מדהים כל כך.

יש לשיר הזה קצב שאני כל כך אוהבת. משהו לא ממשי כזה אינסופי.

גורם כזה להיכנס לעולם של דמיונות.

וואו. באמת שאהבתי. אני אוהבת שמצליחים לגעת עמוק באנשים אפילו שלא מדברים על כאב. זה כזה מדהים.

בקיצור.

אחרי זה אני מפחדת לכתוב את מעל העננים שלי.

אז תנסה יום אחר באמת.

חח טוב אני ממש ישתדל. בינתיים מעל העננים אצלי זה יותר לכיוון אחר, ובא לי קצת לקחת את זה לכיוון השני.

למשהו ורוד יותר.

אממ האמת הבנתי את זה אחרת. אבל זה מה שמיוחד בשיר לא?

שכל אחד יכול לקחת את זה לכיוון שלו..

אולי אני יצליח מתישהו לכתוב יותר אופטימי קצת.

--

מעל העננים?

הו, זה עולם עצום.

אם תרים מבט

לא תוכל לעצור.

יש עננים,

שמחביאים מאחוריהם הרבה אפור.

הרבה ימים גשומים.

יש שם עננים קיציים,

ומאחוריהם הרבה חלומות של ילדים.

שחלקם ובכן,

נגנזו כשהילדים הפכו

מבוגרים.

יש הרבה מילים דוממות;

שמסתתרות מאחורי לובן עמוק.

יש עננים, כך טוענים:

שסתם משייטים בלי כיוון או מטרה.

אם מסתכלים מאחוריהם,

המומחים לוחשים;

נִגְלָה עולם שלם של מחשבה.

הו, ויש כאלה

שממש עמוסים

הם נותנים הרגשה שהם לא יכולים עוד לשמור בפנים.

הם גם אינם החלטיים;

כמו תלויים בין העולם שלנו,

לזה שמעבר לעננים.

בכייפ

מעל העננים,
מעל הטבע. מעל מה שרואים. מעל הכאן והעכשיו.
מה יש שם איני יודעת. מה יש שם איני רואה. מה יש שם אני יכולה רק לנחש. מה שיש שם הוא מעט חידה.
אולי שם רואים את העולם שלנו, ללא כל כך הרבה בעיות ובלבולים?
אולי שם רואים עולם מלא ויפה, בלי כאב, שכול ופיגועים?
אולי שם רואים טוב, שלווה ונחת, ולא פגיעוּת, נצלנות ושאר עניינים לא טובים?
אולי שם רואים אור ומרגישים תקווה, ולא חושך והרגשת חוסר אונים מפחידה?
אולי משם רואים הכל בצורה שונה מאיתנו?
ואולי משם מבינים דברים וההסתכלות היא הרבה יותר רחבה?
אולי משם רואים את התמונה בצורה הנכונה?
ואולי שם הכל שונה מהעולם שלנו, פשוט כי הוא שם, מעל העננים?

אולי. לך תדע.
יש הרבה דברים בחיינו. בקושי יודעת אני מה קורה ומתרחש כאן, בעולמי. אז איך אדע מה מתרחש כמה עשרות קילומטרים מעל חלוני?
בקושי מצליחה לחשוב בצורה בהירה. הפחדים, הלחצים. לא יכולה יותר איתם.
יש בעולם הזה דברים כה מורכבים. דברים רעים וכל כך מסייטים.
מדוע קיימים הם? מדוע?
מדוע נמצאים? מדוע מקשים כל כך על החיים?
מדוע גורמים לעצב, יאוש ודיכאון?
מדוע גורמים לחוסר עשיה, לתחושת חידלון?
מדוע דוחים הם את השמחה הפשוטה, הטבעית, האמיתית?
מדוע בגלל רוע או בחירות רעות של אנשים- אני זאת שצריכה לסבול וכל החיים שלי משתנים?
מדוע העולם כל כך מורכב, ואיני מוצאת בו את עצמי?
מדוע הכל מורכב כל כך עד שלעיתים איני יודעת מה מצפים מאיתי?

ואתה, שנמצא שם, מעל העננים.
יודע אתה את התשובות לשאלותי. יודע אתה מה המענה לספקותיי. יודע אתה מה אני מרגישה, גם ללא מילים שאנסה לומר. יודע אתה בדיוק את העובר עלי.
אתה יודע מה קורה, גם ללא שאגיד. יודע מה יקרה, גם אם לא אחשוב. יודע מה יֶעשה בכל רגע ורגע. יודע מה יהיה עוד שנה ועוד מאה. יודע אתה הכל. היה הוה ויהיה. אין נסתר כלל מנגד עיניך.

אני יודעת שאני רואה רק דבר קטן. יודעת שאני רק חלק בתוך הפאזל הגדול של היקום. יודעת בשכלי מה נכון ומה לא. יודעת. אך מתקשה להרגיש זאת בליבי.

אתה שם, מלמעלה, רואה הכל.
מתכנן מראש כל עפעוף עין. כל נשימה ונשימה. מדייק כל מבט ונותן דרור וחופש לכל מחשבה.

עזור לי.
עזור לי שארגיש מחוברת. עזור לי שלא ארגיש בודדה.
עזור לי לסדר לעצמי את הכל. עזור לי להרגיש שאתה איתי במסע.
הרי אתה אבא. אבא שלי. נכון?
אז נכון שאתה גם מלך, וגם מנהיג העולם, וגם דוד לרעיה ופשוט הכל.
אבל אתה גם אבא.
אבא שלי.

נכון?!

@נקדימון

שימחת ממש.

ואממ..כן. היה לי יום לא פשוט אבל גם בלי קשר זה פשוט מה שיצא....

ונראה לי שגם. ודווקא אהבתי את מה שיצא ואת הצורת כתיבה..

ובכלל זה שיחרר ממש אז תודה!

וסתם מעניין אותי אם שמת לב למבנה שברוב הפעמים חוזר שם...

הוא ממש עשה לי אתזה..

אז כשזה קורה עוד כמה פעמים אני אשמח לקריאה

ולא. לא שמתי לב יותר מדי אם יש כזאת. כי זה מתחלק לכמה חלקים. אבל המבנה הוא שמלא פעמים זה רביעיות כאלה..

נגיד בשאלות אולי בהתחלה- אז זה רביעיה ומיד עוד רביעיה. כנל גם בשאלות אח"כ..

יש גם ב"אתה יודע.."

מעניין אותי אם שמים לב לזה..

כמו שיר שנכתב מארבע שורות בבית וזה חלק מהמבנה- על אותו סגנון...

והאמת שהמבנה לא כל כך קריטיל י כמו התוכן.. לי כשכתבתי הוא עזר, גם אם לא שמים לב אליו...

כתבתי משהו בחמש דקות בינתיים, והתוצאות בהתאם...

אולי אני אצליח לשפר או לשנו מאוחר יותר.

עננים-

מסיכות.

הסתרה.

דרישות.

ציפיות

הסביבה.

מעבר להם-

מקום מפגש.

אני ועצמי,

בדייט זוגי.

להכיר.

לקבל.

ואולי,

אולי אפילו

לאהוב.

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