בס"ד
אנחנו מודיעים בזאת, על פתיחת שרשור דברי תורה לחומש שמות.
כל מי שיש לו דבר תורה, מוזמן להעלות אותו לכאן. לפי ההוראות הנ"ל:
ב"נושא" יש לכתוב את שם הפרשה ואת הכותרת או הרעיון, של הד"ת.
ב"הודעה" יש לכתוב את הד"ת עצמו.
אשריכם ישראל!!
בס"ד
אחד מהדינים המוזכרים בפרשתינו, הוא רציעת אוזנו של עבד המסרב להשתחרר מאדונו. דין זה קצת תמוה, וחוץ מההסבר הידוע שמביאה הגמרא (אוזן ששמעה בהר סיני "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים), ניתן להציע הסבר נוסף לרציעה זו.
השאיפה לחופש, היא דבר בסיסי הקיים אצל כל אדם ואדם. האדם אוהב "לקבוע לעצמו" ולהיות היחיד שיש לו בעלות על אישיותו. אולם, העבדות מכהה את השאיפה הזאת, ולפעמים משמידה אותה לחלוטין.
הרגש הזה, השאיפה הזאת, מחוייבי - המציאות. כל אדם בריא, וודאי שעובד ה', חייב להיות מבורך בתכונות הללו. א"כ, מה נעשה לעבד ששכח שאיפה זו?
רוצעים את אוזנו. העובדה שהאדון פשוט "עושה לו חור" באוזן, העובדה שאין לו שליטה על חייו, ממרידה את העבד, ומפתחת בו שאיפה לחופש.
אלא מאי? שהתורה אומרת לנו: "ועבדו לעולם". העבד שייך לאדון עד היובל. אז למה התורה כותבת "לעולם"? אנחנו רוצים להתסיס את העבד. לגרום לו רצון עז ביותר לצאת לחירות, ואכן, העבד מרגיש שהוא באמת הולך להשתעבד "לעולם"...
וכשיגיע היובל, יזנק העבד החוצה, מלא בשאיפת חיים. חירות!
בס"ד.
התורה מספרת לנו על משה ואהרון. ה' מתגלה למשה בסנה ומצווה עליו לגאול את בני ישראל. משה אומר לה': הרי אני כבד פה וכבד לשון, ואיך אוכל לדבר עם פרעה? עונה לו ה' שאהרון יהיה ה"מתורגמן" שלו. הוא יביא את דבר ה' למשה אל כל העם ולפרעה. אהרון, ללא שום קנאה באחיו הצעיר שלוקח ממנו את ההנהגה, יוצא לקראת אחיו המדברה.
המדרש אומר שאם אהרון היה יודע שהתורה תספר לנו על זה שיצא לקראת אחיו, הוא היה יוצא לקראתו בתופים ובמחולות. מדרש זה הוא תמוה מאוד. האם כך פועל אהרון הכהן? הוא מחליט מה לעשות לפי "איך שזה יראה לתקשורת" ואם היה יודע שה' "יפרסם את זה בעיתון" ז"א, יכתוב את זה בתורה הוא היה יוצא לקראת משה בתופים ומחולות? אם זה האמת, שיעשה אותה בלי קשר. ואם זה מיותר, למה שיעשה אם ידע שהתורה תכתוב?
במדרש, מופיע העניין הזה גם לגבי בועז. בועז נתן לרות המואביה 6 שעורים. ואומר המדרש שאם בועז היה יודע שייכתב על כך במגילה, הוא היה מאכיל אותה ברבורים אבוסים. הקושייה שלנו שייכת גם כאן. האם כך פועל בועז?
אלא, שכשאהרון יצא לקראת אחיו, הוא ראה את המעשה שלו כמעשה בין אחים. כעדות לכך שאין בינהם קנאה. הוא לא ראה את המעשה שלו כמעשה שמבטיח את גאולתם של ישראל, נדמיין לעצמנו מה היה קורה אילולי אהרון ומשה היו פועלים במשותף, מה היה מתרחש אם היה פיצול בהנהגה וכל אחד מהם היה "מוציא את בני ישראל ממצרים", היציאה ממצרים לא הייתה יכולה להתבצע כשיש שני מנהיגים. ואם אהרון היה "תופס" שזה מה שהמעשה שלו מעיד, וודאי היה מעריך את מעשהו הרבה יותר.
כך הדבר, לגבי בועז. בועז ראה את נתינת השעורים לרות כחסד פרטי. הוא לא חשב שממעשה זה תצמח ישועה לישראל, שממעשה זה יוולד דוד מלך ישראל, מלך המשיח. ואם בועז היה מודע לכח העצום ולהשפעה הגורלית של החסד שעשה, היה מעריך את המעשה שלו הרבה יותר.
כמה פעמים קורים דברים כאלו. כוח עצום עומד בידינו. מעשה בעל השפעה גדולה אנחנו עומדים לבצע, ואין אנו מודעים לכך...
הגמרא במסכת חגיגה (דף י"ב ע"ב) אומרת: "אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות".
מסופר על אדם שעמד להתאבד. כבר התכונן נפשית, כתב מכתבים וצוואות וכרך את החבל סביב צווארו. ברגע האחרון, הוא מקבל SMS : "אחי, לא רואים אותך בזמן האחרון!", אותו "מתאבד פוטנציאלי" החליט ברגע האחרון, שאם יש בעולם אנשים שאוהבים אותו, אנשים שחושבים עליו, שווה לחיות. לחיים יש טעם. יש סיבה.
אולי הסיפור הזה הזוי, אבל יש בו הרבה מן האמת. לפעמים, במעשה אחד קטן. בהארת פנים לחבר, באמירת שלום, ביצירת קשר. אתה מחזק מאוד את אותו אדם שכ"כ זקוק למילה טובה...
וזה המסר שאני חושב שכולנו חייבים לקחת לחיים. דבר ראשון - להיות מודעים למה שאנחנו עושים. להכיר בערך עצמנו. אבל דבר שני, שהוא חשוב הרבה יותר- לשים לב למתרחש סביבנו. לחבר/ה במצוקה (ומצוקה זה גם סתם מצב רוח נאכס שהוא קם איתו בבוקר...), לאיש שפגשנו במקרה וזקוק להתייחסות, למילה טובה. לעידוד...
ונסיים בדברים בהם סיים הרמב"ן באגרתו: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו"...
וחייב אדם לקרא הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום - לא זוכר מניין.
אחד עשר סממנים הרכיבו את הקטורת. עשרה מהם - ריח נעים היה להם, עד כדי כך שריח הקטורת של בית המקדש הורגש עד יריחו. אך אחד הסממנים - החלבנה - יצא מכלל זה. לא זו בלבד שלא היה לה ריח טוב, ריחה היה רע.
דבר גדול למדו מכאן רבותינו ואמרו: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית". ובלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל: "כפי שאי אפשר ליין בלי שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים". וראשי התיבות "צבור", כאשר חלקיו מחוברים זה לזה ב"וו" החיבור, הם: צדיקים, בינוניים ורשעים (וכאשר "וו" החיבור חסרה - לא נשאר לנו אל "צבר" קוצני).
בספר "משנת חסידים" מופיע הסבר עמוק יותר לקיומה של החלבנה בין סממני הקטורת, וממנו השלכה להרכבו של עם ישראל. החלבנה היא לא הסממן הבעייתי היחיד. גם "כפת הירדן" היא סממן בעייתי. אך בניגוד לחלבנה, שריחה רע - כפת הירדן היא סממן חסר ריח לחלוטין. א"כ מה הוא עושה בין סממני הקטורת? מסביר בעל "משנת חסידים" ואומר שכאשר מערבים את כפת הירדן עם החלבנה - יוצא ריח טוב מכפת הירדן. דווקא ריחה הרע של החלבנה הוא המאלץ את כפת הירדן להוציא ריח טוב.
כך גם בעם ישראל. קיומם של חוטאים בתוכו הוא לא "תאונה" ח"ו. גם להם יש תפקיד. תפקידו של הרע הוא לאלץ את הטוב להתמודד עמו. ההתמודדות חושפת כוחות עמוקים של טוב שעד כה לא באו לידי ביטוי. כתוצאה מכך, עם ישראל כולו לא יוכל למלא את תפקידו אם לא יהיו בתוכו רשעים שיאלצו את אחיהם להתמודד עם רשעתם.
כמובן, אין צורך "להתנדב" להיות רשע. כמדומני שיש מספיק. תפקידו של כל אדם הוא לא לכעוס על הרע אלא להתמודד עמו, ובכך להפיק ממנו את הטוב. זהו הסוד של הקטורת: הכוח להפיק את הגרעין החיובי הגנוז בכל תופעה שלילית. ואכן הקטורת היא הסוד שמסר מלאך המוות בעצמו למשה רבנו, ולימד אותו כיצד להתגבר באמצעותה על המוות; ואהרן הכהן אכן השתמש בה בשעת הצורך כדי לעצור את המגיפה מעל עדת ה'.
יהי רצון שנצליח לנהתגבר על הרוע, וע"י כך נביא את הגאולה.
שבת שלום!
(הרב עזריאל אריאל)
הלימוד מוקדש לעילוי נשמת אהרון צבי בן דוד הלוי
בחומש שמות כתוב: "ותמלא הארץ אותם".
רוב הפרשנים מפרשים את זה כפשוטו- עמ"י מלאו את ארץ מצרים. אך יש גם דעה שלא! מצרים מלאו את בנ"י. אמנם בנ"י שמרו על יחודם (בשפה, לבוש ולשון) אך למרות היותם נבדלים הם היו מלאים ב"מצרים" במחשבתם. בפסח מצווה עלינו לנקות את החמץ ולבערו, וכך גם בנ"י היו צריכים להתנקות מהתרבות המצרית, ורק אז נגאלו.
"וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" [לה כז]
אמרו נשיאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים - אנו משלימים... ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות אחת משמם, "והנשאם" כתיב [רש"י, עפ"י ספרי במדבר מה ובמדבר רבה יב טז]
נראה לפרש שלא מידת עצלות שלילית היא ששלטה בם. הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכח ההתנדבות העצום, הגלום בכנסת ישראל לבנין המשכן. נשיא אשר אינו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו. משל למה הדבר דומה? לחקלאי חסר-הבנה בעל שדה משובחת שליד מעיין, היכול לזרוע בשדהו ירקות משובחים שיניבו פרות דשנים שהכנסתם מרובה, והלז, שלא קרא, לא שנה ואינו מבין את ערך שדהו, הולך וזורע בשדהו מאכל לבהמות... הפסד כה גדול גרם לעצמו!
איזהו נשיא? הנושא את שבטו והמרוממו. נשיא צריך להנחות, לרומם את שבטו ולהביאו לידי גילוי מושלם של יכולתו הפיזית והרוחנית בה ימלא את חלקו בכלל ישראל. אם אין הוא יכול להפעיל את השבט אין הוא ראוי לשמו. הוא נשוא ואינו נשיא. לפיכך נגרעה האות יוד משמם.
כך מסופר בתוספתא:
"פעם אחת חל ארבעה עשר[ערב פסח] להיות בשבת. שאלו את הלל הזקן: פסח מהו שידחה את
השבת? אמר להם... מה תמיד קרבן צבור ודוחה את השבת אף פסח קרבן צבור דוחה
את השבת... אמרו לו: מה יהא על העם שלא הביאו סכינין ופסחין למקדש? [-כי
חשבו שאין לשוחטו בשבת, שהרי כיצד יטלטלו את הסכינים?] אמר להם: הניחו להם.
רוח הקדש עליהם, אם אין נביאין הן בני נביאין הן. מה עשו ישראל? באותה שעה
מי שפסחו טלה - טמנו בצמרו [את הסכין, וכך טולטל ע"י הטלה], גדי - קשרו
בין קרניו, והביאו סכינין ופסחים למקדש, ושחטו את פסחיהן. בו ביום מינו את הלל נשיא והיה מורה להם בהלכות פסח".
בגינה של תשובה זו דווקא ירדו בני בתירא מנשיאותם ומינו את הלל כנשיא. בדקו ותמצאו: לא בגלל הפתרון וההיתר ההלכתי נתמנה הלל לנשיא. הלל אשר חזה מראש כיצד תיפתר הבעיה, שמתוך הבנת יחודם של ישראל קבע: "הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם", לבסוף התברר שהוא אכן צדק: "ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון". מתוך הכרת פנימיותו של הכלל וסגולותיו - בני נביאים הם - נתמנה לנשיא.
יהי רצון שנזכה כולנו תמיד להכיר הסגולות עם ישראל, ועל ידי כך להביא את הגאולה.
שבת שלום!
(הרב נריה)
הלימוד מוקדש לעילוי נשמת אהרון צבי בן דוד הלוי
והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות.
מסתבר שזה לא ציטוט מדויק מחז"ל...
גוגל וג'מיני לא עזרו לי מספיק, אז אני פונה לעזרת החוכמה האנושית...
אז מה המקור לכך? (מן הסתם זהו שיבוש כלשהו של משפט אחר בחז"ל...)
יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.
בהשראת המכילתא
"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"
"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"
לספור את העומר 49 יום
עדיין גולמי אז יש הרבה מה לדייק.
בימי שובך את שבות עמך, כשעמדו על עמך ישראל צבאות ערב וביקשו להשמיד את עמך מנחלתך, ואתה ברחמיך הרבים רבת את ריבם, וירשו את עירך ירושלים עיר דוד משיחך, ואת הר ציון משכן ביתך, ואת גבול קדשך הר זה קנתה ימינך, והבאתם ונטעתם בהר נחלתך מכון לשבתך, ההר הטוב הזה. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. וקבעו יום ירושלים זה להודות ולהלל לשמך הגדול.
