20170622220120.docx

פרשת קורח

איבוד תקווה - שורש הפורענות

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר... וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה"[1].

מה הקשר בין המקרה הזה של קורח לבין חטא המרגלים בפרשה הקודמת?

מסביר הרב משה צבי נריה[2] שכל זמן שרעיון העלייה לארץ ישראל היה בלבבות עם ישראל – היו כל לבבות העם מופנות לעבר העתיד. תכניות העלייה לארץ וכיבושה היו במרכז ההתעניינות. ההווה במדבר נראה כעניין של מצב זמני ולא היה הלב פנוי לטפל בבעיות ההווה.

לא כן אחרי חטא המרגלים ועונשם, אחרי גזירת "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם"[3]. יום לשנה יום לשנה הפכה השהות במדבר לקביעות. המחשבות על העלייה לארץ התרחקו, והשהיה במדבר הפכה להיות תופעה של קבע. או אז נבעו פרצות בחונת האחדות, ופרצה מחלוקת.

Users\User\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />

קרח לא לקח את בחינת ה"עקב" מיעקב

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי..."[4].

ואמרו חז"ל במסכת סנהדרין[5] "שלא הזכיר את יעקב וכו'".

ומסביר ר' מרדכי מלכוביץ' זצ"ל[6]:

קורח לקח לעצמו את כל הבחינות של קדושה השייכים לשורש נשמתו מיצהר, קהת ולוי, אבל את המידה של יעקב דהיינו שפלות (יעקב מלשון "עקב") לא לקח, ועל ידי זה נפל ונכשל בגיאות, ונפל גם מכל המדרגות שזכה בהן כבר.

Users\User\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />

קורח – לגלוג וליצנות

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי..."[7]

אמר הרב מרדכי אליהו זצ"ל[8]:

כל מהותו של קורח – לגלוג וליצנות. דרך המלגלגים, שבתחילה הם מלגלגים על משיחי ה', עד שהם מגיעים לכפירה בעיקר.

כך גם קורח, הוא התחיל בלגלוג על משה, ובסופו של דבר הגיע לכפירה בריבוש"ע.

כך טען כלפיו משה רבינו: "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה'"[9], וכך ביאר גם רש"י על הפסוק: "...הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם..."[10], "החטאים האלה בנפשותם. שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקדוש ברוך הוא".

דבר דומה אירע גם למרגלים: בתחילה דיברו רק נגד משה ואהרון, ולבסוף אמרו: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ"[11], וכתב שם רש"י: "כביכול כלפי מעלה אמרו".

Users\User\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />

סופם של בני קורח

עולה השאלה, מה היה לבסוף עם בני עדת קורח?

כותבת הגמרא במסכת סנהדרין[12]:

"אמר רבה בר בר חנה: פעם אחת הייתי מהלך בדרך. אמר לי סוחר ישמעאלי אחד: בא ואראה לך את בלועי קורח (בני עדת קורח, שנבלעו באדמה בימי משה).

הלך וראה שני בקיעים באדמה שעשן יוצא מהם. לקחת גיזת צמר, הטביל אותה במים ושם אותה בראש רמחו והכניסם לשם (למעמקי האדמה, שעלה משם עשן.) – ונחרכה. אמר לי: הקשב, מה אתה שומע? ושמעתי שהם אומרים כך: "משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים.

אמר לי הישמעאלי: כל שלושים יום מחזירה אותם הגיהנום לכאן כבשר בתוך הקלחת, ואומרים כך: משה ותורתו אמת ואנחנו בדאים."

Users\User\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />

עד היכן צריך לפסוע אחורה למען השלום?

הגאון ר' חיים מוולוז'ין השקיע פעם מאמצים רבים כדי להשלים בין שני יהודים פשוטים שהסתכסכו ביניהם. העירו לו מקורביו, שאין זה לפי כבודו של הרב להשפיל עצמו כל כך ולהקדיש מזמנו היקר בהתעסקות עם אנשים בורים ועמי הארצות, הרבים ביניהם על עניינים של מה בכך.

השיב הגאון למקורביו: שנינו במסכת יומא[13]: "המתפלל – צריך שיפסע שלוש פסיעות לאחוריו, ואח כך יתן שלום". נמצאנו איפה למדים. שבגלל השלום צריכים לפסוע לפעמים כמה וכמה פסיעות אחרונית...[14]

Users\User\AppData\Local\Temp\msohtmlclip1\01\clip_image001.gif" />

שבת שלום ומבורך!

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!