ישבתי מולה. לא מעכלת את הסיטואציה.

אני? מטפלת? וואט?

זה היה חדר יחסית קטן שתי כורסאות ירוקות, ושולחן קטן באמצע שעליו מונחות חבילות של טישו

וקנקן עם מים.

אני סוקרת בעיניי את החדר מנסה לדמיין את הקירות שספגו כל כך הרבה סיפורים קשים, תוהה לעצמי איך הם לא מתמוטטים מרוב עומס.

'איך קוראים לך? '

'אוריה..' אני עונה לה ומרגישה את הדמעות כבר מטפסות בגרון

הי תרגעו אני לוחשת להן עוד לא התחלנו מה אתן קשורות?

אבל.. הם לא כל כך מקשיבות לי.

אני יושבת מול בנאדם שבחיים לא פגשתי, ובוכה בכי לא נשלט. אוריה מה עובר?.

היא מתבוננת בי בשקט, מושיטה לי טישו ומחכה שאני ירגע.

אני עושה הסכם זריז עם הדמעות שאם הם מחכות עכשיו אחר כך אני אתן להם לצאת חופשי בלי הגבלה. ובלב אני מקללת את הרגע שאמא הצליחה לשכנע אותי ללכת אליה.

התחלנו.

'את יכולה לנסות להסביר לי מה מלחיץ את אוריה?' היא שואלת.

אני מרגישה שוב את הדמעות ונוזפת בהם שיכנסו בחזרה.

'הכל..'

היא שותקת ומסתכלת בי עמוק.

'אני רק מגיעה לשם הלב שלי על מאתיים. אני פתאום לא אני. אני לא יכולה עם כל הפוזות שם זה גורם לי רק להיכנס יותר פנימה ולא להראות את מי שאני בפנים. זה כל כך.. לא אמיתי. אני לא עומדת בזה.'

'את יודעת שזה קשיים של התחלה נשמה. בהתחלה את צריכה קצת יותר להיות 'חיצונית' אבל אל תדאגי זה משתנה, עם הזמן הן ילמדו להכיר אותך מבפנים..'

היא מנסה לעודד.

'אולי תחליטי שאת מנסה חודש ואחר כך נראה מה יהיה? אבל באמת מנסה. בכל הכוח'

זהו. הן לא יכולות עוד להיות בפנים. הם שוטפות את כולי. אני בוכה על הנפש שלי שמרגישה שזה לא המקום שלה. אני בוכה על עצמי שאני כזאת.. דפוקה. אני בוכה על הכל. על התקופה, על הקושי על זה שאני לא יודעת להתמודד.

היא מנסה שיטה אחרת.

'עכשיו את הפחד של אוריה. תנסי להיכנס לראש שלו. מה הוא מרגיש?'

השתנקות. השתתקות.

'אממ הוא מפחד?' אני מנסה.

היא מבליעה חיוך.

'ממה אתה מפחד הפחד של אוריה?'

'מהכל. מהסיטואציה. מזה שהכל שם כל כך .. חיצוני. ואני מגיעה ופשוט הלב שלי מתחיל לדפוק חזק חזק כאילו הוא עוד דקה יוצא מהגוף. והדמעות? בוכות מכל מילה מכל מבט מכל חיבוק. מלשמוע את אמא בפלאפון. בחיים לא בכיתי כל כך הרבה..'

'אל תתני לו להשתלט עלייך. את.. חזקה ממנו.'

'לא בשליטה שלי.'

'זה בדיוק הנקודה זה לגמרי בשליטה שלך. כל פעם שהפחד מתגנב לך ללב תגרשי אותו.'

'ואם אני לא מצליחה?'

'תביאי גרעין תורני שירקוד לך בלב. שיגרש משם את הפחד. הוא סתם נראה ענק ומפחיד זה שקר. הכל דימיון.'

אני מתייאשת כבר מלעצור את הדמעות.

יוצאת משם.

בוכה ברחוב, בוכה באוטובוס, כבר לא אכפת לי שיראו אותי ככה.

לאן הגעתי?

ורק מרימה אליך מבט. מבקשת שתפתח לי אי שם איזה חלון שאני יצליח לראות בתוך החושך הזה, איזה קרן אור.

מתערבב

ונעלם.

אין אותי,

ואם אין אותי

אין אותך.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַלֵּב יִשָּׂרֵף

כְּמוֹ אֶלֶף שְׁמָשׁוֹת

בּוֹהֲקוֹת

כְּמוֹ שַׁלְהֶבֶת.

תִּרְקְדִי, תִּרְקְדִי

עַד שֶׁהַחוֹשֶׁךְ יִצְנַח

בַּאֲפִיסַת כּוֹחוֹת

עַד שֶׁאַחֲרוֹן מִשְׁבְּרֵי הַלַּיְלָה הַחוֹלֵף

יִדּוֹם כְּאֶלֶף תּוּפִּים מַכִּים.

תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכְּחִי

אֶת כְּאֵב הַבַּלָּהוֹת

בֵּין יָדַיִם חֲרִישׁוֹת

אֶת הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁלֹּא בָּכִית

וְהַבְּכִי שֶׁלֹּא נָדַם

אֶת הַצַּלָּקוֹת שֶׁלֹּא הִגְלִידוּ

וְלֹא יַגְלִידוּ

לְעוֹלָם.

תִּבְרְחִי, תִּבְרְחִי

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר

כָּל עוֹד רוֹאִים

עוֹלָם שָׁחוֹר

מִבַּעַד לִירִיעָה

כָּל עוֹד אֶפְשָׁר עוֹד לִבְרוֹחַ

וְלִצְנוֹחַ

לַמִּיטָה.

מעשה בבן אנוש

מקווה שתהנו  

הַשֵּׁדִים שֶׁלָּהּ

חוֹזְרִים בַּלַּיְלָה

מְיַלְּלִים אֶת צַעֲקוֹת

אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה

הַכְּלָבִים שֶׁבָּהּ

נוֹבְחִים בַּלַּיְלָה

עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר דָּבָר

מִלְּבַד הַצְּעָקָה

הַחֲתָכִים שֶׁלָּהּ

מְדַמְּמִים שֵׁנִית

מַזְכִּירִים לָהּ שׁוּב

אֶת אוֹתוֹ יוֹם אָרוּר

הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

הַשְּׂפָתַיִם מְלַחֲשׁוֹת

כְּמוֹ נוֹשְׂאוֹת מִזְמוֹר

כֹּה נוֹרָא וּבָרוּר

אַךְ תְּחִלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם

וְסוֹפָם שֶׁל חַיֶּיהָ

מִי יָכוֹל, מִי יָהִין לְמוֹלֵל

מִי יָבִין לְלִבָּהּ הַשָּׁחֹר

שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ

מְרֻסָּק וּמִסְכֵּן

בְּשַׁלְהֲבוֹת שֶׁל זַעַם

וְסַכִּין שֶׁחוֹתֶכֶת

בְּדִמְעוֹת שֶׁל אֵשׁ

קוֹדַחַת

מִבַּעַד לַצַּלָּקוֹת

נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם

מִבַּעַד לַכְּאֵב

הִיא צוֹרַחַת

וְיִלְלוֹת הָאֵימִים

בְּתוֹךְ זַעַם כָּבוּשׁ

עַל כְּאֵב

לֹא נִתְפָּס

לֹא מוּבָן

אֶת אֲשֶׁר אָבַד

נָמוֹג וְאֵינֶנּוּ

אֶת אֲשֶׁר נִלְקַח

בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב

וְגוּפָה מְרֻטֶּשֶׁת

עוֹד תּוֹסִיף לְקוֹנֵן

לְהַזְכִּיר תַּחַת כָּל

נִיעַ וָשִׂיחַ

אֲרוּרִים יִהְיוּ

אֲרוּרִים לָעַד

אוֹתָם שֶׁהָפְכוּ

שַׁלְהֶבֶת

לְפִיחַ.

 רצח בני משפחת פוגל

ואת היי לי לפה ילדתי

בעת אשר ייאלם קולי מדמעה

וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי

עת ירווה בדמך רגבי אדמה

ועיניך אשר לא האריכו לראות

הנה בם נשקף כאבי

ופעיותייך, הרכות הקטועות

הנה בם תבכי את בכיי.

וקולך שנדם שנגדע

לעולם יהא הוא קולי

ובכייך ילדתי שגווע

יהא לעולם אות אבלי

ועת עלית למרום ילדתי

ותעל עימך שוועתי

וכאשר מול אל עליון התייצבת

ואתייצב שם איתך גם אני

והנה ילדתי אלחש לך עכשיו

כי תיגשי נא אליו ללא פחד

ולמשמע קולך אזי שוב אכאב

ושנית יאחזני הרעד

ואמרי לפניו

הן הקרבתי הכל

ולכבודך אלוהיי

הקרבתי חיי

הנני אבי

על מזבחך נעקדתי

ועתה אלוהיי

עד מתי עד מתי.

*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה"

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

אכזבה,

מעצמי, מאחרים

זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים

לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים

במקום לברוח עד אליך

שזה אותו דבר, רק שמשלים.

נפלאות הסח הדעת

היא הראשונה שמבקשים

המאמין אוחז בספר

מכורים לא חוקרים.

למעשה חולה שליטה

זה לא נעשה כרצוני

קורא קדושה אני מבקש

קורה שכמעט כל יום נופלים.

הלוואי יפול האסימון

תהליך פותח תהליך

לחיות בדרך, חכם, לא נכון

לפתור בנפש עוד תסביך

עַל סַפַּת הַיָּם

כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי

לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא

וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת

(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד

מוּזָר, עִם פָּנָס

שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)

עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם

וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה