"אתגרי הכתיבה שמתחשק לי לעשות מתישהו.."

אבל נראלי זה יהיה מספק כזה להצליח את זה 

זה הזכיר לי קטע שכתבתי. אני אוסיף אותו בסוף סתם כי זה מזכיר.

ואני אוסיף משהו- שמחה הרבה פעמים נתפסת כילדותיות, תמימות, או חוסר מודעות.

שמחה זה לא "נחשב" כביכול.

ו.. וואו. אני עדיין תחת השראת מה שכתבת.

זה הניסוח הכי יפה ומדוייק ששמעתי על שמחה ועצב. וואו.

והנה מה שכתבתיזה גם יותר יפה בלי ניקוד. הייתי צריכה רק לנקד שתי מילים וזהו. לא משנה)

שִׂמְחָה
זֶה מָה שֶׁהִיא מַרְגִּישָׁה.
לֹא שִׂמְּחָה שֶׁמָּחָה,
אֶלָּא שִׂמְּחָה פְּשׁוּטָה.
אוֹ שֶׁזֶּה הֵעָדֵר רֶגֶשׁ?
הִיא כְּבָר לֹא בְּטוּחָה.
הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה, כּוֹעֶסֶת אוֹ מְאֻכְזֶבֶת-
רַק לֹא שְׂמֵחָה.
כִּי כְּשֶׁהִיא שְׂמֵחָה
הִיא מְפַחֶדֶת-
שֶׁמָּא הִיא מַדְחִיקָה.

דווקא חשבתי שהוא עוד זקוק לשיפוצים.. תודה.

אתה צודק, זה אכן שמחה כתואר, נקבה של שמח. הניקוד לא נכון.

נראה לי ששמחה זה פשוט משהו אחר.

ששמחה יכולה לבוא ביחד עם קושי וכאב.

שמחה היא ההפך מעצב ולא ההפך מכאב.

מותר לכאוב ולשמוח ביחד.

לא הצלחתי להסביר את עצמי..

@בוערת לא"י מעניין אותי מה תגידי..

שתי השורות האחרונות!

אלף, לא חולקת עליך אין כמו כתיבה מתוך כאב.

יותר מזה, בעיניי אי אפשר להשוות את האיכות שלה לכתיבה 'סתם'.

ובדיוק בגלל זה, זה מאתגר.

אני בטוחה שיש לך הרבה רגעים בחיים שלא מורכבים מכאב.

יאללה קח אחד מהם תנסה לצבוע אותו.

להאיר בו צדדים אחרים.

אפילו אפשר לקחת דמויות אחרות אם יותר קל..

קיצור

הבנת את הראש נראלי..

רגעים מתוקים או אנערף מה

רוצה להדגיש את השיר שכתבה "רק שמחה!", קראת אותו?
רבים כואב, כאשר לא כואב להם, כי הכאב לעיתים משמח,
והיעדר הכאב גם הוא כאב, אבל כאב כואב.

למעשה, רציתי לעורר דיון קטן בעקבות הבקשה הסופר מוגזמת שלך (צוחק..)

חושבת שסה"כ אנחנו חזקים מהכאב פשוט קל לנו לברוח אליו הרבה פעמים

כי הוא מתוק וממכר

והרבה יותר קל ליפול מאשר לטפס יו נואו.

מה זה אומר שמחה היא מאבק?

ובעיניי כמו שרק שמחה אמרה יש הבדל תהומי בין עצב לכאב.

הכאב הוא הגורם. יש מצב שבו אני חווה כאב, שורשי.

אבל העצבות או השמחה הם התוצר של הכאב, העיכול של האדם את חווית הכאב שלו

תוביל לאחד משני המצבים ועל האדם בעצם לעשות את הבחירה ביניהם.
אחרי הבחירה הזו כבר אפשר, עם מאמץ לפעמים, להישאר על הגל של הבחירה.
אם בחרתי בשמחה, אזי עם כל הכאב (והצער) אני אמשיך לנסות, ולהילחם, ולהשתנות,
החיים לא משתהים או נעצרים אלא ממשיכים לעשות הכל כדי לגדול מתוך הקשיים.
אם בחרתי בעצב, אוטומטית נחלש בי או נכבה כח הרצון, הכל נהיה אפור, איטי ונאנח.
וגם כאן יש גל שניתן להמשיך עליו, אבל הוא עשוי להוביל לדיכוי מוחלט
ואז כבר קשה מאוד לצאת ממעגל קסמים שכזה.
 

אני רק מנסה לחדד לעצמי ולהבין את מה שאת עצמך כתבת, שזו הסתכלות.
אם כי אצלי, הכאב והצער שלובים תמיד זה בזה, כאשר אני מזהה שמחה אצלי או אצל אחרים,
תמיד משום מה הכאב מתחבא, כביכול מופיעה כאן הסחת דעת גדולה, כמין משחק שכזה.

אני מקווה שלא כל כך מבולגן פה למעלה..

הלמטה דווקא לא ברור לי..

הפסקה האחרונה

גם כאב קל לזייף. להיזכר במשהו כואב או מעציב, שסתם ככה לא היית חושב עליו ביום עם ראות טובה ומרבדי כלניות. להיזכר בסיטואציה כואבת, רק כדי לכאוב ולהיות יותר רציני, או סתם כי משעמם וכאב זה דבר שכיף להתמכר אליו זה זיוף. זה לא אמיתי. כאב מתמיד הוא זיוף. או קושי נפשי. להתקדם בגלל כאב זה התקדמות מתוך הכרח. זה כמו להתקדם ע"י דחיפה ולא ע"י הליכה חופשית. החכמה היא להתקדם מתוך בחירה, מתוך רצון, מתוך שמחה. לשמוח במי שאני, לשמוח במקום שלי, לשמוח ביכולות שלי, לשמוח בזה שאני יכול להתקדם, ולהתקדם. להושיט את הרגל לעבר הצעד הבא לא בגלל שאין לי אופציה אחרת, אלא בגלל שבחרתי להתקדם. דווקא השמחה היא המנוע להתקדם, כי יש מטרה והיא הולכת ומתממשת. "סיפוק" קוראים לזה. "מטרה לקום בבוקר", "אופטימיות" ועוד.

לפעמים שירה הקטנה באה לבקר אותי.

היא דופקת דפיקות חלשות על החדרים של הלב, ואני צריכה ממש להתאמץ כדי לשמוע אותה.

ואז אני פותחת את החדר לרווחה ומזמינה אותה להיכנס אלי פנימה, ולספר לי מה שלומה.

אנחנו יושבות ומדברות, והיא מספרת לי על התלבטויות שלה, ואני על שלי.

היא לוחשת לי על פחדים שלה, ואני מרגיעה אותה שאנחנו ביחד והכל יהיה בסדר.

ואז אנחנו משחקות ביחד רמי או קלפים או סתם יושבות על הנדנדה ועושות תחרות מי מתנדנדת יותר גבוה.

כמו שהיינו מתנדנדות כשהיינו באותו הגיל.

אחר כך, היא עוזרת לי להחליט מה אני אלבש מחר.

ואני שואלת אותה אם היא לא רוצה ללכת לישון כי כבר מאוחר.

והיא אומרת שהיא בכלל לא עייפה, והיא לא אוהבת לישון כי אז חולמים חלומות מפחידים.

ואני מחייכת ואומרת לה תחשבי על דברים טובים.

אנחנו מדמיינות ביחד שדה של תותים, וסוכריות, וממתקים.

ואז שירה הקטנה מחייכת אלי את החיוך שאני כל כך אוהבת ואומרת לי שעכשיו היא כבר קצת מתעייפת.

אז אני אומרת איתה שמע ישראל, והיא מבקשת שנשיר את המלאך הגואל כמו שאבא היה שר לנו פעם.

ואני מלטפת לה את השיער כמו שהיא אוהבת.

ואחרי שהיא נרדמת ויש לה כזה חיוך מלאכי על השפתיים, אני רק נותנת לה חיבוק ענקי כזה, משירה,  שקצת גדלה בינתיים.

נוגע ללב... כתיבה מהממת..

וואי ממש ריגש

זה הכי אני שיש.

אבל הוא אחר.

אופטימי יותר. כאב שנמצא בידיים טובות תרתי.

נראלי שעמדת. 

כתבת את זה בצורה שכייפית לקרוא 

ומצד שני זה גם לא שפה ילדותית. יואו.

