סתם כי מרגיש לי נצח שלא פירסמתי.
אחד מהבוקר..
--
'עוד צעד אחד' היא מתחננת.
'אין לי כח, נמאס לי. התעייפתי נשמה' אני עונה לה במבט עייף.
'מה? עכשיו? תראי כמה הדרך עשית..' היא מנסה שוב.
אני מעיפה מבט אחורה, מסתכלת על כל הפיתולים, רואה בעיני רוחי את כל העליות, יכולה להרגיש את הפעימות החזקות שוב, את הזיעה על הפנים, את הרעידות לפני בכי.
הכל.
'עכשיו? היא שואלת שוב.
מניחה למחשבותיי לפרוץ החוצה. להציף אותי.
אני נזכרת בכל הרגעים הטובים, בחיוכים בידיים שהושטו לי כשהייתי כל כך זקוקה להם.
אני יכולה לראות שוב את העיניים המביטות בי, מנסות להעביר אלי כוחות. בטוחות בי כל כך. מכירות אותי טוב. יודעות שאני אקום.
אני מניעה את ראשי לשלילה.
קמה לאט, מנערת את האבק מהחצאית, מדביקה מחדש את החיוך על הפנים. מרגישה לאט לאט איך הכוחות חוזרים אלי שוב.
'תודה' אני לוחשת לה, מנגבת לאט אגלי זיעה אחרונים.
'ידעתי שתקומי' היא משיבה.
