דווקא על הטוב שהוא נותן לי, זה גם יותר משמח ויותר אופטימי. כיף לשתף את אבא בדברים השמחים ובדברים העצובים (פה נכנסת ההתבודדות- אבל זה לא הנושא).

וגם אני חושבת שיש עוד סיבה לזה שאת מרגישה שאת פונה ל-ה' רק שרע לך זה אולי בגלל שקורה לך משהו טוב אז זה כזה מובל מאליו, "למה שלא יהיה לי טוב?" ולפעמים מודה ל-ה' ולפעמים שוכחת..אך בדבר רע, זה דבר שמפריע לאדם והוא אינו רוצה אותו לכן הוא מדבר עם אבא..ובוא נגיד שאם הגענו למצב שמספרים לאבא את הצרות שלנו- זה כבר מעלה. לדבר עם אבא על הרע- זה התחלה. אח"כ אפשר להוסיף ולדבר איתו על הדברים הטובים. איזה אבא רוצה לשמוע רק את ה"צרות"? אבא רוצה לשמוע גם את ה"טובות" אז למה לא לשתף?.

שנזכה!

בס"ד

אם חסד- אשירה. ואם משפט- אשירה.

הקשר שלנו לרבש"ע קיים תמיד, כשטוב וכשרע.

לפעמים האדם שוכח את זה, "בצר לך ומצאוך", פתאום באות עליו צרות, והוא "נזכר" בבורא עולם...

אולם, זה לא דבר רע. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת", ה' שומע ומקשיב תמיד.

מה שכן- את צודקת. יכול להיות שאת צריכה לבדוק למה אין לך קשר חזק לרבש"ע ברגעי שמחה, או בחיים הרגילים, ולעבוד על זה!

"איזוהי עבודה שבלב? הווי אומר זו תפילה". התפילה היא עבודה. זה לא קל. לעתים זה עלול להיות קשה מאוד...

זה תמיד קורה לי- רע לי, אני מתפללת ומבקשת- ואז כשהטוב מגיע אז בהתחלה אני מודה על כל שניה אבל לאט לאט מתרגלת ושוכחת.. דוג' [טיפשית אמנם]- כשכואבת לי הרגל, אז אני כל הזמן אתלונן. כשהיא תפסיק לכאוב, אני אשמח. אבל מתישהו זה כבר יראה לי מובן מאליו שהיא לא כואבת..

אנחנו צריכים להבין שכל אלפית השנייה שאנחנו חיים היא נס ע-נ-ק!

ב''ה לפעמים שמים לב, אחרי שיחה, או איזה משהו שלמדתי. אבל קשה להישאר עקביים על הטוב. זה באמת קשה...

אבל לאט לאט, משתדלים, מצליחים!

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום