ערב תשעה באב, 15 דקות לערבית. אני מתחיל לחשוב על החורבן של אז, ועל החורבן של היום. על הקשר ביניהם. לאט לאט אני נכנס פנימה. מתעטף בשתיקה ובפרצוף קודר. לא מעושה, אמיתי.
5 דקות לערבית. אני מתחיל לצעוד לכיוון בית המדרש. האנשים והאווירה רק מגבירים את תחושת האבל אליה אנחנו נכנסים.
אני לוקח סידור, ויושב במקום. על הרצפה. פותח את הסידור ומתחיל להתפלל את המילים המוכרות.
"ברוך ה' המבורך"
"ברוך אתה ה'"
"אהבת עולם אהבתנו"
"ואהבת"
"גואל ישראל"
תחושה מוזרה עוברת לי בראש ומחלחלת ללב. אנחנו באבל לא? איך נכנסו פתאום ברכות קריאת שמע? וכל הפסוקים על אהבת ה'? שלא לדבר על הגאולה.
האמת, כל זה ממש הפריע לי להרגיש את האבל. ולא שלא הרגשתי לפני כן. אבל התוכן של המילים האלה פשוט זעק לי! אהבה! גאולה! תקווה! כל תחושת האבל הלכה ונמוגה לה..
אחר כך, גם בקריאת מגילת איכה, הרגשתי חוסר הזדהות משהו. באופן הכי אירוני שיכול להיות, הפסוקים היחידים שעוררו אותי במגילה הם פסוקי הגאולה והתקווה.
ופתאום חשבתי על זה שמחר יהיו גם פסוקי דזמרא! שירי דוד המלך על יופי הבריאה ואור ה' שמאיר בה. איך כל זה מסתדר עם החורבן??
ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי. שהחורבן הוא החסד הכי גדול שה' עשה איתנו, כי בלעדיו היינו נשארים עם הבעיות והחטאים שלנו ויורדים מטה מטה. ועלתה לי מן הרגשה כזו, שממש לא רציתי להרגיש, שאני מלא רגשי תודה לה' על אלפיים שנות ייסורים. תודה לה' שהוא לא מוותר לנו ועושה לנו דרך ארוכה שהיא קצרה. שהוא יודע מה טוב לנו באמת..
אבל ההרגשה הזו ממש ממש לא שאלה אותי. והיא באה. ומילאה את כל כולי בלי להשאיר מקום לשום דבר אחר.
הנסיון להילחם בתחושות שלנו באופן ישיר לא תמיד עולה יפה כידוע. זה גם לא יכול לעבוד מבחינה מסוימת. אז בשלב מסוים הפסקתי להילחם. ואמרתי בפשטות לה' יתברך, הקב"ה, אתה רוצה שאני אבכה על החורבן, אבל אני באמת מאמין בך שהכל לטובה, וקשה לי לראות את הרע והחורבן בעולמך. קשה לי לכוון את עצמי לתחושות השעה. אני נותן לך את הלב שלי. זה מה שיש בו כרגע. זה מה שהצלחתי להוציא ממנו. ולהכניס אליו. ואני מקווה שזה יעשה לך נחת רוח, כי זה באמת הדבר היחיד שיש לי כרגע..
ואז התחלתי לומר את מילות התפילה בצורה משוחררת. לראות את הנהגת ה' בניתוץ הארמונות, בשריפת המקדש, בנשים רחמניות שבישלו ילדיהם..
ואז, אז פתאום זה כאב.
למה זה קרה לנו? למה לא חזרנו בתשובה? איך יכולנו לסתום את האוזניים והלב כל כך הרבה זמן?? ואיך יכולנו שלא ללמוד מכל הפעמים הקודמות?
כבר אלפיים שנה של דורות שלא נבנה המקדש בימיהם. שנחרב בימיהם. איך לא חזרנו לעצמנו מאז?
ולמה התפילות שאחר כך לא עזרו לנו? ועד היום, עד היום אנחנו מתפללים בזעקות ותחנונים, והכל זז לאט כל כך! איך רבש"ע יכול לעמוד בפני בכיותיהם של הרצי"ה זצ"ל והרב טל יבלחט"א? איך הוא יכול להתאפק בפני נערים ונערות שגורשו מבתיהם? שלא להזכיר את אותם נשים שקראתי עליהם לפני כמה דקות במגילה...
ואז הדמעות התחילו לזרום. והתפילות. וקראתי שוב את המגילה. ואת הקינות. ואת "תתן אחרית לעמך". וכל מילה דקרה. כל מילה נגעה. כל מילה הייתה בדיוק במקום..
זה קרה השנה. ממש הערב. אני לא מנסה למצוא תירוצים למה שקרה לי. אבל אני כותב כאן את המחשבות שלי.
אנחנו דור של גאולה. ואולי בדור של גאולה מתאבלים אחרת. ואולי בדור של גאולה בוכים אחרת. ואולי עברו עלינו כל כך הרבה דברים, עד שהגלות והגאולה משמשים בערבוביא ממש. בחדא מחתא.
