הבת שלי בת שנה ו9. היא מאוד בוגרת ועצמאית. ובאמת ילדה דיי טובה.
היא מאוד קשורה לבעלי. מאוד.
אבל בה זה לא מפריע לי אלא נותן לי יותר נחת.
העניין הוא שכשהוא צריך לצאת או שהיא רק חושדת שהיא אמור לצאת (שומעת קול של מפתח, נעליים במדרגות, הוא מתלבש, דפיקות בדלת ועוד) היא פתאום מתחילה לחפש אותו לקרוא אבא. אם הוא בבית היא נצמדת אליו ולא נותנת לו לזוז.
יש פעמים לפעמים בשבתות (כשהוא צריך לצאת לתפילה) שהיא כן מסכימה ועושה לו יפה שלום. אבל הרבה פעמים לא. היא בוכה וכו. כמובן שזה לזמן קצר זא בוכה כמה דק ונרגעת.
היא גם בוכה כשאני מתארגנת ליציאה אבל הרבה פחות..וגם אני מציבה לה יותר גבול כזה. 'אמא הולכת ועכשיו את עם אבא'. בעלי רגיש יותר בנושא.. ועכשיו גם קשה לו הלציב לה גבול וגם קשה לו שהיא "נצמדת" או משגעת אותו.
יש לכן רעיונות?
היא מאוד קשורה לבעלי. מאוד.
אבל בה זה לא מפריע לי אלא נותן לי יותר נחת.
העניין הוא שכשהוא צריך לצאת או שהיא רק חושדת שהיא אמור לצאת (שומעת קול של מפתח, נעליים במדרגות, הוא מתלבש, דפיקות בדלת ועוד) היא פתאום מתחילה לחפש אותו לקרוא אבא. אם הוא בבית היא נצמדת אליו ולא נותנת לו לזוז.
יש פעמים לפעמים בשבתות (כשהוא צריך לצאת לתפילה) שהיא כן מסכימה ועושה לו יפה שלום. אבל הרבה פעמים לא. היא בוכה וכו. כמובן שזה לזמן קצר זא בוכה כמה דק ונרגעת.
היא גם בוכה כשאני מתארגנת ליציאה אבל הרבה פחות..וגם אני מציבה לה יותר גבול כזה. 'אמא הולכת ועכשיו את עם אבא'. בעלי רגיש יותר בנושא.. ועכשיו גם קשה לו הלציב לה גבול וגם קשה לו שהיא "נצמדת" או משגעת אותו.
יש לכן רעיונות?
