זה לא נקרא דקדוק בהלכה, אם ההלכה אומרת שאתה לא מחוייב.

דוגמא יותר טובה היא אדם שמכין חלה שמשקלה הכולל נניח 2 ק"ג והוא בכוונה מכין במקום זה 2 חלות של קילו כל אחת רק כדי לחסוך הפרשת חלה.

אבל זה גם לא ממש דקדוק בהלכה, זה אולי קצת חוסר באהבת המצוות

בס"ד

אנחנו רוצים להפריש חלה, והקב"ה אומר לנו שאסור, כי לא הכנו מספיק בצק...

על זה עוד לא שמעתי.

פשוט בשביל לקיים את הברכה יש צורך בכמות קמח מסוימת..

בס"ד

אין חובה להפריש, אין ציווי, אז להגיד "ציוונו להפריש חלה" יהיה שקר. לא איזו מערכת מטאפיזית עמוקה שתלויה במילירגמים.

אבל לא תיהיה לו נחת רוח מזה.

ה' ציווה שדווקא מהשיעור הנ"ל צריך להפריש-לא פחות מכן-כל דבר אחר הוא לא דרוש או רצוי(ומתוך כן,אין לברך עליו).

העיקרון הוא קודם כל שאנחנו מקיימים את המצוות כי ככה ה' ציוה.

על 1.6 קילו יש מצווה ועל 1.45 אין.

אם מתחילים לחשוב למה ה' ציוה אותנו את המצווה אז אפשר להגיע למחשבות כאלה

(אז התפללתי שחרית אחרי חצות, מה הבעייה?)

כמובן שאפשר ללמוד את טעמי המצוות, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו מקיימים כי ככה ה' ציוה.

שכמה שכלל יותר משמעותי ומציאותי הוא יורד יותר לקצוות, כמו הדם בגוף, שבמצב התקין מגיע עד הציפורן של הרגל. הדם שמחיה את הציפורן של הרגל, זה הדם שיצא מהלב, צריך לזכור את זה.

אנחנו יכולים לראות בדקדוקי ההלכה כמה אמון יש לנו בחיים לכל פרטיהם. אנחנו מאמינים שאפשר לרומם את החיים כולם.

אנחנו רואים את קדושת הבית הישראלי במצוות הפרשת חלה, וזה נוכח כ"כ במציאות הריאלית עד כדי כך שזה מדוייק מאד. כמו תרופה מדוייקת, שצריכה להיות בדיוק בדיוק דווקא כי היא כל כך מציאותית.

חלק גדול מהעניין בקיום ההלכה הוא עצם הדקדוק בה, לה' לא באמת משנה אם הפרשנו חלה או לא או אם שמרנו שבת או לא - מה שכן חשוב זה הרצון לעשות מה שהוא אמר, וזה העניין בדקדוק בהלכה - הרצון לעשות  ב ד י ו ק   מה שהוא אמר.

אם להתייחס ספציפית לדוגמה שהבאת אז:

הערה א: באמת הדקדוק בשיעורים הוא פחות משמעותי, לא כי בתחום הזה ההלכה פחות חשובה אלא כי מלכתחילה שיעורים כשמם כן הם - נמדדים בהשערה (הכמויות המדיוקות שמנסים לתת להם היום הם כדי להתאים את הערך לכמויות שלנו).

הערה ב: זה נראה שהחברות שלך כביכול החמירו ואמרו שמה יקרה אם נפריש למרות שאנחנו לא חייבות, אבל צריך לשים לב לזה שלפעמים חומרה נעשית קולה - למשל לברך על הפרשה כשלא חייבים בה זה איסור חמור של ברכה לבטלה...

הערה ג: כל העניין של הפרשת חלה יצא לגמרי מפרופורציה, גם לדעות שאין בעיה בלעשות הפרשת חלה.

יש הלכה, אבל לא על כולם היא משפיעה באותו הצורה, ולא כולם צריכים לשמור הלכות מסוימות, פשוט כי אין בזה שום תועלת עבורם.

הלכה זה עניין של רגישות ושל הבנה, האדם צריך להבין ולראות מה פוגם בו מבחינה רוחנית ומה מוציא אותו מאיזון נפשי, ולהתרחק מזה.

זה ידוע שכל דבר שיש בו רצון ה' הוא נקרא 'מצוה'. והרצון של אלוהים מכל אחד הוא שונה , לכל אחד יש תפקיד וייעוד מסוים, ואלוהים לא רוצה ולא מצפה מכולם לאותם הדברים.

יש כל מיני עניינים בחסידות ובקבלה על אדם שדבוק ב'נועם העליון' ואז כבר אין לו צורך בתפילה וכאלה.

בפשטות, אדם בעל הבנה יכול להיות קרוב וקשור לאלוהים, ואז פולחן דתי זה כבר עניין של טעם. אחד שם אוזניות ושומע מוזיקה ומטייל בשמש, אחד מעלה קטורת לבודהה, אחד אומר תהילים. זה עניין של טעם, כל אחד והדרך שלו להתחבר לאלוהים.

תפילה, פולחן דתי, זה בסך הכל מוסיף עניין לעבודת האלוהים, אפשר להתקיים גם בלי זה. אלוהים לא צריך את התפילות שלנו.

אלוהים הוא אוניברסלי, וכולם יכולים להיות קרובים וקשורים אליו, זה עניין של עבודות, וגם של מזל.

שכל אחד צריך לשמור מה שנוגע אליו.

הבעיה מתחילה בזה שאנשים לא יודעים מה נוגע אליהם או מה זו הלכה בכלל.

לנוצרים יש הלכה משלהם, ולמוסלמים הלכה משלהם, ואם היית נולד בתור מוסלמי או נוצרי היית טוען שכל אחד צריך לשמור את ההלכה שלהם, כי האמת היא שאין לזה קשר לאלוהים, אלו סתם התניות חברתיות וסביבתיות.

אז עכשיו תבוא ותגיד 'אבל התורה היא אמת ואיך זה יכול להיות , ומשה עמד על הר סיני וקיבל תורה והיא עברה מאב לבן ומרב לרב וכו' ו'בלה בלה בלה, אבל האמת היא שאפילו בתוך היהדות היו כאלו שהיו מעלים אותך על המוקד על אורח החיים הדתי שלך, והיו אומרים שאתה לא מקיים את ההלכה כמו שצריך.

הלכה זה עניין של מודעות, של הגינות, של לעשות את הדבר הנכון.

ועד דבר, אנשים צריכים להבין שלחז"ל הייתה אחריות חברתית ומה שהם עשו ותיקנו היה גם כדי לחזק ולגבש קהילה יהודית ולבנות חברה דתית עם טכסים דתיים ופולחן דתי משלה. וכן, היו לזה גם סיבות פוליטיות, מטבע הדברים.

אלוהים משתנה , החיים ממשיכים ומשתנים ללא הרף, ואדם פשוט צריך להיות זמין ומוכן לאלוהים ולחיים , זה הכל. אין נכון ולא נכון, אין מותר ואסור, אין שום גבולות וכללים. יש רק זמינות ופתיחות לאלוהים.

הבעיה היא שאנשים לא רוצים לחיות, הם מעדיפים שיתנו להם משהו מוכן מראש. אני עובד כרגע במכירות, ואני רואה את התופעה הזאת כמעט בכל יום. אנשים כמעט רוצים שישקרו להם ויוליכו אותם שולל. אם אתה קצת מהוסס או שזה נראה להם שאתה קצת לא בטוח בעצמך, הם מאד כועסים.  זה לא משנה אם אתה צודק או אומר דברים נכונים.

אתה יכול לדבר שטויות , וכל עד אתה אומר את זה בבטחון ובסמכותיות, הם מאמינים לך. ככה זה , אנשים לא רוצים להיות צרכנים חכמים, הם לא רוצים לבדוק, לחפש, לשאול. הם רוצים להסיר מעצמם אחריות, הם מחפשים משהו מוכן מראש.

אותו הדבר בדת. אין שום הבטחות, אין שום דבר בטוח. אבל אנשים רוצים משהו בטוח, משהו מוכן, משהו שלפיו הם יכולים לחיות את החיים שלהם בצורה מכנית וקבועה. ככה זה קל יותר ונוח יותר, ככה הם מסירים מעצמם אחריות.

לכל הפחות מעיקר הדין

אורח חיים ה' אמר שזה הדרך הנכונה לחיות וזה רצונו לא כי אם לא אז משהוא יתקלקל

לא נראה שכל עם ישראל מתקרבים להגדרה הזאת, לוואי ויהיה!

בס"ד

מצד שני אפשר לבטל את זה כי זה לא מספיק רציני.

בס"ד

לכן ההבדל בגרם בין כמות אחת לשניה ככ משנה.
אתה צריך לחיות בעולם, ולכן אתה הופך את רצון ה' לספר חוקים.
לא רואה ערך במשמעות בין כזית לבין כזית וגרם, לא מבחינתי ולא מבחינת אלוהים, אבל אנחנו בני אדם וצריך למסגר דברים בשביל לחיות.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום