פניתי למישי באולפנה וביקשתי ממנה שתחדד את המושג "דרך ארץ קדמה לתורה" כי אני חושבת שזה קצת נבלע. ובעז''ה היא תעביר. אבל בינתיים מה אני יכולה לעשות עכשיו בתכל'ס, כדי לשפר! ובלי להרוס...

קודם כל,בכללי את צכ'ה לשנות ת'גישה שלך בראש,שאנשים שמעירים\הורסים ת'כיף\כביכול מפריעים לעשות ת'כיף הריגעי,שלאנשים כאלה קוראים דוסים!!!! תשני את זה מיד! זה כ"כ כ"כ לא נכון!!!! וכשתדעי ותפנימי את זה,אז אולי לא יראו תוצאות בשטח אבל לפחות בשביל ההרגשה האישית שלך,בתוככך,תרגישי שזאת הדרך ואת הצודקת!!! וזה יתן לך חוסן נפשי!

לגבי הלשון הרע - תלמדי (אל תרפרפי! תלמדי!)ת'חוברת ש"מרכז" הוציאו בחודש שעבר...! בכ"מ משהו מידי,כן,פשוט תעזבי ת'מקום!ואם באמת זה יפריע למישהו(אפילו אם זו תיהיה הפרעה של "איזה דוסית") כבר לא יהיה לו ת'חשק לעשות את זה - לדבר.

לגהי הערות - "הוכח תוכיח את עמיתך!" את חייבת לעשות את זה,אבל לכל דבר יש ת'גישה ות'מילים שלו,אם תבואי ותצחקי איתן כזה ותאמרי נו יאלה,עזבו ת'שטויות האלה,מה אנחנו בגן..?!מעין משפטים כאלה יתקבלו ביותר הבנה והערכה(ולא כדוסה).

לגבי פורים - את צודקת בהחלט!!! אבל בתכלס,אין המון מה לעשות,נראה לי שהמורים לא נפגעים או משהו,כי הם יודעים ומבינים שזה חודש אדר...בדבר אחד אני חולקת עלייך,למה א"א לשלב בין הדברים? נגיד גם ליהיות בשמחה אמיתית - ללמוד משהו ולהתעמק ושישאר טעם טוב,וגם להתחרפן וכו'..

תזכרי - לכל דבר יש את הגישה והמילים המדהימות לו...!!!! (גם להערות הכי מעצבנות!)

מקווה שעזרתי,ולו במעט!

לילה מקסים!

אבל בתור תלמידים זה השמחה!!!

נכון שזה לא הכי פסדר אבל זה שמחה של תלמידים!!!!!

ונראלי כל המורים מבינים את זה עד שזה עובר כל גבול זתומרת שכל שיעור שני הולכים לעשות את זה...ואז זה כבר לא הכי הכי ואז גם מייבשים אוטומטית....

תנסי להבין תבנות שנכנסות לשיר.......זה כיף!!!את יכולה בעצמך גם לנסות!!!;)

אני לא חושבת שזה שמחה. אני חושבת שזה שטות. אני לא מאמינה ששמחה אמיתית, שבעיני היא שלמות עצמית, וקירבה לקב''ה ולעצמך. אני פשוט לא חושבת. ואולי זה לא ככה בכל האולפנות, אבל אצלנו זה סתם סיבה לשרוף שעות לימוד. זה לא אמור להיות ככה, יש כאן בעיה גדולה בעיני.

זה יכול להיות מעורב, גם הלימוד, וגם השמחה, וגם השטות. אבל זה לא. כי ברגע שמתחילים עם השטות, משו נאבד שם, והדרך ארץ יורדת לרצפה.

 (אם אני כבר מעלה את זה, אולי למישו יש משו קצר ללמד לכיתה?)

אני לא יודעת מה לעשות, כי נמאס לי להעיר, נמאס לי להתחמם ולהיות ביקורתית כלפי הכיתה שלי בנושאים האלו. ואני חושבת שגם להן נמאס לשמוע את החוסר הסכמה שלי לדברים מסוג זה. אבל זה נורא מפריע לי. מפריע לי נורא כשבנות רואות צורך להיכנס לכיתה עם מטריה ולהתחיל לשיר "שנינו יחד"- אך ורק (!) על מנת להפריע, במה זה יועיל? (לא בחודש אדר, בעבר זה קרה). מפריע לי כשבנות מדברות בקול בזמן התפילה. ואני לא יודעת מה לעשות- אם היה לי את המקום, הייתי מדברת איתן. אני הרי לא באה כמורה להטיף מוסר, אני באה כחברה לכיתה ומסבירה להן שדיי, יש גבול לכל תעלול ושזה פשוט לא דרך ארץ. יש לי כל כך הרבה להגיד על הנושא הזה. אבל אני לא יודעת אם יש לי את המקום, אם בנות יקבלו את זה? או שיצחקו עלי? או שלא יסלחו לי לעולם...

