צבי, תלמיד ישיבת מרכז הרב בירושלים, עולה חדש מאמריקה.
קיבל על עצמו משימה חשובה שהתלוותה אליו לחיים להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. הוא ראה בכך מרכיב חיוני לעם, מההיסטוריה כשהיעד הוא הגאולה.
את ספרו מעפר קומי שבא מתבטא ברור העליה לארץ ישראל בזמן הזה נוגע במשלול נק וכיוונים. הספר לא נערך על ידיו. כיוון שנהרג בפיגוע מחבלים בעיר חברון לאחר קבלת שבת (כשמטרת נסיעתו היא לשכנע את ראש הישיבה לקבל עולים חדשים כדי להגביר את לימוד התורה דווקא בארץ). בן 21 בנפלו.
את הספר ערכו חבירו מתוך כתביו של צבי, והוא למורשת שתשאר לדורות שאחריו.
ברגעי ייסורים כך כתב לעצמו:
תחוס על כל רגע יקר של ייסורין שקשה לך, תאהב את הרגעים האלה, תתאווה לרגעים האלה,זה מכשיר אותך לתכלית המצאותך בעולם, הם עיתים יקרים מאוד.
אם אתה לא פועל תמות- אין ברירה!
"שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו"
לא כחובה פרטית, אישית, לתועלת אנוכית של תיקון עצמי,אפילו מהבחינה הרוחנית. אלא כתביעה של חובת היחיד לכלל ישראל.
צריך לשאול את עצמנו כל הזמן.. מה חובתי בשעה זו, ממש ברגע זה, מה אני יכולה וחייבת לעשות עכשיו למען כלל ישראל.
ועוד כך כתב: 'דע ידידי יש בידך להביא גאולה בדרך של אהבה, של רחמים ורצון. ואם בחרת שלא לעשות זאת.. זכור! יש בשמיים דיין אמת.'
'יש חובה לעשות יותר ממה שאפשר לעשות'
מידת הענווה אחת המידות הנאצלות שאפשר ללמוד ממנו. כל זמן היותו בישיבה למד, חשב, ופעל בשקט. משאת נפשו הייתה לקדש שם שמים, להרים קרן ישראל ותורתו, להצמיח מהר יותר ויותר את קרן הגאולה-ולקרב את ביאת המשיח.
על פחות מזה לא היה מוכן להתפשר.
לעומת שאיפותיו הגדולות הוא חש בחדלונו, ואפסותו, ואף שנשמתו נשאה אותו אל על, מרחבים ולגודל- הרגיש עצמו כמתנהל באיטיות ובעצלתיים. שלא בהתאם לחזון.
בסערת רוחו היה כותב:
'אני אפס אני כלום! נראה לי שאני מגביה עצמי יותר ממה שאני.! אתה לא משיח בן יוסף ולא בן דוד. אתה עולה חדש מאמריקה עם מבטא אמריקאי...'
היה ממעט עצמו מהנאות דיבור, שינה , אכילה או שתיה.
'בזבוז זמן- זה בזבוז החיים.
ביטול תורה זה מאבד עצמו לדעת.
דיבור סתם זה כמו שאזרוק פנינים לרחוב'
חש עצמו כשכיר יום. הרגיש שהזמן קצר והמלאכה מרובה- לא רצה לכלות את זמו לריק.
בשעת מצוקה נשא תפילה: " ה'! תעזור לי בדרכי תנחני במעגלי צדק. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. ה'! רחם עליי תן אהבתך ויראתך בליבי, תגביר רצוני לקיים רצונך."
אפשר ממש לראות אצל צבי את מידת הדבקות במטרה, הזריזות.
והכל יחד עם ביטול רצוני לפני רצונו של מקום.
"מרבית אחינו שבגלות מתבולל בפועל ממש! ואנחנו- האם בהשקט ובטח נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה?
עלינו! בני ארץ ישראל, ובני התורה שבארץ ישראל מוטל התפקיד!"
נשמת היחיד- רק מכח נשמת האומה היא קיימת!
ועלינו על כל אחד ממנו לנסות כמה שיותר לפעול למען האומה, בלי אינטרסים. בלי יותר מידי שיקולי דעת של מה יחשבו ומה יגידו. פשוט לפעול!
בספרו מופיע כמה וכמה פעמים המשפט הלקוח מחזון העצמות היבשות
"התחיינה את העצמות האלה?... ה' אלוקים, אתה ידעת!
בספר בוחרים להתייחס מצורה מסויימת, אך יצא לי לחשוב רבות על משפט זה. כמה גדלות כמה עוצמה בתשובה קצרה זו!
התחייינה את העצמות האלה?
כן/ לא.. זו תשובה הגיונית. וואלה לוידע. לא נראלי. אין בכוחי להחיות מתיים.
או אפילו, אתה מחייה המתים. או אני לא חושב שאני מסוגל. אבל לא.
ה' אלוקים, אתה ידעת.
קודם כל הוא מגיע בפניה אל ה'.
אחכ הוא מכתיר אותו לאלוקים, אלוקי, אלוקי העצמות, אלוקי הרוחות, אלוקי העולם.
את השאלה הזו לא שאלת סתם. כנראה אתה מאמין בי. בכוחי.. לא שאלת כדי שאענה לא. אני לא אתה, אני לא אוכל.. כי זה ידוע למכבר. אתה ידעת!
אין פה חוסר אמון בכוחי. או אמון יתר והשווצה.
אין התייחסות בכלל לכח היכולת הפיזי-מעשי.
התשובה נענת מתוך הבנה שכל כוחות האדם למעשה מהבורא. אין גבול ליכולת. יש פה ענווה גדלה. אתה האלוקים שנתן לי כוחות, יודע. אני נתון לך.
אני חושבת שאנו צריכים להקיש מזה על חיינו. לנסות להגיע לגדלותו של הנביא. להאמין שאם ה' נתן אותנו בעולם הזה כנראה יש לנו תפקיד, כל הכוחות כולם משוכות ממנו! אין גבול ליכולת! אם אנו צריכים לפעול בצורה כזו או אחרת נעשה מאמץ. אך בסופו של דבר אתה ידעת! לעולם לא נגיע מתוך מקום של: איני יכול, איני מסוגל. תמיד להאמין בכוחות שלנו. לדעת לנצל ולפעול. מצד שני, לא להתרברב, אנחנו לא יכולים הכלהכל! רק מה שריבנו של עולם יחליט וכך מתוך ענווה גדולה להגיע לחיים בפועל למעשה. בתפילה מהאלוקים שיתן לי כוחות.
מתוך כך עלינו לצאת לעולם. בתחושה של שליחות! יש פה עם. יש פה אומה. אחד בשביל כולם! איך אני יכולה להשפיע על הדור המדהים הזה? לבחור, לנסות להתחבר לאהוב, ולצאאת מתוך תפילה ונשיאת עיניים למרום שינחה אותנו בדרך הנכונה ויתן לנו כוחות להשפיע ולהוסיף טוב.
וכן. גם להיות טובים בעצמנו(:
