בין האירועים הנוספים שהתרחשו בתשעה באב בתקופות מאוחרות יותר:

גירוש יהודי אנגליה - ביום ט' באב בשנת ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.

גירוש ספרד בשנת 1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב-31 ביולי 1492, ליל ח' באב ה'רנ"ב. על אף שהארכה הסתיימה יומיים לפני תשעה באב, נחרת אירוע זה בזיכרון הקולקטיבי היהודי כחלק מהאסונות שחלו ביום התשעה באב.

בערב תשעה באב (ח' באב) ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

תחילת יישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005 תוכננה להתחיל במועד שחל לקראת ימי בין המצרים, אך בעקבות פנייה של ראש מנהלת סל"ע יונתן בשיא הוחלט לדחותו עד אחרי תשעה באב, אך הוא החל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו לפי המסורת נשרף רוב ההיכל. החל מאותה שנה, חלק ממתנגדי התוכנית התקינו קינות ייחודיות על הרס היישובים, והוסיפו אותן על קינות תשעה באב.

שמכל השושלת שאני מחוברת אליה (ויש לא מעט) אני מרגישה הכי מחוברת לאנוסי ספרד,אליהם יש לי גם שייכות.
איזה יהודים! ממש מרגישה את הדם שלהם זורם בעורקיי ובנפשי.

לצערנו התאריכים הללו לא משחקים לטובתנו 😥

טכנית, הגירוש התחיל בט' באב.

ביום שלפני עוד היה "חוקי" (ה' ירחם!!!!) שישארו בבתים שלהם

ההכנות לגירוש החלו עוד לפני ששקעה השמש. לזה הכוונה ב"טכנית".

 

 

אין מה להשוות ומלחכתחילה אין להשוות בין חורבן בית המקדש לבין גרוש כזה או אחר. נכון גרוש גוש קטיף היה נורא ואיום אבל עדין לא כמו חורבן בית המקדש. אני כן חושבת שצריך לתת יום זיכרון לגוש קטיף אבל לא בט באב לדבר על גוש קטיף. בט באב לדבר על חורבן בית המקדש. ועל כך בגלל חטאנו גלינו מעל ארצינו וולהבין שכל מה שקרה בהסטוריה היה בגלל שאין בית מקדש.  

שממילא נובעים מאותה מציאות לא שלמה. עליהם אנחנו בוכים ואותם אולי יותר קל להבין כי הם קרובים ללב.

והתרחשו בו חורבנות למיניהן. כל עוד לא נבנה בית המקדש זה כאילו החורבן ממשיך וממשיך,כל דור בהקשר שלו,וכל החורבנות נמשכים מחורבן הבית,
ובכל דור שלא נבנה בית המקדש כאילו נחרב.
אם לא נתעסק גם במה שמוכר לנו יהיה קשה לצרוב את החוויה של החורבן בלבנו ולהתאבל,

בבניין ירושלים ננוחם

ובלאו הכי ט' באב כולל גם את הצער הזה ואחרים.

בס"ד

(חוץ מזה, אני מרגישה שדווקא זוכרים את גוש קטיף יותר מאת ביהמ"ק)

אנשים היום לא באמת מתאבלים על בית המקדש גם אם הם נורא יתאמצו כי
אנחנו לא יודעים מה זה..
אבל גוש קטיף. כן. זה גרוע וזה חורבן.
כתוב שמי שלא נבנה בית המקדש בימיו זה כאילו נחרב בימיו.
אז בוכים על זה שאין לנו שלטון יהודי בהר הבית ובירושלים המזרחית.
ובוכים על זה שיהודים מתנהגים ליהודים בצורה כזאת או אחרת.
זה החורבן בית המקדש שלנו.
לענ"ד

מי שיודע מה חסר לו, יודע להתאבל עליו.


איך אפשר להתאבל עד דבר שלא כואב לך?


לרובינו לא כואב *באמת* חורבן בית המקדש והרי שבעקבותיו.

ובשביל זה קיים היום הזה, ט' באב.

על משהו שאתה לא יודע מה זה.

אבל הפתרון הוא לא להתאבל על גוש קטיף כי הוא קרוב ופשוט יותר,

אלא להוסיף התבוננות.
מה היה בבית המקדש שאין לנו היום? זו שאלה בסיסית!

אם זרקו מישהו מהבית, ובגלל זה רודפות אותו צרות..

 

מחלות, כתוצאה ממערכת חיסונית חלשה (מהצער, מהקור וכו')

נשכו אותו כמה כלבים, הרביצו לו כמה הומלסים,  וכו' וכו' צרות כיד הדמיון..

 

על מה הוא אמור לבכות?  

על כל צרה בנפרד או על זה שזרקו אותו מהבית? 

בס"ד

חוץ מזה שאני לאו דווקא מסכימה איתך וחושבת שאפשר להתחבר לכאב החורבן דרך מגילת איכה וסיפורי החורבן. אותי אישית הם מזעזעים כל פעם מחדש.
אני אולי לא יודעת להתאבל על זה שאין לי כיום בית מקדש, אבל אני יודעת להתאבל על זה שאבותינו איבדו אותו.

אין לנו מושג מה איבדנו כי אף אחד משם לא יכול לתאר... בדומה לשואה למשל.

זעקה קורעת לב

איך אפשר להתאבל על דבר שקרה לפני אלפיים שנה? סיפור אמיתי ומדהים שקשה להאמין שקרה במאה העשרים...

מאת קרן גוטליב

בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.

מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.

בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.

בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.

בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

נקודת המפנה – "מבצע שלמה"

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא...

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

תשעה באב

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.

הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.

קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:

"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".

לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.

באותו הרגע הבנתי.

הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.

מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

ולהרגיש את החורבן. בשיאו.

לק"י

אישית, מבינה בשכל שהמצב התקין הוא שיש בית מקדש.
אבל ברגש, לא.

אם כבר, אני מחכה שנגיע לגאולה השלמה, לתחיית המתים ולהנהגה שפויה.
אבל בית המקדש? פחות דחוף לי ברגש.

ב-9 באב, והוא: שזה נעשה על ידי יהודים.

בחשבון הכללי, זה עדיין לא קרוב.

בחורבן הבית טיטוס היה רק המקל המבצע. הוא לא הלך נגד רצון ד'.

אבל כאן בא בנאדם ופשוט חתך בגרזן את שיבת ציון השניה.

חורבן הבית היה הפסקת חשמל כללית בכל העולם 

ומאז נשארנו עם פנסי לד מעפנים בקושי. 

 

 

 

מן הראוי בתשעה באב להתעסק בדברים אחרים.

 

"מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם"

אלא שכל המהלך הזה עמוק עמוק מי ימצאנו, ובעז"ה נזכה לכך לעתיד לבוא.

הצלחנו למרות הרצון שלו לגרום לתוצאה אחרת. 

אז אולי אפשר להרוס תוכנית א-לוקית. 

ובדיוק באותה מידה גם א"א לעכב

כי הגאולה תבוא בדילוג ללא קשר למצבנו "החשבונאי" על הנייר מבחינת מאזן הענינים.

ולזה כנראה התכוונת

חורבן גוש קטיף וגם שאר המאורעות הקשים של עמ"י

הגיעו בעקבות חורבן בית המקדש והעובדה שהוא עדיין לא נבנה מחדש.

 

נכון שיותר קל לנו להתחבר למה שקרה לא מזמן,

אבל חובה לזכור ממה הכל נובע.

 

צריך להתאבל ולהצטער על המצב הכללי

שהשכינה עדיין בגלות

לא כל עמ"י בארצו

אין לנו שליטה על כל א"י

ושאין לנו בית מקדש

 

מחשבות על גוש קטיף יכולות לעזור לנו להתחבר לכאב הכללי

אחת על חורבן בית ראשון,

שנייה על חורבן בית שני,

ושלישית על הגלות.

 

חורבן גוש קטיף, והשואה, ועוד כל מיני פורעניות - כל אלו הם לא רק תוצאה. הם עומדים בפני עצמם, עד כדי כך שהקב"ה בוכה עליהם

בתשעה באב אבלים על דברים כלליים

או שמתאבלים על משהו פרטי מתוך קישורו לכלל

 

המרגלים