'חד הבחנה' היא אומרת ועל פניה נמתח חיוך חצי ציני שהוא כל כך אוהב.
'יש משהו שאני יכול לעשות?' ניסה בכל זאת, למרות שהכיר כל כך טוב את האופי העקשני שלה.
'לוחשים לי באוזניה שלא' היא קורצת ועיניה טיפה מחייכות.
'בכל זאת?' ניסה שוב.
'נש קשה לי לראות אותך ככה אני מתחרפן.'
'אתה יודע שהדבר האחרון שאני רוצה, זה שתתחרפן' היא השיבה. 'אנחנו חייבים איזה דמות שפויה בכל העסק הזה יו נואו.'
'כן.' הוא ענה. תמיד היא מנצחת אותו.
הוא לא יודע כבר כמה זמן הם הולכים ככה. מסביב לעצמם כל כך מסביב. רק לא לעצמם. פעם כשהוא היה בסערת נפש יוני אמר לו שכשהמחשבות רודפות אותך לך תרדוף אחריהם. מאז הם לא מפסיקים לרדוף אחד אחרי השני.
הוא כל כך אהב את השתיקות שלהם.
הם היו מלאות תובנות.
אבל בזמן האחרון זה אחרת. עובר עליהם משהו. כלומר; גם על השתיקות, וגם עליהם.
כמה היה נותן כדי לחזור לימים הפשוטים שהיו. כמה.
הוא הביט בה מהצד, מבקש מההוא למעלה שיעזור לו.
'על מה את חושבת?' הוא לחש לה בסוף.
'עלינו' היא ענתה והסתכלה על האופק.
'אתה חסר לי' היא המשיכה לאט.
והוא כל כך רצה לשמור את הרגע הזה, להקפיא אותו ולהפשיר כל פעם קצת. שפשוט לא יגמר.
'נש', הוא התקרב אליה והביט בה עמוק.
'גם את לי'.
והוא מוכן להישבע שהוא ראה בעיניים שלה דמעות.

