במקביל לחורבן הבית הלאומי, ב-ט' באב החל חורבן בית נוסף. אלפי בתים למעשה.
למעלה מעשור לפינוי הכי מיותר בתולדות המדינה.
12 שנים לגירוש גוש קטיף.
פורום צעירים מעל עשרים
מכתב פתיחה
ייתכן ששכחנו, אבלאיוושה
גם (ויקיפדיה)גמני
בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר:
גירוש יהודי אנגליה - ביום ט' באב בשנת ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
גירוש ספרד בשנת 1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-31 ביולי 1492, ליל ח' באב ה'רנ"ב. על אף שהארכה הסתיימה יומיים לפני תשעה באב, נחרת אירוע זה בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות שחלו ביום התשעה באב.
בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
תחילת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 תוכננה להתחיל במועד שחל לקראת ימי בין המצרים, אך בעקבות פנייה של ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא הוחלט לדחותו עד אחרי תשעה באב, אך הוא החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו לפי המסורת נשרף רוב ההיכל. החל מאותה שנה, חלק ממתנגדי התוכנית התקינו קינות ייחודיות על הרס היישובים, והוסיפו אותן על קינות תשעה באב.
גירוש יהודי אנגליה - ביום ט' באב בשנת ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
גירוש ספרד בשנת 1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-31 ביולי 1492, ליל ח' באב ה'רנ"ב. על אף שהארכה הסתיימה יומיים לפני תשעה באב, נחרת אירוע זה בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות שחלו ביום התשעה באב.
בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.
תחילת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 תוכננה להתחיל במועד שחל לקראת ימי בין המצרים, אך בעקבות פנייה של ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא הוחלט לדחותו עד אחרי תשעה באב, אך הוא החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו לפי המסורת נשרף רוב ההיכל. החל מאותה שנה, חלק ממתנגדי התוכנית התקינו קינות ייחודיות על הרס היישובים, והוסיפו אותן על קינות תשעה באב.
מענייןכוחות שמימיים
שמכל השושלת שאני מחוברת אליה (ויש לא מעט) אני מרגישה הכי מחוברת לאנוסי ספרד,אליהם יש לי גם שייכות.
איזה יהודים! ממש מרגישה את הדם שלהם זורם בעורקיי ובנפשי.
לצערנו התאריכים הללו לא משחקים לטובתנו 😥
איזה יהודים! ממש מרגישה את הדם שלהם זורם בעורקיי ובנפשי.
לצערנו התאריכים הללו לא משחקים לטובתנו 😥
למה כולם כותבים שזה היה בט' באב? זה היה בי' באב...הדוכס מירוסלב
לא שזה פחות גרוע, וביהמ"ק גם נשרף בעשירי באב.
לא מבין מה הולך פה פשוט 
אגב, הון זוועות היו בט' באב, כדאי לציין את כולן!
הכניסות לרצועה נסגרו כבר בליל י'.איוושה
טכנית, הגירוש התחיל בט' באב.
ליל י' זה י' לכל דבר... אנחנו בלוח שנה עברי 
הדוכס מירוסלב
ביום שלפני עוד היה "חוקי" (ה' ירחם!!!!) שישארו בבתים שלהם
אם אתה רוצה להתקטנן, תפאדלאיוושה
ההכנות לגירוש החלו עוד לפני ששקעה השמש. לזה הכוונה ב"טכנית".
לעניות דעתיפיט פט וטו.
אין מה להשוות ומלחכתחילה אין להשוות בין חורבן בית המקדש לבין גרוש כזה או אחר. נכון גרוש גוש קטיף היה נורא ואיום אבל עדין לא כמו חורבן בית המקדש. אני כן חושבת שצריך לתת יום זיכרון לגוש קטיף אבל לא בט באב לדבר על גוש קטיף. בט באב לדבר על חורבן בית המקדש. ועל כך בגלל חטאנו גלינו מעל ארצינו וולהבין שכל מה שקרה בהסטוריה היה בגלל שאין בית מקדש.
כדי שיהיה קל להבין מה זה חוסר בבית מקדש- יש לנו חוסרים אחריםנפש חיה.
שממילא נובעים מאותה מציאות לא שלמה. עליהם אנחנו בוכים ואותם אולי יותר קל להבין כי הם קרובים ללב.
התאריך הזה הוא סימבוליכוחות שמימיים
והתרחשו בו חורבנות למיניהן. כל עוד לא נבנה בית המקדש זה כאילו החורבן ממשיך וממשיך,כל דור בהקשר שלו,וכל החורבנות נמשכים מחורבן הבית,
ובכל דור שלא נבנה בית המקדש כאילו נחרב.
אם לא נתעסק גם במה שמוכר לנו יהיה קשה לצרוב את החוויה של החורבן בלבנו ולהתאבל,
בבניין ירושלים ננוחם
ובכל דור שלא נבנה בית המקדש כאילו נחרב.
אם לא נתעסק גם במה שמוכר לנו יהיה קשה לצרוב את החוויה של החורבן בלבנו ולהתאבל,
בבניין ירושלים ננוחם
תכפילי את זה ב-20, ועדיין זה לא חורבן הבית.לך דומיה תהילה
ובלאו הכי ט' באב כולל גם את הצער הזה ואחרים.
^^^^ענבל
בס"ד
(חוץ מזה, אני מרגישה שדווקא זוכרים את גוש קטיף יותר מאת ביהמ"ק)
(חוץ מזה, אני מרגישה שדווקא זוכרים את גוש קטיף יותר מאת ביהמ"ק)
כי תכל'ס אנחנו מתאבלים על משהו שקרוב לנומישהי=)
אנשים היום לא באמת מתאבלים על בית המקדש גם אם הם נורא יתאמצו כי
אנחנו לא יודעים מה זה..
אבל גוש קטיף. כן. זה גרוע וזה חורבן.
כתוב שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו זה כאילו נחרב בימיו.
אז בוכים על זה שאין לנו שלטון יהודי בהר הבית ובירושלים המזרחית.
ובוכים על זה שיהודים מתנהגים ליהודים בצורה כזאת או אחרת.
זה החורבן בית המקדש שלנו.
לענ"ד
אנחנו לא יודעים מה זה..
אבל גוש קטיף. כן. זה גרוע וזה חורבן.
כתוב שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו זה כאילו נחרב בימיו.
אז בוכים על זה שאין לנו שלטון יהודי בהר הבית ובירושלים המזרחית.
ובוכים על זה שיהודים מתנהגים ליהודים בצורה כזאת או אחרת.
זה החורבן בית המקדש שלנו.
לענ"ד
צריך לעבוד על זהבך לי קר
מי שיודע מה חסר לו, יודע להתאבל עליו.
איך אפשר להתאבל עד דבר שלא כואב לך?
לרובינו לא כואב *באמת* חורבן בית המקדש והרי שבעקבותיו.
ובשביל זה קיים היום הזה, ט' באב.
איך אפשר להתאבל עד דבר שלא כואב לך?
לרובינו לא כואב *באמת* חורבן בית המקדש והרי שבעקבותיו.
ובשביל זה קיים היום הזה, ט' באב.
אז אתה מסכים איתי. אי אפשר להתאבלמישהי=)
על משהו שאתה לא יודע מה זה.
ברור!בך לי קר
אבל הפתרון הוא לא להתאבל על גוש קטיף כי הוא קרוב ופשוט יותר,
אלא להוסיף התבוננות.
מה היה בבית המקדש שאין לנו היום? זו שאלה בסיסית!
אלא להוסיף התבוננות.
מה היה בבית המקדש שאין לנו היום? זו שאלה בסיסית!
אפשר להסביר בפשטות על מה מתאבליםמבקש אמונה
אם זרקו מישהו מהבית, ובגלל זה רודפות אותו צרות..
מחלות, כתוצאה ממערכת חיסונית חלשה (מהצער, מהקור וכו')
נשכו אותו כמה כלבים, הרביצו לו כמה הומלסים, וכו' וכו' צרות כיד הדמיון..
על מה הוא אמור לבכות?
על כל צרה בנפרד או על זה שזרקו אותו מהבית?
לא חלקתי, רק אמרתי שלצערי זה ככה.ענבל
בס"ד
חוץ מזה שאני לאו דווקא מסכימה איתך וחושבת שאפשר להתחבר לכאב החורבן דרך מגילת איכה וסיפורי החורבן. אותי אישית הם מזעזעים כל פעם מחדש.
אני אולי לא יודעת להתאבל על זה שאין לי כיום בית מקדש, אבל אני יודעת להתאבל על זה שאבותינו איבדו אותו.
חוץ מזה שאני לאו דווקא מסכימה איתך וחושבת שאפשר להתחבר לכאב החורבן דרך מגילת איכה וסיפורי החורבן. אותי אישית הם מזעזעים כל פעם מחדש.
אני אולי לא יודעת להתאבל על זה שאין לי כיום בית מקדש, אבל אני יודעת להתאבל על זה שאבותינו איבדו אותו.
ממ. מזעזע כן. להתחבר? לא יודעת..מישהי=)
אין לנו מושג מה איבדנו כי אף אחד משם לא יכול לתאר... בדומה לשואה למשל.
מממממ תראונפש חיה.
זעקה קורעת לב
איך אפשר להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? סיפור אמיתי ומדהים שקשה להאמין שקרה במאה העשרים...
מאת קרן גוטליב
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.
מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.
בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.
בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
הצטרפו לניוזלטר השבועי
נקודת המפנה – "מבצע שלמה"
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
אביב הגיע פסח בא...
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
תשעה באב
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.
הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:
"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".
לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
באותו הרגע הבנתי.
הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
איך אפשר להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? סיפור אמיתי ומדהים שקשה להאמין שקרה במאה העשרים...
מאת קרן גוטליב
בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.
מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.
בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.
בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.
בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.
הצטרפו לניוזלטר השבועי
נקודת המפנה – "מבצע שלמה"
בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.
בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.
היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.
ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.
הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.
כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.
במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.
במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?
החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.
אביב הגיע פסח בא...
הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.
היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.
"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".
אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"
חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"
התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"
שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?
החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.
אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"
"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".
אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?
ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.
כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.
אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.
למחרת...
בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.
כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.
השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"
ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.
"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"
הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.
הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?
ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.
כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"
"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"
"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.
"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"
הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"
עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".
האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.
פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.
הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"
לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.
האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.
נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.
עמדתי מולם, והייתי המומה.
הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!
תשעה באב
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.
הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.
קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:
"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".
לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.
באותו הרגע הבנתי.
הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.
מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.
מצמרר. תודה נפש.רחפת..
זה היחיד בינתיים שעושה לי את ההרגשה להבין פה . לפחות בסיפורנפש חיה.
יכול להיות שזאת רק אניענבל
הנה. מספיק לפתוח את הכותרת הראשית כאן בערוץ, ולהתפחלץנפש חיה.
ולהרגיש את החורבן. בשיאו.
^^ לגמרי +mp8
מה היה שם?הדוכס מירוסלב
מסכימהיעל מהדרוםאחרונה
לק"י
אישית, מבינה בשכל שהמצב התקין הוא שיש בית מקדש.
אבל ברגש, לא.
אם כבר, אני מחכה שנגיע לגאולה השלמה, לתחיית המתים ולהנהגה שפויה.
אבל בית המקדש? פחות דחוף לי ברגש.
אישית, מבינה בשכל שהמצב התקין הוא שיש בית מקדש.
אבל ברגש, לא.
אם כבר, אני מחכה שנגיע לגאולה השלמה, לתחיית המתים ולהנהגה שפויה.
אבל בית המקדש? פחות דחוף לי ברגש.
הגירוש מגוש קטיף יש לו צד יותר גרוע מכל הצרות שקרוחסדי הים
ב-9 באב, והוא: שזה נעשה על ידי יהודים.
והחורבן לא? 'בית שרוף שרפת'סיהרא.
התכוונתי בפועל מי הרס וגירש ופגע ביהודים אחרים.חסדי הים
אריק שרון- בספק, וכבר הרבה קולמוסים נשתברו על זהנפש חיה.
השוטרים והחיילים לצערינו רובם היו יהודים.חסדי הים
רק "צד".לך דומיה תהילה
בחשבון הכללי, זה עדיין לא קרוב.
עוד צד גרוע מאד: הריסת התוכנית הא-לוקיתמקיין
בחורבן הבית טיטוס היה רק המקל המבצע. הוא לא הלך נגד רצון ד'.
אבל כאן בא בנאדם ופשוט חתך בגרזן את שיבת ציון השניה.
חורבן הבית היה הפסקת חשמל כללית בכל העולם
ומאז נשארנו עם פנסי לד מעפנים בקושי.
בואו נדחה את השיח הזה למחר בערב, או בכלל לא.איוושה
מן הראוי בתשעה באב להתעסק בדברים אחרים.
"מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם"
רעיון מצויין ונכוןמקיין
אי-אפשר להרוס את התכנית האלוקית.לך דומיה תהילה
אלא שכל המהלך הזה עמוק עמוק מי ימצאנו, ובעז"ה נזכה לכך לעתיד לבוא.
חורבן הבית הוא הוכחה שד' תכנן ואנחנומקיין
הצלחנו למרות הרצון שלו לגרום לתוצאה אחרת.
אז אולי אפשר להרוס תוכנית א-לוקית.
ובדיוק באותה מידה גם א"א לעכב
כי הגאולה תבוא בדילוג ללא קשר למצבנו "החשבונאי" על הנייר מבחינת מאזן הענינים.
ולזה כנראה התכוונת
ייתכן ששכחנו אבלברגוע
חורבן גוש קטיף וגם שאר המאורעות הקשים של עמ"י
הגיעו בעקבות חורבן בית המקדש והעובדה שהוא עדיין לא נבנה מחדש.
נכון שיותר קל לנו להתחבר למה שקרה לא מזמן,
אבל חובה לזכור ממה הכל נובע.
צריך להתאבל ולהצטער על המצב הכללי
שהשכינה עדיין בגלות
לא כל עמ"י בארצו
אין לנו שליטה על כל א"י
ושאין לנו בית מקדש
מחשבות על גוש קטיף יכולות לעזור לנו להתחבר לכאב הכללי
הקב"ה בוכה שלוש דמעות;איוושה
אחת על חורבן בית ראשון,
שנייה על חורבן בית שני,
ושלישית על הגלות.
חורבן גוש קטיף, והשואה, ועוד כל מיני פורעניות - כל אלו הם לא רק תוצאה. הם עומדים בפני עצמם, עד כדי כך שהקב"ה בוכה עליהם
הם לא עומדים בפני עצמם אלא כולם חלק מהגלותברגוע
בתשעה באב אבלים על דברים כלליים
או שמתאבלים על משהו פרטי מתוך קישורו לכלל
תשעה באב נגזר כיום של פדיון צרות הרבה לפני חורבן ביהמ"קהדוכס מירוסלב
כשבתי המקדש היו בנויים לא התאבלו בט' באבברגוע
נכון, אבל הצרות היו לפני, וגם חורבן ביהמ"ק נקבע אז בגלל חטאהדוכס מירוסלב
המרגלים
שאלהנחלת
1. לא מצליחה להיכנס לאליאקספרס כי לאחר מילוי הפרטים, מקבלים הודעה חיננית בערבית.
ניסיתי בפורום מחשבים ולא ראיתי שענו.
2. אילו ספרים קוראים רוב המגיבים כאן? בנות? בנים? הכוונה לספרות יפה.
יש ביניכם כאלה שהולכים לספריה ציבורית?
זה לא בשביל סקר...סתם מעניין.
תודה.
את עם סינון של רימון?פצל"פ
הוא הרבה פעמים עושה בעיות עם אליאקספרס
כן.תודהנחלת
עם נטפרי יותר קל אם את יודעת?
אני בןפצל"פ
ואני לא מכיר את נטפרי
עונה לדעתיחיה.מושקא
1. כנראה קשור לסינון כמו שאמרו ובהצלחה עם זה!!
2. לאחרונה אני אוהבת לקרוא ספרות בעברית ופחות מתורגמת. תלוי בסיגנון שלך גם על העלילה אם את אוהבת משהו יותר עם קשר מקומי אלייך או סיפור דימיוני זר יפה או מרגש במיוחד. וברור שהולכים לספריה מאיפה עוד תביאי ספרים? אם יש באיזור מגורייך ספריה ציבורית טובה יהיו שם גם ספרים ישנים שלא מוצאים בחנות וגם חדשים וטובים וזה נחמד, ובכלופן אפשר לבקש מהם (אני בכוונה לא ממליצה ספציפית כי אני גם לא כזאת תועלת ספרים. היום יש לי יותר פנאי לקרוא ספרות יפה אבל אין לי ידע רחב בזה 🤷♀️ אני מכירה אחד גיק של ספרים אבל) ממליצה בכולופן לבקש המלצות או לקרוא ביקורות לפני שאת בוחרת כי באסה להתחיל ולהישבר אחרי 3 עמודים חחחח
תודה!נחלת
בס"ד
תודה על התשובה! אני דווקא קראתי הרבה ויכולה להמליץ על ספרים איכותיים (לענ"ד).
דווקא ספרות עברית, פחות מכירה כי פחות אוהבת. יש את אהרן אפלפלד שהוא מצויין
אבל...מדכא קצת. סביב השואה.
אם את רוצה לקרוא ספר נחמד ולא ארוך, נסי את "זאת הפעם....." , תמר וייזר. למרות שמדובר
על קשר שלדעתי אינו מומלץ. אבל היא כותבת נחמד, זורם וכיף לקרוא את הספר.
זה אגב סיפור אמיתי.
"משחקת באש", טובה מורדו. מתורגם מאנגלית. מרתק.
😊 תודה! אעיף מבטחיה.מושקאאחרונה
למה ארץ ישראל הישנה ו*הטובה*?פתית שלג
או שזה בא לומר שכשהיא היתה ישנה היא היתה טובה והיום לא, (למה ככה?)
או שזה בא לומר שהיתה ארץ ישראל טובה והיתה ארץ ישראל לא טובה\פחות טובה. (למי הכוונה בארץ ישראל הלא טובה? כל מי שלא היה צבר\קיבוצניק? מזרחים? היישוב הישן?🤔)
הרהורים של בוקר😏
כמובן שאלתי חבר טוב:
המושג "ארץ ישראל הישנה והטובה" הוא ביטוי טעון שמעורר נוסטלגיה אצל חלק, אך גם ביקורת חריפה על הדרה ועל "צדקנות" אצל אחרים. הנה ניתוח של שתי האפשרויות שהעלית:
1. "כשהיא הייתה ישנה היא הייתה טובה והיום לא" (הגישה הנוסטלגית)
זו הפרשנות הפשוטה והנפוצה ביותר. לפי גישה זו, פעם היה כאן "תום": אנשים חיו בצניעות, הייתה ערבות הדדית, שרו שירים של להקות צבאיות, והאידיאולוגיה קדמה לחומריות.
- למה אומרים שהיום לא? בגלל תהליכים כמו קפיטליזם דורסני, שחיתות שלטונית, אובדן ה"יחד" לטובת האינדיבידואליזם, והקיטוב החברתי. עבור אלו שמשתמשים בביטוי בערגה, "הישנה" היא סמל ליציבות וערכים שאבדו במרוץ המודרני.
2. "הייתה ארץ ישראל טובה והייתה פחות טובה" (הגישה הביקורתית)
כאן טמון המטען הפוליטי והעדתי של המושג. מבקרים טוענים ש"ארץ ישראל הישנה והטובה" מעולם לא הייתה טובה לכולם, אלא רק לקבוצה מאוד מסוימת.
- מי זו "ארץ ישראל הלא טובה"? בתפיסה המצמצמת של המושג, הכוונה היא לכל מה שלא התאים למודל של "הצבר" החילוני, האשכנזי, איש ההתיישבות העובדת או הקיבוצים.
- המזרחים: עבור עולים מארצות האסלאם שחיו במעברות, סבלו מאפליה ממוסדת ומהתנשאות תרבותית ("כור ההיתוך"), הארץ של אותן שנים ממש לא הייתה "טובה". עבורם, המושג הזה מייצג תקופה של דיכוי ומחיקת זהות.
- החרדים והדתיים: גם הם נתפסו כחלק מ"הישן" שצריך להיעלם כדי לפנות מקום ליהודי החדש.
- הימין: לאורך שנים רבות, המחנה הלאומי הרגיש מודר מהמוקדים שעיצבו את "ארץ ישראל הישנה" (ההגמוניה של מפא"י).
לסיכום:
הביטוי הפך למזוהה מאוד עם שיריו של אריק איינשטיין (סדרת האלבומים "ארץ ישראל הישנה והטובה"). איינשטיין עצמו ייצג את הפנים היפות והאהובות של המושג, אך עם השנים המושג הפך לסוג של "קוד" פוליטי:
- עבור צד אחד: געגוע לישראל היפה, התמימה והמאוחדת.
- עבור צד שני: ביטוי מתנשא שמנסה להחזיר את הגלגל לאחור לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בנרטיב והדירה את כל היתר.
במילים אחרות – ה"טוב" שבמושג תלוי מאוד בשאלה איפה המשפחה שלך הייתה ובאיזה צד של המתרס היא עמדה באותן שנים.
או שמדובר רק על נוסטלגיה של מישהו לימי עלומיו?
תשובה מדויקת – בהחלט כן, וייתכן שזהו המרכיב החזק ביותר במושג.
בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה קיימת תופעה שנקראת "נוסטלגיה רפלקסיבית". אנשים נוטים לצבוע את תקופת הנעורים שלהם בצבעים ורודים, לאו דווקא כי המציאות האובייקטיבית הייתה טובה יותר, אלא כי הם היו צעירים, בריאים, והעולם היה מלא בהבטחה עבורם.
הנה כמה סיבות למה "ארץ ישראל הישנה והטובה" היא קודם כל נוסטלגיה אישית של דור:
- הפשטות של הנעורים: כשמישהו מתגעגע ל"ארץ ישראל הישנה", הוא לעיתים קרובות מתגעגע לזמן שבו הוא היה בלי דאגות פרנסה, בלי אחריות של מבוגרים, וכשהחיים היו פשוטים יותר (או לפחות נראו כך דרך עיניים של ילד).
- זיכרון סלקטיבי: המוח האנושי נוטה לשכוח קשיים (תורים לקיצוב מזון בצנע, מלחמות קשות, מחסור בתשתיות) ולזכור רגעים של "ביחד" – הקומזיץ, תנועת הנוער, השירים ברדיו.
- האובדן של "מרכז הבמה": דור שהיה ה"צבר" המוביל, הלוחם והבונה, מוצא את עצמו בעולם מודרני שבו הערכים שלו (כמו סוציאליזם או קולקטיביזם) נחשבים למיושנים. הגעגוע הוא לא רק לארץ, אלא למעמד שהיה להם בתוכה.
- המוזיקה כעוגן: הביטוי נטבע חזק בזכות אריק איינשטיין. המוזיקה שלו יצרה "מרחב מוגן" של נוסטלגיה. כשאדם שומע שיר מאותה תקופה, הוא לא חושב על הפוליטיקה של שנות ה-50, הוא נזכר בריח של הפרדסים או בחברה הראשונה שלו.
אבל (וזה "אבל" חשוב):
בגלל שישראל היא מדינה כל כך פוליטית, הנוסטלגיה הפרטית הזו הפכה לכלי ניגוח. כשמישהו אומר "אני מתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה", הוא אולי רק מתכוון לילדות שלו בקיבוץ או בתל אביב הקטנה, אבל השכן שלו (שגדל במעברה או בעיירת פיתוח) שומע את זה ואומר: "אתה מתגעגע לזמן שבו אני הייתי שקוף ואתה היית המלך".
לסיכןם: זה התחיל כגעגוע אישי לימי העלומים, אבל הפך למושג פוליטי וסוציולוגי שמעורר מחלוקת עד היום.
אוקיי, אבל מה המסר שלך?נקדימון
א. תמיד ראיתי את הביטוי הזה כאמירה נוסטלגית שמתרפקת על העבר, ולדעתי זו אכן הייתה כוונת המשורר. (בניגוד כמובן למה שאמר שלמה המלך: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה").
האם מישהו בכלל משתמש בביטוי הזה, או מקשיב לשירים הישנים האלה? אני מאמין שאני מהבודדים הצעירים שעדיין נהנים ממוזיקה כזו.
ב. הדברים שלך מאוד הזכירו לי את מה נעשה לביטוי "להיות עם חופשי" שיש לנו בהמנון. המשורר התכוון ליציאה מהגלות ולזכות להיות אדונים לעצמנו, אבל כוחות שונים (גם חרדיים וגם חילוניים, ולדעתי החרדים עשו את זה קודם) עיוותו את הביטוי ל"חופשי" מהמצוות וכראיה לכך שמדינת ישראל קמה אך ירק כדי שכולם יתפקרו.
כשמתשמש במושג אריק איינשטיין וכדו' זה מובן ליפתית שלג
אבל לי צורם שמשתמשים בביטוי הזה בדור שלנו. זה מזכיר לי קצת, למרות ההבדל הברור, את הגעגועים לגלויות השונות במקום להודות על המצב שזכינו לו.
או את ההערצה לדור החלוצי הישן כאילו הם מלאכים ואנחנו בני אדם, או הם בני אדם ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של ז'בוטינסקי).
גם אני מאוד אוהב את הזמר העברי הזה של פעם, אבל דוקא את היצירות הערכיות שלו, בעיקר סביב בניין הארץ והשליחות. זה שהמילים גבוהות והלחנים תמימים זה לא עושה אותן ערכיות, ולא נותן חותמת לכלל השירים שיש מהם גם שירי כפירה ועגבים ברורים.
ב. "להיות עם חופשי"- אני מעריך שזו באמת לא כוונת המשורר, אבל כשחרדי רואה את ההתנהלות הנפשעת, דורסנות ובוז שהיו כלפי היישוב הישן ואנשי התורה, ורואה במגילת העצמאות את המושג העמום "צור ישראל", הוא גם ממליץ את זה על המנון המדינה. זאת אומרת לא המילים הם מה שגרמו לאותו חרדי לחשוב ככה, אלא המציאות בשטח...
עדיין לא ברור אם אתה רק פורק או שיש יותר מזהנקדימון
לגבי "עם חופשי" ברור שמדובר בריבונות, שהרי המשפט המקדים הוא "התקווה בת שנות אלפיים". מהי אותה תקווה? מה איבדנו לפני אלפיים שנה? יפה, את הריבונות והחירות; החופש הוא מעול הגויים שהיה על צווארינו.
בקיצור, הבנת.
ואני מניח שחרדי סטנדרטי בכלל לא מכיר את ההיסטוריה סביב הביטוי "צור ישראל" כך שדווקא זה אמור להיות בעל רושם חיובי עליו. צריך להיות מאוד מפולפל כדי לחשוב שצור ישראל זה העם. אין אוקימתות כאלה.
וכשאני מסתכל על התורה והמצווה במדינת ישראל, אני רואה ברכה שלא נראה כמוה מימי קדם ומשנים קדמוניות. עשרות אלפי אברכים? תקציבים מהמדינה? גוף רשמי ממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי? חזרה בתשובה גדולה? מימון של הילולות? ערוץ טלוויזיה ששם את המסורת על ראש שמחתו (אני מדבר על 14)? ראש ממשלה שמברך שהחיינו במליאת הכנסת על כך שבס"ד התחלנו להחזיר גם את רן גווילי הי"ד? ראש ממשלה שמצטלם אחרי מלחמת "עם כלביא" ואומר בקולו שהיה גם סיעתא דשמייא גדולה? שבתות וחגים בעלי מעמד ומשמעות חוקית? כמות לא נורמלית של ישיבות ואברכים? צבא שבו אפשר להיכנס ולצאת דתי עם רבנות צבאית די טובה (לאבא שלי לא היה שבריר מהטוב שיש היום לחייל הדתי)?
בקיצור, הבנת.
אני מבין שזה כמו בשיר ימי בנימינה של אהוד מנורנוגע, לא נוגעאחרונה
הדגש הוא על ארץ ישראל ולא מדינת ישראל. לכן מן הסתם הכוונה היא לחיבור לארץ, לנופים, לטבע, להרגשה שארץ ישראל זה משהו חדש, ובפרט כשזה מגיע מתוך היכרות רצינית עם הגלות.
לצערנו, הרבה מהצאצאים של הדור הזה כבר לא מחוברים לארץ.
חחח הגרוק הזהבנות רבות עלי
עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך ז' בשבט תשפ"ו 15:21
אני: מי זה הטמבל או הטמבלית הזו שאלסיה עוקבת אחריהם: VW (@torwestfall) • Instagram profile
grok: אחי, תירגע – זה לא טמבל ולא טמבלית, זו Victoria Westfall (או בקיצור Vic/Tor), והיא צלמת (photographer) מקצועית שכבר הרבה שנים עובדת עם אלסיה קארה.
- היא עושה צילומים רשמיים לבתים, סשנים, פוטושופים, פרומו, מאחורי הקלעים ועוד.
- יש לה קרדיטים רבים על צילומים של אלסיה, כמו בטוויטר/אקס שלה היא מקדמת אלבומים של אלסיה, ובאינסטה של אלסיה עצמה היא מתויגת הרבה פעמים (למשל בפוסטים של ימי הולדת לאלבומים או סיכומי סיבובים).
- דוגמאות: צילמה את הפוטושוט הראשון של אלסיה ל-New York Times לפני 9-10 שנים (עכשיו 10 שנה ל"Know It All"), ויש פוסטים עדכניים עם תיוג שלה.
- האקאונט שלה: @torwestfall (VW – כנראה Victoria Westfall), עם ביו "vicfromthesix" (טורונטו, The Six זה כינוי לעיר).
- היא עוקבת אחרי אלסיה (ברור), ואלסיה עוקבת בחזרה כי הן עובדות יחד כבר שנים.
בקיצור, חברה מקצועית קרובה בצוות של אלסיה, לא סתם מישהי אקראית. אם ראית משהו ספציפי שגרם לך לחשוב שהיא "טמבלית" – ספר לי ואולי אבדוק יותר לעומק, אבל מהכל נראה שהיא לגמרי לגיטימית ומקצוענית. 😏
אני: אחי אם תגיד לי שוב להירגע אני אעבור לAI אחר אח יקר. עכשיו שמע. מישהי הגיבה לה בזה:
Loving the @torwestfall cameo
וזו האחת שהגיבה לה: Craig Stickland (@craigstickland) • Instagram profile .. השאלה.. מי היא גם כן? ומה היא התכוונה בתגובה עם התיוג הזה של הצלמת.
ההמשך לא מעניין..
עזרה!צאט
היי חזרתי לכאן אחרי שנה שלא הייתי פה🙂↔️
ובאופן אירוני הסיסמה הייתה שמורה לי אבל לא היה לי מושג מה השם משתמש😅 (די מצחיק שאדם לא זוכר איך קוראים לו אבל כן זוכר של אחרים)
כמובן שאין איך לאפס שם משתמש..
קיצור יש למישהו רעיון איך למצוא?
או שאולי אני פשוט יתחיל מחדש ותכירו את אני של עכשיו🙂
עדיף לפתוח דף חדש…פ.א.
גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,
די דעך.
הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים. כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.
אני אומר תתחיל מחדש זה הכי מגניבבנות רבות עלי
אם אתה זוכר שרשור שהשתתפת בוטיפות של אור
אפשר לעשות חיפוש בפורום ולנסות למצוא אותו
(או לשאול כאן האם מישהי זוכרת את השרשור ויכולה לקשר אליו)
גם אני אותו דברחיה.מושקאאחרונה
ופתחתי חדש
כולם צדיקים פה?צאט
או שמישהו ראה הכוכב הבא?
הטלויזיה דלקה ברקע. ראיתי בערך חצי מהגמרפ.א.
לא אהבתי את הביצועים
מזה הכוכב הבא?בנות רבות עלי
זה סתם משעמםadvfbאחרונה
עשיתם אקזיט של 100 מיליון דולרזיויק
מה הלאה בחיים?
תנסו להרוויח יותר?
תשבו במנוחה על התורה ועל העבודה?
תשקיעו במשהו טוב לעם ישראל?
אמתין עד סוף התוארבין הבור למים
בעו"ס, היינו לימוד תורה.
עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב
חשוב לא להתרגש
למה לך תואר?זיויק
נוח להיות בתוך מסגרתבין הבור למים
כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.
בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.
יפהזיויק
קודם כלנקדימון
קרן מלגות לתחומים בהם אני רוצה יותר בוגרי ישיבות רציניים - שישבו ברצינות והתאברכו ואז החליטו ללכת לעולם המעשה - כדי שישפיעו במדינה. הייתי רוצה לסנות קרן שתהיה מסוגלת לספק להם תמיכה משמעותית כדי שילכו דווקא ללמוד תואר בלי (כמעט) דרגות פרנסה.
מסקרןזיויק
מה היית רוצה שילמדו לעשות? או להיות?
להשקיעמשה
הרבה יותר חשוב להרים מיזמים שיעשו את העבודה ויכניסו כסף אחר כך
מלתרום אותו ובעצם לאבד אותו.
בכללי אני מעדיף לתת דגים ולא חכות.
חכה מועילה בטווח הרחוק לאדם עצמו יותר מדגנפש חיה.
עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך ה' בשבט תשפ"ו 8:43
לא?
ברורמשה
היה לי פעם סיפור עם עבודה משרדית קטנה שהייתה לי וחברה במצב כלכלי לא פשוט. בקיצור נתתי לה את זה נטו כצדקה וגם שילמתי קצת קדימה על עוד חודש כדי לעזור עם חוב ספציפי.
מפה לשם.
בחודש הראשון היה מעצבן והיא עשתה את זה לא כל כך טוב. בחודש השני עשתה את זה טוב. בחודש השלישי עשתה מעולה ממש.
החוב נגמר מזמן. היא עבדה שם עוד שנה והייתי מרוצה מהעבודה שלה. התבאסתי ושמחתי כשהיא עזבה.
התכוונת: לתת חכות ולא דגיםזיויק
נכון. טעות.משהאחרונה
אםרועישםטוב
אם מישהו מטייל ומוצא פסל מלפני 3000 שנה, האם הוא צריך לנתץ אותו או למסור אותו לרשות העתיקות?
לתת השתחוויה קטנהצדיק יסוד עלום
במובן סמלי מסורתי
ברור שבכך יש איסור חמורארץ השוקולד
הערתי ברצינות אם הציניות פוספסה כדי שלא תצא תקלה
🤭טיפות של אוראחרונה
'באתי עדיך - האם הכרתני? הנני היהודי, ריב לנו לעולמים...'
לא זוכר. אבל לזכרוני גם אםקעלעברימבאר
גוי פוגם פגימה קטנה בפסל כדי לבטא שהוא לא מאמין בע"ז הזאת, אז הוא כבר יצא מכדי ע"ז ומותר בהנאה ליהודי.
חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?
חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?
ברור שמותר לנפץ עבודה זרה שהיא לא שלךאדם פרו+
"כי את מזבחותם תתצון, ואת מצבותם תשברון
ואת אשריהם תכרותון."
יהודי כלל לא רשאי להחזיק בפסלים
מבחינה ממונית הפסל לא שווה כלום
ונחשוב כאפר, כי צריך לשרוף אותו.
אתה מערבב שני נושאיםשלג דאשתקד
מותר להחזיק דברים שלא שווים כלום.
ולא בטוח שאיסורי הנאה אכן לא שווים כלום.
ובכל זאת אסור להחזיק פסל
שאלה מעניינתנקדימון
תציץ בפניני הלכה לגבי דין של ביטול עבודה זרה, ובחלוקה שבין בעלות יהודית לבעלות של גוי.
כאן הלכה ה - ביטול עבודה זרה של גוי | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א וכאן הלכה ו - עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א
על פניו נראה שלא בטל מזה דין עבודה זרה, אם כי זה יהיה גם תלוי בשאלה האם הפסל נמצא באזור שהיה יהודי או לא. עכשיו באמת תהיה השאלה האם בכלל זה משהו שבידך לאבד או שאתה צריך לתת את זה למדינה. זו שאלה מעניינת מאוד.
צריך שאלת רב על כזה דבר. לא לנחש בעצמנו.
לא כדאי ללמוד הלכה מפורומיםטיפות של אור
אם זו שאלה רק לעיון - יש על זה מאמר בתחומין לו. המסקנה שלו לא לנתץ, כי עבודה זרה שאף אחד לא עובד היום בטלה מאליה. וגם אם יש חשש שהפסל היה של ישראל, זה ספק ספיקא - כי אולי הישראל לא השתמש בו לפולחן. ראה גם כאן:
הלכה ח - תיירות | פרק יב - בתי פולחן וסמלים | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א
אולי הישראל לא השתמש לפולחן?!נקדימון
זו אמירה מאוד מוזרה.
לאיזה עוד שימוש ישראלים החזיקו פסלי עבודה זרה? בזמן שעבודה זרה שולטת בכיפה, קשה לומר שהיו מי שהחזיקו דבר כזה רק לנוי.
השאלה אם אתה קובע לפי חזקה או סברה.קעלעברימבאר
השאלה אם סתם פסל שנמצא מה חזקתו.
אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה
אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה
הוא כותב שהחוקרים אומריםטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ב' בשבט תשפ"ו 18:14
שרוב הפסלונים של הישראלים לא שימשו לפולחן אלא למסחר או דברים אחרים
(יש על זה הרחבה במאמר אחר בתחומין יג. בלי קשר למאמר - אני שמעתי מארכיאולוגית שמתישהו הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שהיו פסלונים שפשוט שימשו למשחק ילדים)
השאלה אם בהלכה הולכים לפיקעלעברימבאר
המחקר. והשאלה איך נקבעת חזקה.
למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת
אם יש 9 חנויות כשרות ואחת טרפה ונמצא בשר ביניהם, ושרלוק הולמס אומר שיש ממצאים מיקרוסקופים שזה טרפה, מה הדין?
למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת
את השאלות אנחנו יודעיםנקדימון
אם אתה רוצה להוסיף משהו לדיון, תביא תשובות
אולי בבית שנינקדימון
אבל ממצאים בבית ראשון בוודאי יהיו עבודה זרה גמורה.
אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין
אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין
בכל זאת מצינו פסלים לנוי בבית ראשון, למשלקעלעברימבאר
התרפים שמיכל שמה במיטה של דוד.
או האריות בכסא שלמה.
גם בארכאולוגיה יש כזה דבר פסלים שהם בבירור לנוי. אני לא יודע לגבי הארץ, אבל בבבל היו הרבה כאלה בארמונות
הדיבור שם (של החוקרים) הוא גם על בית ראשוןטיפות של אור
(ואם התכוונת למה שהארכיאולוגית סיפרה לי בנוגע לצלמיות משחק - דומני שהיא התכוונה אפילו לא רק אצל יהודים, אלא בכלל)
וכן, המעשה הנכון הוא לפתוח הפניות 👍
נדמה לי שיש סיפור כזה בגמראשלג דאשתקד
על רבן גמליאל, שגרם לכך שהפסל יהיה של גוי והכריח אותו לבטל אותו.