שנזכה בעז"ה לגאולה שלימה ומלאה, ולשמחת התרת הספיקות של כל הרגשות המעורבים..
5 דקות לערבית. אני מתחיל לצעוד לכיוון בית המדרש. האנשים והאווירה רק מגבירים את תחושת האבל אליה אנחנו נכנסים.
אני לוקח סידור, ויושב במקום. על הרצפה. פותח את הסידור ומתחיל להתפלל את המילים המוכרות.
"ברוך ה' המבורך"
"ברוך אתה ה'"
"אהבת עולם אהבתנו"
"ואהבת"
"גואל ישראל"
תחושה מוזרה עוברת לי בראש ומחלחלת ללב. אנחנו באבל לא? איך נכנסו פתאום ברכות קריאת שמע? וכל הפסוקים על אהבת ה'? שלא לדבר על הגאולה.
האמת, כל זה ממש הפריע לי להרגיש את האבל. ולא שלא הרגשתי לפני כן. אבל התוכן של המילים האלה פשוט זעק לי! אהבה! גאולה! תקווה! כל תחושת האבל הלכה ונמוגה לה..
אחר כך, גם בקריאת מגילת איכה, הרגשתי חוסר הזדהות משהו. באופן הכי אירוני שיכול להיות, הפסוקים היחידים שעוררו אותי במגילה הם פסוקי הגאולה והתקווה.
ופתאום חשבתי על זה שמחר יהיו גם פסוקי דזמרא! שירי דוד המלך על יופי הבריאה ואור ה' שמאיר בה. איך כל זה מסתדר עם החורבן??
ואז נזכרתי בשיעור ששמעתי. שהחורבן הוא החסד הכי גדול שה' עשה איתנו, כי בלעדיו היינו נשארים עם הבעיות והחטאים שלנו ויורדים מטה מטה. ועלתה לי מן הרגשה כזו, שממש לא רציתי להרגיש, שאני מלא רגשי תודה לה' על אלפיים שנות ייסורים. תודה לה' שהוא לא מוותר לנו ועושה לנו דרך ארוכה שהיא קצרה. שהוא יודע מה טוב לנו באמת..
אבל ההרגשה הזו ממש ממש לא שאלה אותי. והיא באה. ומילאה את כל כולי בלי להשאיר מקום לשום דבר אחר.
הנסיון להילחם בתחושות שלנו באופן ישיר לא תמיד עולה יפה כידוע. זה גם לא יכול לעבוד מבחינה מסוימת. אז בשלב מסוים הפסקתי להילחם. ואמרתי בפשטות לה' יתברך, הקב"ה, אתה רוצה שאני אבכה על החורבן, אבל אני באמת מאמין בך שהכל לטובה, וקשה לי לראות את הרע והחורבן בעולמך. קשה לי לכוון את עצמי לתחושות השעה. אני נותן לך את הלב שלי. זה מה שיש בו כרגע. זה מה שהצלחתי להוציא ממנו. ולהכניס אליו. ואני מקווה שזה יעשה לך נחת רוח, כי זה באמת הדבר היחיד שיש לי כרגע..
ואז התחלתי לומר את מילות התפילה בצורה משוחררת. לראות את הנהגת ה' בניתוץ הארמונות, בשריפת המקדש, בנשים רחמניות שבישלו ילדיהם..
ואז, אז פתאום זה כאב.
למה זה קרה לנו? למה לא חזרנו בתשובה? איך יכולנו לסתום את האוזניים והלב כל כך הרבה זמן?? ואיך יכולנו שלא ללמוד מכל הפעמים הקודמות?
כבר אלפיים שנה של דורות שלא נבנה המקדש בימיהם. שנחרב בימיהם. איך לא חזרנו לעצמנו מאז?
ולמה התפילות שאחר כך לא עזרו לנו? ועד היום, עד היום אנחנו מתפללים בזעקות ותחנונים, והכל זז לאט כל כך! איך רבש"ע יכול לעמוד בפני בכיותיהם של הרצי"ה זצ"ל והרב טל יבלחט"א? איך הוא יכול להתאפק בפני נערים ונערות שגורשו מבתיהם? שלא להזכיר את אותם נשים שקראתי עליהם לפני כמה דקות במגילה...
ואז הדמעות התחילו לזרום. והתפילות. וקראתי שוב את המגילה. ואת הקינות. ואת "תתן אחרית לעמך". וכל מילה דקרה. כל מילה נגעה. כל מילה הייתה בדיוק במקום..
זה קרה השנה. ממש הערב. אני לא מנסה למצוא תירוצים למה שקרה לי. אבל אני כותב כאן את המחשבות שלי.
אנחנו דור של גאולה. ואולי בדור של גאולה מתאבלים אחרת. ואולי בדור של גאולה בוכים אחרת. ואולי עברו עלינו כל כך הרבה דברים, עד שהגלות והגאולה משמשים בערבוביא ממש. בחדא מחתא.
שנזכה בעז"ה לגאולה שלימה ומלאה, ולשמחת התרת הספיקות של כל הרגשות המעורבים..
