בפסוק "ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה..." שבתחילת פרשת פנחס (פרק כו, פזוק א) ישנה התנגשות בין שתי חלוקות מסורתיות של התורה - החלוקה לפסוקים (על פי הטעמים) והחלוקה לפרשיות (סתומות ופתוחות) כאשר ישנה חלוקה לפרשיות באמצע פסוק.
מחלק הפרשות נתקל כאן בבעיה משום שמצד אחד הוא רצה לצרף את פרשת חטא בנות מואב ומעשה פנחס לפרשת בלק (הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם) ומצד שני לא רצה להמשיך את פרשת בלק הלאה אל כל מניין בני ישראל, שלא ניתן להפסיק באמצעו. אם היה ניתן להפסיק את הפרשה בין מעשה פנחס למניין בני ישראל- מה טוב, אך היות וחלוקה זו נעשית באמצע פסוק, הדבר איננו אפשרי וממילא נותרה רק האפשרות לחלק את הפרשות במקום זה. (אמנם, היה אפשר להתחיל את פרשת פנחס ב'צרור את המדינים', אך אז החילוק היה מוזר יותר...) להמשך קריאה בנושא, אפשר להסתכל בעיונים על פרשת שבוע של הרב אלחנן סמט.
בעניין תשובה מהותית יותר, נראה שמחלק הפרשות רצה להדגיש את הקשר של חטא בנות מואב לפרשת בלק כמו שהזכרנו לעיל ומצד שני להדגיש את הקשר בין צורך הנקמה במדיין, למניית בני ישראל (שהיא מניית 'כל יוצא צבא בישראל').
יותר מזה, אולי הוא מבקש להדגיש כי כפרתו של פנחס על בני ישראל היא שמגדירה אותו כאחד מן המנהיגים של בני ישראל, קודם כל במלחמת מדיין ולאחר מכן בזמן הכניסה לארץ, שהיא הנושא של המשך הפרשה (מניין בני ישראל, בנות צלפחד, מות משה ומינוי יהושע - שגם מתקשרים למנהיגותו של פנחס בבירור).
ולבסוף, אפשר לומר שהדגש הוא שכפרת פנחס על בני ישראל היא כפרה גמורה. והשבת חרון אפו של הקב"ה, לא רק שגרמה לכך שחזר בו מרצונו לכלות את בני ישראל, אלא שזכותם בארץ ישראל לא נפגמה ומכאן והלאה הם ממשיכים בדרכם לארץ ישראל. חטא בנות מואב הוא החטא האחרון של בני ישראל במדבר וחלוקת הפרשות מדגישה כי הוא נמחל לגמרי ומכאן ממשיכה התורה לדבר בעיקר על הכניסה לארץ ישראל (בספר במדבר. ספר דברים הוא נאום של משה ועוסק גם בעבר).
לגבי הבקשה לעגן מקורות, אלו דברים שיצאו מוחי הקודח, אז אין לי מקורות... מקווה שהועלתי.