"אתגרי הכתיבה שמתחשק לי לעשות מתישהו.."

אבל נראלי זה יהיה מספק כזה להצליח את זה 

זה הזכיר לי קטע שכתבתי. אני אוסיף אותו בסוף סתם כי זה מזכיר.

ואני אוסיף משהו- שמחה הרבה פעמים נתפסת כילדותיות, תמימות, או חוסר מודעות.

שמחה זה לא "נחשב" כביכול.

ו.. וואו. אני עדיין תחת השראת מה שכתבת.

זה הניסוח הכי יפה ומדוייק ששמעתי על שמחה ועצב. וואו.

והנה מה שכתבתיזה גם יותר יפה בלי ניקוד. הייתי צריכה רק לנקד שתי מילים וזהו. לא משנה)

שִׂמְחָה
זֶה מָה שֶׁהִיא מַרְגִּישָׁה.
לֹא שִׂמְּחָה שֶׁמָּחָה,
אֶלָּא שִׂמְּחָה פְּשׁוּטָה.
אוֹ שֶׁזֶּה הֵעָדֵר רֶגֶשׁ?
הִיא כְּבָר לֹא בְּטוּחָה.
הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת עֲצוּבָה, כּוֹעֶסֶת אוֹ מְאֻכְזֶבֶת-
רַק לֹא שְׂמֵחָה.
כִּי כְּשֶׁהִיא שְׂמֵחָה
הִיא מְפַחֶדֶת-
שֶׁמָּא הִיא מַדְחִיקָה.

דווקא חשבתי שהוא עוד זקוק לשיפוצים.. תודה.

אתה צודק, זה אכן שמחה כתואר, נקבה של שמח. הניקוד לא נכון.

נראה לי ששמחה זה פשוט משהו אחר.

ששמחה יכולה לבוא ביחד עם קושי וכאב.

שמחה היא ההפך מעצב ולא ההפך מכאב.

מותר לכאוב ולשמוח ביחד.

לא הצלחתי להסביר את עצמי..

@בוערת לא"י מעניין אותי מה תגידי..

שתי השורות האחרונות!

אלף, לא חולקת עליך אין כמו כתיבה מתוך כאב.

יותר מזה, בעיניי אי אפשר להשוות את האיכות שלה לכתיבה 'סתם'.

ובדיוק בגלל זה, זה מאתגר.

אני בטוחה שיש לך הרבה רגעים בחיים שלא מורכבים מכאב.

יאללה קח אחד מהם תנסה לצבוע אותו.

להאיר בו צדדים אחרים.

אפילו אפשר לקחת דמויות אחרות אם יותר קל..

קיצור

הבנת את הראש נראלי..

רגעים מתוקים או אנערף מה

רוצה להדגיש את השיר שכתבה "רק שמחה!", קראת אותו?
רבים כואב, כאשר לא כואב להם, כי הכאב לעיתים משמח,
והיעדר הכאב גם הוא כאב, אבל כאב כואב.

למעשה, רציתי לעורר דיון קטן בעקבות הבקשה הסופר מוגזמת שלך (צוחק..)

חושבת שסה"כ אנחנו חזקים מהכאב פשוט קל לנו לברוח אליו הרבה פעמים

כי הוא מתוק וממכר

והרבה יותר קל ליפול מאשר לטפס יו נואו.

מה זה אומר שמחה היא מאבק?

ובעיניי כמו שרק שמחה אמרה יש הבדל תהומי בין עצב לכאב.

הכאב הוא הגורם. יש מצב שבו אני חווה כאב, שורשי.

אבל העצבות או השמחה הם התוצר של הכאב, העיכול של האדם את חווית הכאב שלו

תוביל לאחד משני המצבים ועל האדם בעצם לעשות את הבחירה ביניהם.
אחרי הבחירה הזו כבר אפשר, עם מאמץ לפעמים, להישאר על הגל של הבחירה.
אם בחרתי בשמחה, אזי עם כל הכאב (והצער) אני אמשיך לנסות, ולהילחם, ולהשתנות,
החיים לא משתהים או נעצרים אלא ממשיכים לעשות הכל כדי לגדול מתוך הקשיים.
אם בחרתי בעצב, אוטומטית נחלש בי או נכבה כח הרצון, הכל נהיה אפור, איטי ונאנח.
וגם כאן יש גל שניתן להמשיך עליו, אבל הוא עשוי להוביל לדיכוי מוחלט
ואז כבר קשה מאוד לצאת ממעגל קסמים שכזה.
 

אני רק מנסה לחדד לעצמי ולהבין את מה שאת עצמך כתבת, שזו הסתכלות.
אם כי אצלי, הכאב והצער שלובים תמיד זה בזה, כאשר אני מזהה שמחה אצלי או אצל אחרים,
תמיד משום מה הכאב מתחבא, כביכול מופיעה כאן הסחת דעת גדולה, כמין משחק שכזה.

אני מקווה שלא כל כך מבולגן פה למעלה..

הלמטה דווקא לא ברור לי..

הפסקה האחרונה

גם כאב קל לזייף. להיזכר במשהו כואב או מעציב, שסתם ככה לא היית חושב עליו ביום עם ראות טובה ומרבדי כלניות. להיזכר בסיטואציה כואבת, רק כדי לכאוב ולהיות יותר רציני, או סתם כי משעמם וכאב זה דבר שכיף להתמכר אליו זה זיוף. זה לא אמיתי. כאב מתמיד הוא זיוף. או קושי נפשי. להתקדם בגלל כאב זה התקדמות מתוך הכרח. זה כמו להתקדם ע"י דחיפה ולא ע"י הליכה חופשית. החכמה היא להתקדם מתוך בחירה, מתוך רצון, מתוך שמחה. לשמוח במי שאני, לשמוח במקום שלי, לשמוח ביכולות שלי, לשמוח בזה שאני יכול להתקדם, ולהתקדם. להושיט את הרגל לעבר הצעד הבא לא בגלל שאין לי אופציה אחרת, אלא בגלל שבחרתי להתקדם. דווקא השמחה היא המנוע להתקדם, כי יש מטרה והיא הולכת ומתממשת. "סיפוק" קוראים לזה. "מטרה לקום בבוקר", "אופטימיות" ועוד.

לפעמים שירה הקטנה באה לבקר אותי.

היא דופקת דפיקות חלשות על החדרים של הלב, ואני צריכה ממש להתאמץ כדי לשמוע אותה.

ואז אני פותחת את החדר לרווחה ומזמינה אותה להיכנס אלי פנימה, ולספר לי מה שלומה.

אנחנו יושבות ומדברות, והיא מספרת לי על התלבטויות שלה, ואני על שלי.

היא לוחשת לי על פחדים שלה, ואני מרגיעה אותה שאנחנו ביחד והכל יהיה בסדר.

ואז אנחנו משחקות ביחד רמי או קלפים או סתם יושבות על הנדנדה ועושות תחרות מי מתנדנדת יותר גבוה.

כמו שהיינו מתנדנדות כשהיינו באותו הגיל.

אחר כך, היא עוזרת לי להחליט מה אני אלבש מחר.

ואני שואלת אותה אם היא לא רוצה ללכת לישון כי כבר מאוחר.

והיא אומרת שהיא בכלל לא עייפה, והיא לא אוהבת לישון כי אז חולמים חלומות מפחידים.

ואני מחייכת ואומרת לה תחשבי על דברים טובים.

אנחנו מדמיינות ביחד שדה של תותים, וסוכריות, וממתקים.

ואז שירה הקטנה מחייכת אלי את החיוך שאני כל כך אוהבת ואומרת לי שעכשיו היא כבר קצת מתעייפת.

אז אני אומרת איתה שמע ישראל, והיא מבקשת שנשיר את המלאך הגואל כמו שאבא היה שר לנו פעם.

ואני מלטפת לה את השיער כמו שהיא אוהבת.

ואחרי שהיא נרדמת ויש לה כזה חיוך מלאכי על השפתיים, אני רק נותנת לה חיבוק ענקי כזה, משירה,  שקצת גדלה בינתיים.

נוגע ללב... כתיבה מהממת..

וואי ממש ריגש

זה הכי אני שיש.

אבל הוא אחר.

אופטימי יותר. כאב שנמצא בידיים טובות תרתי.

נראלי שעמדת. 

כתבת את זה בצורה שכייפית לקרוא 

ומצד שני זה גם לא שפה ילדותית. יואו.

מהמם.

ברוך ה'.

בקצה הארץ

יש מצפור מהמם

כמו שיש בעוד הרבה מקומות.

אתה הולך בשביל קטן שמישהו שרטט לך

לא יודע לאן תגיע

ופתאום ספסלים

ושולחנות פיקניק

ולוחות משחק.

ועמוד גבוה עם הרבה שלטים

לכל מיני כיוונים מוכרים-

ירושלים, אילת, תל אביב.