איך אנייכולה להגיב בצורה מכובדת? להעיר בצחוק נלקח לתשומת ליבי ואני אשתדל ליישם, אבל יש עוד רעיונות?

אני לא באה מצד של מטיפה, עדיין לא חח.

פשוט מה שקורה, זה שאני כלכך נסערת מדברים כאלה, ואני מדברת על זה עם החברות הקרובות שלי. ואני מרגישה שלפחות שתהייה המודעות בשאר הכיתה. רק שהבנות ידעו. ברור לי שלא עם הכל הן מסכימות, או שצריכות להסכים. אבל, אני חושבת שצריך לדעת. נגיד הקטע של התפילה ממש קשה לי, אני מנסה נורא להתרכז ואין שקט! פשוט אי אפשר להתרכז, וזה כלכך לא מתחשב, אני כן חושבת שצריך להעיר- והמורה מעירה והכל טוב ויפה, אבל זה לא באמת עוזר... אני חושבת אבל שאם מישי מהכיתה הייתה פונה, הן היו מבינות שיש השלכות למעשים שלהן, וזה לא סתם שהמורה "המעצבנת" מעירה. השאלה היא איך לדבר?

וחוצמיזה עדיין מציק לי העובדה, של אם אני שומעת לשון הרע. מה אני עושה? אני וחברה שלי הינו עדות ל2 בנות שדיברו ממש לשון הרע, לא שמענו על מי הן מדברות וגם לא היה לנו מושג. אבל ניסינו לרמוז להן בצורה עדינה, הן לא קלטו אז הלכנו לפני שאנחנו נשמע על מי הן מדברות.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד. זה שאני מרגישה כמו הדוסה שמעירה, או שיותר מידי נהיית נסערת. אני לא מעירה יותר מידי, אני פשוט נהיית נסערת וזה גורם לי להרגיש רע, שאני כל הזמן ביקורתית כלפיהן.

מבינים?

 (אחרי שקראתי את כל ההודעות שלך, והבנתי שאת מתחילה לתסוס כשאת רואה דברים שהם לא בסדר),

אני חושבת שאת קודם כל צריכה להכניס לעצמך שאת לא יכולה לשנות אנשים, וזה ממש לא תפקידך לשנות את העולם.

נשמע חריף?

אני אסביר,

אם היית מעירה לבנות מתוך רצון טוב ופשוט- להיטיב, והיית עושה זאת מתוך אהבה, ברוגע ובלי לחץ כלל, בשמחה, בפשטות, וכמובן בלי גאווה, אז- היית יכולה להעיר (או להאיר) ודברייך היו מקבלים  באהבה גם כן.

הבעיה היא שאת עושה את זה מתוך עצבים ותסכול, ולא מתוך שיקול דעת. (כתבת שאת כ"כ נסערת, וכו')

ואחר הכל... אני רוצה להגיד שבאמת מגיע לך יישר כח, שזה הדברים שמפריעים לך, ובע"ה נצליח כולנו להאיר קודם כל לעצמנו ואח"כ לסובבים אותנו באהבה ולשם שמים.

אשרייך!

דברים מעט קשים, אבל תודה לך! הארת את עיני. את צודקת!

אני באה ממקום שרוצה שהכל יהיה מושלם אפשר להגיד. אני מתוסכלת. מתסכל אותי המצב הזה. אני מתקשה לקבל את זה כעובדה- שבנות אוהבות צחוקים. ואני ביקורתית כלפיהן. אני מרגישה שזה פוגע בי, פוגע בכיתה, ופוגע בשכבה שלנו, וחבל לי על כך מאוד. ואת צודקת אני הגיוני מאוד לא באה ממקום של אהבה מוחלט, אבל אני באמת רוצה שיהיה טוב בשכבה שלנו, אני כן רוצה שהבנות יהיו יותר נחמדות, יותר מתחשבות. אני פשוט לא באה בגישה הנכונה.

