'כשהכל כל כך חשוך; וכלום לא הולך' לחש
'תחשבי עלי.
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו לידך.
להאיר לך קצת מהאור שיש בך.
לחבק אותך.
פשוט.'
הוא השתתק דקה. נותן לי לעכל את מילותיו. להצמיד אותם חזק חזק אלי.
'ואם הייתי יכול' הוא המשיך 'הייתי אוסף את כל החום והאהבה שיש בעולם ומניח אצלך בלב.'
חייכתי, ותחושה נעימה התפשטה אצלי בגוף.
נשמתי עמוק מרגישה את הנשימות מלטפות אותי מבפנים.
'עוד קצת הוא לחש. עוד קצת וזה נגמר.'
בעזרתו!רק משהו קטן.היתי מורידה את "התחושה נעימה וכו'-"
ונותנת לקורא להרגיש את זה לבד
כתיבה משובחת שאפשר להבין ממנה את זה ועוד הרבה יותר
וזה יותר קסום ככה.
נכון?
לפעמים מה שהלב מרגיש זה הכי יפה לא?
תוודה.
ממש.
לא יאומן כי יסופר
זה נראה ממש חלק מסרט
היתי בטוחה שלקח לך מלא זמן לרשום.
זה היה סתם שיפוץ סליחה.
לא רציתי להרוס
ממש לא הרסת
אז בדרכ אני מעלה קטעים קצרים.
וזה בהשראה של הסיפור של פצלשש!
לוידת איך מתייגים סורי.
איך קוראים לו?
וזה ממש טוב גם ככה
פשוט מסקרן אותי עוד
זה ממכר כזה
וואי כייף לשמוע.
אני ישב עליו בעז"ה בערב אולי אם יהיה זמן
בהצלחה
עודדת אותי..
ובאופן כללי זה מתוק. יכולתי ממש לראות את הפנס שלו מתקרב אלי בחושך, אור בקצה המנהרה.
בעז"ה עוד קצת.
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..
שירה חדשה~וחייבת לציין שהרעיון לסיפור שכתבתי למעלה הוא גם בהשראתך.. אז תודה!
קצת ארוך..בעזרתו!בבקשה שהוא יענה. התחננתי בלי קול.
בעולם של הציפיה, השניות מקבלות משמעות אחרת, מסתבר.
'ש-לום! במה זכיתי?' שמעתי את קולו מבעד למסך.
הספקתי כבר לשכוח עד כמה היא התגעגעתי לצליל הזה. לשילוב הנדיר הזה שבין הגבריות לרוך.
נשמתי עמוק מסדרת בראש את מילותיי.
'רעות!' יכולתי לשמוע את החיוך בקול שלו. כמה זמן לא שמעתי אותך.
'התגעגעתי' אמרתי לו, מופתעת קצת מהישירות.
'הו, אני מניח שהייתה עוד סיבה שגרמה לך להתקשר אלי.'
הנהנתי בראשי לחיוב. שוכחת שלא רואים דרך הטלפון.
'נמאס לי רועי. פשוט נמאס לי.' אמרתי. בועטת בכמה אבנים שנקלעו למקום הלא נכון.
'ממה?' הוא שאל.
'זה.. זה הכל ביחד...'
'אתן הבנות, אתן משהו.' חייך. 'מצפות שמשתי מילים שאתן זורקות לנו- נבין את כל המורכבות.'
'טוב, טוב אני יפרט.' נכנעתי.
'אני לא מכירה את עצמי בתקופה האחרונה.'
'אני בוכה משטויות. ואין לי תאבון. אני מרגישה רעות אחרת.' הוספתי.
'לא רעות שאתה מכיר, רועי.'
'זה כל כך מוכר' הוא אמר.
'זה אמור לעודד?' שאלתי בחשש.
'חכי, רעות. סבלנות. אני מבטיח לך שזה ישתנה.'
'מכירה את המשל על ההוא שעומד על מגדל ולא מבין איך האלה שלמטה מסתבכים במבוך?'
'כן' לחשתי . מחייכת קצת.
'אז כרגע את בתוך המבוך הזה. אז הכל נראה מסובך, אבל רעות יש שם אחד למעלה שמסתכל עלייך בתוך המבוך' הוא עצר מוודא שאני עדיין איתו.
'תנסי רק להרים מבט אליו. לבקש ממנו שיכוון אותך'
'תבעטי חזק בכל המכשולים בדרך שמנסים להפיל אותך' הוסיף.
'ואתה לא חושב שיכולים להיות מבוכים שהיציאה מהם חסומה?' שאלתי ביאוש.
'האמת רעות? אני חושב שהרבה פעמים אנחנו אלה שמחליטים שהדרך חסומה' הוא ענה, מנסה להעביר לי דרך הפלאפון קצת ביטחון.
'מה זה אומר?' שאלתי שוב.
'זה אומר שאנחנו נתקעים באיזה עץ בדרך, או אבן, או שאנחנו נופלים לבור עמוק'
'אבל אפשר לצאת משם, תאמיני לי שאפשר. צריך לפעמים איזה כתף להישען עליה או יד מושטת. אבל זה אפשרי'
כמה הייתי זקוקה למילים האלה. ה' יודע.
'תודה רועי, כייף שיש אותך' לחשתי, והעיניים שלי התמלאו קצת דמעות.
'לפחות עכשיו את לא בוכה משטויות' הוא החזיר מהעבר השני של הקו.
חייכתי.
התיישבתי על ספסל אחד ברחוב. מרגישה קצת פחות לבד.
'אני רוצה שתזכרי משהו' שמעתי אותו מעבר למחשבות שלי.
'כשהכל כל כך חשוך' לחש לי.
'תחשבי עלי.
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו לידך.
להאיר לך קצת מהאור שיש בך.
לחבק אותך.
פשוט.'
הוא השתתק דקה. נותן לי לעכל את מילותיו. להצמיד אותם חזק חזק אלי.
'ואם הייתי יכול' הוא המשיך 'הייתי אוסף את כל החום והאהבה שיש בעולם ומניח אצלך בלב.'
חייכתי, ותחושה נעימה התפשטה אצלי בגוף.
נשמתי עמוק מרגישה את הנשימות מלטפות אותי מבפנים.
'עוד קצת הוא לחש. עוד קצת וזה נגמר.'
הוא ניתק, משאיר אותי לטפס מחוץ לבור.
זה מדהים ובא לי בזמן.
פשוט מדהים.
רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...
אז זה של שנינו...
"חטפו אותי" הוא לחש,
והזעקה נבלעה בתוך הרעש.
"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,
והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".
ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,
חשש ודאגה,
מה שלום הבן היקיר
שכבר שעות לא בא...
אז מתקשרים למשטרה
ולא מקבלים תשובה
וכך במשך ימים ארוכים,
אבל אולי ישנה עוד תקווה....
תקווה שהוא יחזור,
יחזור כמו גיבור,
שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...
ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...
והאחדות הזו של עם ישראל,
נותנת כוחות,
להתפלל
ולעבור את כל התלאות...
אז כשמגיעה המרה שבבשורות,
כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,
כשצועדים אחרי המיטות-
אין מילה,
רק תפילה,
בקשה לנחמה,
לחיבוק באהבה,
של אבא שבשמיים,
שנשאר איתנו עדיין
שממשיך להחזיק לנו את הידיים
ולא עוזב אותנו לעולם,
וגם כשלא הכל מושלם...
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
בְּכֹל עֶרֶב
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית בְּעֵרֶךְ
מוֹפִיעָה צְלָלִית קְטַנָּה,
בּוֹצַעַת אֶת הָאוֹר
הַנִּשְׁקָף מֵהַחַלּוֹן.
בְּכָל עֶרֶב
תַּבִּיט מַטָּה
צוֹפָה עַל הָרְחוֹב
לֹא מָשָׁה מִמְּקוֹמָהּ.
בְּגַב יָשָׁר
בִּתְנוּחָהּ יַצִּיבָה,
בְּדִידוּת עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ
בִּשְׂמִיכָה טְלוּאָה.
כְּשֶׁאֲנִי מַבְחִין בָּהּ
שׁוֹתֶקֶת כָּכָה
אֲנִי מַאֲמִין
שֶׁאֲנִי הַיָּחִיד
שֶׁמַּבִּיט בָּהּ בַּחֲזָרָה.
בין הנשימות של העולם
בזווית המצלמה
יש נשמות גלמודות שהעולם טפח על פניהם
תקוות שהיו ונתלשו
חיים שנגדעו
רק כדי להותיר זיכרון עמום
היינו כאן
בוא נצא לטייל בשבילים שמסביב
נשכשך במעיין רגליים יחפות,
נשאף ריחות של קיץ שמחליף את האביב,
מהר לפני שיתחילו השריפות.
כי אוטוטו תתחיל שוב העונה
פה ושם כבר התחילו להשחיר
הרים, ואדיות, מהם תברח שוב היונה
עלה הזית במקורה רועד נופל מחוויר.
אז בוא נצא, לטייל, בבקשה
ניקח תרכב כי ברגל מסוכן
לא נעבור בA וB, זו חלוקה קדושה!
(וגם.. הרכב עוד לא ממוגן..)
השופלים כבר סללו שבילי אש חדשים
האויב כבר מצית פה ושם שדות
כל עוד אפשר ללכת בטבע, צאו אנשים,
כי עוד מעט ישחיר הכל מהשריפות.
אתה לא אמור להתלונן על הניצלוש,
אלא לשמוח שמישהו בכלל הגיב לך 🤣
ימח שם עראפתאני מקווה שהספקת. אם לא אז חבל.
אין דבר, עוד שנה או שנתיים
יצמח הואדי, ינץ ניצן עולל,
והואדי שוב יפרח, אך בינתיים...
בינתיים הואדי שחור.
העצים שרופים, החיות נעלמו,
כאילו נכבה בו האור.
הכל נשרף, הקולות נדמו.
האויב אותו הצית, אותו ואת ההר.
נשכשך רגליים במעיין שחור
כי לא נורא, ואין דבר,
מחר נדליק שוב את האור.
לאחרונה למדתי לעצום עיניים.
סער גלי ההוויה הינו
נעימה מרגיעה עריבה,
אם נלמד להרפות.
לאחרונה גליתי שגם כשהפה
מתמלא מלח שורף
זה לי כי טבעתי,
פשוט...למדתי לשחות.
לאחרונה טעמתי חושך
והדממה זימרה על אור.
לאחרונה גם כאב עכור
הפך למזור.
לאחרונה חיפשתי אותך
ולא מצאתי.
לאחרונה פשוט...פשוט קצת
שתקתי.
וכשתזרח החמה ואקלף מעילי
דמעה נוצצת,
נשימה של אמון
ושכינה
שכינה בתווך.
אין לי מילים להסביר.
פשוט נגע
אהבתי.
@אני הנני כאינני
גשם החול מטפטף בכבדות
והלב מתרונן בתקווה.
מירוץ מיש אל האין
מפיח בי חיים.
ולעיתים
בלילות נטולי אבקת כוכבים
או בזריחה מפסגת מרום הר
אנשום.
אתבונן לאחור
בפעימות של אמון
שירת נשמה
געגוע
נוסטלגיה.
@זכרושיצאנולרקוד התכוונת אליו או אלי?