והיו שם עוד לפחות 5 או 6 שלטים

שכוונו למקומות אחרים-

טהרן, ביירות, דמשק

ועוד כמה.

פתאום עמדה לי השאלה מול העיניים

בבירור

לאן את רוצה ללכת?

האם זה עונה על הקריטריונים?

רק אם מותר לי להגיד משהו.

אז בעיניי זה שיר עוצמתי ברמות ואפשר להפוך אותו לעוד יותר עוצמתי אם את משנה קצת את הבית האחרון.

כאילו שהשאלה ממש תצעק למי שקורא את השיר הזה.

סתם משהו שעולה לי עכשיו-

ואדם עומד

בין ארץ לשמיים:

מתחתיו פרוש המדבר.

ומולו רק שאלה אחת

שצועקת,

לאן ברצונך ללכת?

ואת ממש לא חייבת לקבל..

ברוך ה'.

ומה שהוספת מתחבר, רק שזה לא במדבר..

וזו לא צעקה, זה פשוט שאלה..

אז אני בוחרת להשאיר את זה כך.

ותודה שוב!

הן צועדות פה כל בוקר.

צמד ילדות חינניות.

כל בוקר.

עם שתי הצמות הקלועות בקפידה המתנדנדות מצד לצד על ערפן,

עם העיניים הירוקות החודרות והצוחקות 

עם סרפני הקייץ הבובתיים

עם החיוך.

הן מדלגות פה כל צהריים.

בשובם הבייתה מהגן,

עם הקלילות והשמחה.

רודפות אחרי פרפרים,

קולעות זרים מפרחים ורדרדים וסגלגלים,

אוספות חיפושיות ומטפסות על גזעי עצים.

הן רצות כאן כל ערב

כשאימותיהן קוראות להן לארוחה,

מדלגות שלובות זרועות,

עם צחוק הפעמונים על שפתותיהן

עם הנמשים החיננים ואין ספור סיפורים בפה.

אני צופה בהן עולות על יצוען כל לילה 

מקבלות נשיקת לילה טוב ולטיפה על הלחי.

מכבות את האור, עוצמות את עיניהן, מחייכות ולוחשות "לילה טוב".

הן צועדות פה כל בוקר צהרים וערב

וכל מי שעובר פה ורואה אותן, לא יכול להישאר אדיש למראם, מחייך חיוך רחב וממשיך הלאה.

זה אמיתי?

למען האמת הוספתי עוד שורה בסוף הקטע הזה:

אך בלילה בלילה כשאף אחת לא רואה, החיוך שלהן נמחק מעל פניהן ובמקומו מופיעות דמעות מלוחות וכואבות.

כתבתי את זה על שירה וכנה אריאל. אחיותיה של הלל אריאל הי"ד שהייתה חברה טובה שלי.

כל כך מרגישים שזה אמיתי.

ועכשיו שאמרת על מה שכתבת אז בכלל זה מקבל משמעות ומרגש עוד יותר.

זה נוגע בי ממש. במיוחד הסוף.

(יש לי קצת קשר רגשי להלל הי"ד וקשר משפחתי קרוב יחסית.)

קיצור, אפשר?

מוזמנת לפרטי... אשמח לשמוע על הקשר להלל...

רק אם את רוצה.

הקשר המשפחתי זה שהיא בתדודה שניה שלי.

הקשר הרגשי.. כרגע פחות נכון לי לדבר על זה.

אולי מתישו

תודה!

את בטח מתכוונת לזאת שהיתה עם כל הנוער שלהם בשבת אצלכם.. אני צודקת?

אז לא, אני בת דודה של הזאתי שהיתה אצלכם בשבת..

קיצור, מוזמנת לפרטי אם אני טועה

ועכשו

נשימה

אמיתית

בלי תגובה.

יש אני

והעולם נצבע מחדש

הכל קם לתחייה 

חרוזים מדוייקים שנבלעים בכאב שיש בשורות...

צימרר את נשמתי, מאז ועד היום

תלוי לי על דלת הבית ליד תמונות שלהם.

לא נשכח ולא נסלח.

עריכה: עכשיו אני רואה שגם המילים מעט שונו

אגב לא יודע אם אמרתי לך, אבל כל הזמן מרגיש לי

שהיה צריך להיכתב ואת ולא ועת

לא מושלם, ממש לא. אבל בהחלט חביב פלוס.
כמובן, @אני הנני כאינני עזר לא מעט אז מגיע לו שאפו.