...ננחרו על ידי השם. הוא ידע שהם חוץ מנשיאי אפרים ויהודה יהיו המרגלים שבגללם דור המדבר לא יכנס לארץ ישראל.
האם יש כאן השגחה עליונה וחוסר בחירה חופשית? מדוע נשיאי אפרים ויהודה הוחלפו ובמקומם מונו כלב בן יפונה ויהושע בן נון ?
מאיפה הבאת את זה שהנשיאים כאן זה הנשיאים שם? המרגלים נבחרו עי משה או העם, הנשיאים כאן נבחרו עי ה' בלבד (למרות שאין ממנים פרנס על הציבור וכו כפי שמתואר במסכת ברכות איך נבחר בצלאל).
רבינו בחיי כותב שהנשיאים כאן הם הנשיאים אצל קרח, ויש אומרים שהם מתו עם העם בחטא המרגלים ולכן הם לא הנשיאים בפרשת מסעי (כך כתוב איפשהו בדעת מקרא, ואולי יש לזה עוד מקורות). אבל זה לא שהם היו המרגלים.
יש לי המון חומר על זה, מקווה שהרבה כתוב ולא שכחתי דברים... אם מעניין אותך משהו ספציפי תכתוב
אשמח לעצה, לא מצליח ללמוד תורה.
אני קם כל בוקר בחמש כדי להגיע לעבודה מוקדם, לעשות את ה 9 שעותןלחזור מספיק מוקדם למשפחה ולהיות עם הילדים.
אני מגיע בערך ב 17:00 ואז קצת עם הילדים, סידורים וכבר מגיע זמן השכבות שלוקח שעה ואני מוצא את עצמי פנוי רק ב 21:30 במקרה הטוב (אם אין קניות באותו יום) וזה לפני שישבתי לדבר עם אשתי. רוצה ללמוד אבל כבר אין כוח. ניסיתי בעבר ללכת לשיעור דף יומי ב 22:00 אבל המוח כבר לא מתפקד בשעות האלה ולא מצאתי שזה ממלא אותי. מנצל את הנסיעות ל/מהעבודה לשתיים מקרא ושיעורים באוזניות אבל מרגיש שזה ממש לא זה. אשמח לעצות, תודה
קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך,
בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה 
אין לי כמעט זמן ללמוד תורה, לומד קצת הלכה, מחפש להעמיק ושמעתי על הספרים בים דרכך וסדרת אש החסידות, יצא למישהו ללמוד אותם? יש המלצות? למי מתאים? האם שווה לכל נפש או כתוב בשפה גבוהה מידי?
תודה🙏
(לבקשת הכותב)
"עיר שביד ישראל" לעניין קריעה ומקרי בחורבנה או בבניינה?
האם צריך שממש תהיה לנו עצמאות על השטח של העיר, או מספעק אוטונומיה מוגברת כמו בימי נחמיה?
מצד אחד הב"ח אומר שבימי גדליה היה צריך לקרוע על מצפה על אף שגדליה ישב שם ושלט כאוטונומיה על ישראל שנשארו בארץ והעיר יושבה ביהודים. כי סוף סוף מקרי בשלטון בבל. (ומכאן גם שמדינת חסות של צדקיהו מקרי ביד ישראל)
מצד שני אין אוטונומית גדליה כאוטונומית נחמיה שממש היה פחה ונציב על יהודה וירושלים בירתו. לא נראה שקרעו בימי נחמיה אחרי שהחומות נבנו, וזה מקרי "עיר שביד ישראל".
לכאורה מעזרא משמע שבניין חומות העיר מקרי "ונבנתה ירושלים" גם אם אין לנו עצמאות.
אני שואל זאת, כי יש המנסים לטעון בטעות שבעצם אין לנו עצמאות בעיר העתיקה כי אנו חייבים את אישור האומות לעשות הרבה דברים בעיר העתיקה.
אז גם אם נזרום תיאורטית עם שיטתם, האם לפי זה עדיין נחשב שירושלים נבנתה בששת הימים או לא? ומה לגבי השליטה שלנו בהר הבית? נחשבת שם העיר כבנויה או חרבה? (לא מדבר על המקדש שפשיטא שנחשב בחורבנו גם אם אנו שולטים שם וצריך עקרונית לקרוע עליו, כי במקדש חורבן הבניין הוא העיקר ולא השלטון על המקום).
אני שם כאן את הסיפור הזה של חנן פורת זצ"ל על הרצי"ה (שיש לו עוד עדים רבים) ובזה בל"נ אעצור.
'המוותר ברמת שלמה יוכה בעיר העתיקה' | ערוץ 7