זה לא שאני באמת יגיד משו, וזה עוד יותר מסעיר אותי. כי זה חבל לי. יצא לי להגיד משו על זה שאני חושבת שחבל נורא שבנות רוקדות ומפריעות לשיעור (היה לנו מקרה מאוד מצער עם מורה אחד, שפשוט בסופו של דבר מרוב ההתפרעות המורה יצא מהכיתה, וזה ממש לא היה הגזמה, או העלבות. זה היה הגזמה של הכיתה מלכתחילה ואז פתאום צצו חבורה של בנות והתחילו לרקוד. זה היה לא מכובד, ונורא חצוף בעיני) הקיצור, אז היא כזה מסתכלת עלי, 'וואי מה את רוצה? סך הכל צחוקים', אבל אני חושבת שזאת גישה לא נכונה. זה לא סך הכל צחוקים, צריך להבין שיש השלכות למעשים שלנו.

אני חס וחלילה לא המתחסדת, אני גם חלק מהקונדסות לפעמים, אבל קשה לי קצת עם כל המצב הזה, שאני דיי רוצה להגיד- ולא יכולה.

עכשיו מובן? אני פשוט לא מספיק מסבירה את עצמי וכל פעם עולה משו חדש שמפריע לי.

בעז''ה יהיה בסדר, ובחודש הזה הבנות יצליחו גם להנות, אבל במידה.

ושוב, אני מצטערת שנשמעתי בוטה מדי. הבנת את הכוונה...

יש לך לב רגיש לראות את הדברים האלה, וזה טוב.

אני מאמינה שתמצאי בך את הדרך הישרה לנסות לשפר, לטובת כולם (דוגמה אישית משפיעה מאד.. מניסיון)

מקוה שהובנתי.. השעה קצת מאוחרת...

כשם שמצווה למור דבר השנמע- כך מצוה לא לומר דבר שאינו נשמע..  אם אני זוכרת טוב את מאמר חז" הנ"ל המצוטטט.

אם את יודעת שלא יקשיבו לך מרש, ושאת תצאי הסתומה והדוסה שמזלזלים בה- ממש ממש לא כדאי להעיר.

ואני לא חושבת שזו אנוכיות לא להעיר לבנות, כי מה הסכוי שהן יקשיבו לך? אני מדריכה באולפנית, וכואב לי לראות איך חניכה שלי של הזמן מעירה-  הרבה בנות מתרחקות ממנה. ממש חבל.. אשפר לעשות את ההערה" דרך מעשים ולא דרך אמירות..  אחרי הפעולות נממשכים הלבבות (ריה"ל בכוזרי), וזה נכון לגבי כל חברה.

מסכימה איתך, כשלא יודעים להעיר בצורה נכונה, זה לא יועיל- ולכן רציתי ייעוץ ממכם.

צודקת בהחלט זאת עצה טובה ממש - להוות ( כך כותבים?) דוג' אישית!

לאהוב אותן, למרות שאני לא מסכימה עם דרכן, פשוט לאהוב.

ואני בעז''ה אפנה לאחת  מהמדריכות כאן, ואעזור לה לארגן שיעור על "דרך ארץ"

תודה לכולם, עזרתם מאוד.

וסתם עדיין לא קיבלתי על השאלה תשובה- או שלפחות לא הבנתי. - כששומעים לשון הרע, להתרחק? או לנסות לרמוז? זה אנוכי להתרחק, כי אתה כאילו רק מתפקסס על עצמך, או שפשוט לבדוק את המצב ולראות אם ניתן יהיה להעיר לבנות האלה, ואם זה בכלל יועיל. ד''א חברה שלי תמיד מעבירה נושא, אני אלמד ממנה. וגם את המחשבות שלי- לגבי פורים למשל- שיתפתי רק עם חברות שלי, ובנות שאני יודעת שהן בראש שלי פחות או יותר... זה יותר קל!

תודה שוב, ואשמח לתשובה!

"וסתם עדיין לא קיבלתי על השאלה תשובה- או שלפחות לא הבנתי. - כששומעים לשון הרע, להתרחק? או לנסות לרמוז?"

אם הערה שלך תשמע - ז"א יקשיבו לה, *תעירי. אם לא התרחקי.

"זה אנוכי להתרחק, כי אתה כאילו רק מתפקסס על עצמך," - אנוכי או לא אנוכי, חייך קודמים לחיי חברך, אין סיבה שתפגעי בעצמך, בפרט כאשר את יודעת שלא תוכלי להציל אותן.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.