מהמם.

ברוך ה'.

בקצה הארץ

יש מצפור מהמם

כמו שיש בעוד הרבה מקומות.

אתה הולך בשביל קטן שמישהו שרטט לך

לא יודע לאן תגיע

ופתאום ספסלים

ושולחנות פיקניק

ולוחות משחק.

ועמוד גבוה עם הרבה שלטים

לכל מיני כיוונים מוכרים-

ירושלים, אילת, תל אביב.

והיו שם עוד לפחות 5 או 6 שלטים

שכוונו למקומות אחרים-

טהרן, ביירות, דמשק

ועוד כמה.

פתאום עמדה לי השאלה מול העיניים

בבירור

לאן את רוצה ללכת?

האם זה עונה על הקריטריונים?

רק אם מותר לי להגיד משהו.

אז בעיניי זה שיר עוצמתי ברמות ואפשר להפוך אותו לעוד יותר עוצמתי אם את משנה קצת את הבית האחרון.

כאילו שהשאלה ממש תצעק למי שקורא את השיר הזה.

סתם משהו שעולה לי עכשיו-

ואדם עומד

בין ארץ לשמיים:

מתחתיו פרוש המדבר.

ומולו רק שאלה אחת

שצועקת,

לאן ברצונך ללכת?

ואת ממש לא חייבת לקבל..

ברוך ה'.

ומה שהוספת מתחבר, רק שזה לא במדבר..

וזו לא צעקה, זה פשוט שאלה..

אז אני בוחרת להשאיר את זה כך.

ותודה שוב!

הן צועדות פה כל בוקר.

צמד ילדות חינניות.

כל בוקר.

עם שתי הצמות הקלועות בקפידה המתנדנדות מצד לצד על ערפן,

עם העיניים הירוקות החודרות והצוחקות 

עם סרפני הקייץ הבובתיים

עם החיוך.

הן מדלגות פה כל צהריים.

בשובם הבייתה מהגן,

עם הקלילות והשמחה.

רודפות אחרי פרפרים,

קולעות זרים מפרחים ורדרדים וסגלגלים,

אוספות חיפושיות ומטפסות על גזעי עצים.

הן רצות כאן כל ערב

כשאימותיהן קוראות להן לארוחה,

מדלגות שלובות זרועות,

עם צחוק הפעמונים על שפתותיהן

עם הנמשים החיננים ואין ספור סיפורים בפה.

אני צופה בהן עולות על יצוען כל לילה 

מקבלות נשיקת לילה טוב ולטיפה על הלחי.

מכבות את האור, עוצמות את עיניהן, מחייכות ולוחשות "לילה טוב".

הן צועדות פה כל בוקר צהרים וערב

וכל מי שעובר פה ורואה אותן, לא יכול להישאר אדיש למראם, מחייך חיוך רחב וממשיך הלאה.

זה אמיתי?

למען האמת הוספתי עוד שורה בסוף הקטע הזה:

אך בלילה בלילה כשאף אחת לא רואה, החיוך שלהן נמחק מעל פניהן ובמקומו מופיעות דמעות מלוחות וכואבות.

כתבתי את זה על שירה וכנה אריאל. אחיותיה של הלל אריאל הי"ד שהייתה חברה טובה שלי.

כל כך מרגישים שזה אמיתי.

ועכשיו שאמרת על מה שכתבת אז בכלל זה מקבל משמעות ומרגש עוד יותר.

זה נוגע בי ממש. במיוחד הסוף.

(יש לי קצת קשר רגשי להלל הי"ד וקשר משפחתי קרוב יחסית.)

קיצור, אפשר?

מוזמנת לפרטי... אשמח לשמוע על הקשר להלל...

רק אם את רוצה.

הקשר המשפחתי זה שהיא בתדודה שניה שלי.

הקשר הרגשי.. כרגע פחות נכון לי לדבר על זה.

אולי מתישו

תודה!

את בטח מתכוונת לזאת שהיתה עם כל הנוער שלהם בשבת אצלכם.. אני צודקת?

אז לא, אני בת דודה של הזאתי שהיתה אצלכם בשבת..

קיצור, מוזמנת לפרטי אם אני טועה

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)