אפשר לשים לב אם אדם באמת גרמופוב או לא. סביר להניח שגרמופוב לא יעבוד כקופאי כשכל החיידקים עושים שם חגיגות.

וחוץ מיזה אדם צריך לחשוב על איך הסובבים אותו יפרשו את מה שהוא עושה, ולכן אם הוא עושה מעשה שאנשים יפרשו אותו באופן מובהק לדבר מסויים אזי הוא אפילו עושה חילול ה' במזיד.

אפשר כמובן להתעלם לגמרי ממה שהסביבה חושבת, אבל תלוי מתי ובאיזה סיטואציות ובאיזה חברה מדובר וכו'.

אי אפשר להגיד שאין בזה שום איסור.

זה אולי לא דומה לאיסורים אחרים, ובטח שבטעות זה חמור פחות.

אבל בוודאי שיש בזה בעיה ואין שום עניין לגעת באנשים סתם.

בטח לא כשהם לא מעוניינים בזה

אף אחד לא סובר שזה לא כלום.

מה שייך להסתכל בגמרא? אין מקום להבנות שלנו, אנחנו מדברים על הלכה.

האיסור על הזוג הוא בגלל שליבו גס בה, זה לא קשור לאיסור עם מי שליבו לא גס בה.

האיסור פה הוא או איסור בפני עצמו או גדר שגדרו חכמים מפני איסורים אחרים (הרהור, תוצאות הקרבה וכו').

גם אם פוסקים לפעמים כמו הש"ך אצל האשכנזים, בפועל לא פסקו שם ככה. אם גדול הכח דהיתירא בדורות האחרונים אמר שלא סומכים עליו, אז לא סומכים עליו.

וזה לא כי הש"ך הזה לא מספיק טוב, זה כי אחרי העיון רואים שההבנה שלך שזה מותר היא מוטעית ולא נכונה. ועל זה הרב פיינשטיין כותב שאי אפשר לסמוך, כי הש"ך בעצמו לא התכוון לזה. ודנּו בזה כבר כמה פעמים. חשבתי שקיבלת את דברי אחרי שהוכחנו שהפוסקים הבינו ככה, אתה שוב מצטט את הש"ך מחוץ להקשרו למרות שכבר ראית שהרב פיינשטיין אומר אחרת (ומי יכול לחלוק עליו ועוד להתיר יותר ממנו?!).

בוא נדבר מדע במקום לדבר תאוריות.

ככל שאדם יותר מהרהר, ככה הוא מהרהר יותר.

לכן יש את העניין של התמכרות לנושא הזה, מוזמן לחפש הרצאת TED בנושא.

החמרות בקדושה גורמות לקדושה. "שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"

כמאמר ינאי המלך: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". אלה אנשים שכלפי חוץ מראים לך שהם צנועים ופרושים ובעצם הם עושים את כל התועבות.

כשתראה אנשים שבאמת מקפידים על צניעות ועל פרישות, תראה קדושה.

יכול להיות שאתה רואה אחרת, אבל ככה אמרו רבותינו, ואין לנו אלא דבריהם.

חז"ל הם אלה שאמרו שמי שהולך בדרך שיש בה נשים לא צנועות, אפילו אם מובטח לו שלא יראה, הוא רשע.

כל אלה שאתה מדבר עליהם הם צבועים שרודפים כבוד. אבל אם אתה חושב שזה נפוץ אצל חרדים, אני חושש שאתה נגועה בשנאת חינם.

אני אומר לך, מידיעה מוחלטת, שהעבירות מהסוג שאתה חושב עליהם, נפוצים בשיעור של כמה מאות אחוזים בציבורים מעורבים מאשר בציבור החרדי.

שחז"ל אסרו. אתה באמת חושב שיש היתרים לדברים שחברינו פה כתב?

גם אם דברי חז"ל הם גדר על גדר על גדר על גדר, זה בוודאי "בסדר", ואנחנו יוכלים להסתדר עם זה.

אף אחד לא הוסיף משהו שחז"ל לא אמרו.

מי שלומד הלכות צניעות וכל היום חושב עליהן זה רק כי הוא לא מקיים אותן.

לא נראה ככה. והרב פיינשטיין כותב שעל ההבנה שלו אי אפשר לסמוך להלכה אפילו במקום של דוחק (לא ברור כמה דוחק, אבל ודאי לא פיקוח נפש). על זאת נקודת המחלוקת.

לגבי שתיה מכוס אחרי כוס, איך יתכן שלאדם אחר מותר אם אחד הטעמים שאסור הוא משום סכנה בגלל הדבקה בחיידקים? (צוואת ר"א, קורא לזה "רוח רעה" שמעבירה חולי).

כמדומני שפשט השו"ע שם צריך עיון, לא מכיר את ההלכה הזאת. זה בהלכות נידה נכון?

כנראה הכוונה היא שאין חשש מצד הקרבה, ובאמת שתיה אחרי שתיה ולא אחד בפני השני אין בה עניין קרבה, בניגוד לבין בעל ואישה. לא יודע, בכל אופן, צריך ללמוד את ההלכה הזאת עצמה, לא ראיתי אותה אף פעם (רווק וזה)

1. בפועל רואים שמי שהיה מעורה במציאות של החבר'ה שהיו לוחצים ידיים (יהדות אמריקה הפחות חרדית) אסר למרות שהוא כח דהיתירא גדול, ולא בכדי.

2. זה שיש הבדל, זה רק בטעם האיסור. ואלה לא חידושים של הדור שלנו, מידות החסידות האלה. גם אברהם אבינו נהג בהם אפילו ב"קדש עצמך"

אתה מדבר על דברים שאין בהם קרבה מצד עצמם וזה ממש לא רלוונטי לדיון. איך הגעתם להלכות נידה? אני לא מבין.

ברור לכם שהאיסור בנידה הוא כי ליבו גס בה, ולא משום הרהורי עבירה, נכון?

כידוע שבעל שמהרהר באשתו זאת לא עבירה (לחלק מהפוסקים יש לו בעיה עם ונשמרת, במיוחד בזמן שהיא נידה, אבל בשאר הזמן לא).

כשתראה לי את הרמ"א הזה, אני אראה לך איזה תשובה מהדברי חיים שתסביר לך מה קורה כש"אחד יושב בין בני הזוג". תסמרנה שיערות אזנך.

כי הדברים שם מזעזעים את הנפש.

חשבתי שתבין ברמז כמה ההיתר הזה לא צריך להתקיים בפועל (אני לא בטוח שזה מה שנאמר, אגב)...

הוא התייחס למציאות שהייתה שם כאל מובנת מאליה (והיה יוצא לך עשן מהאוזניים אם היית שומע את המקרה). המציאות פשוט מוכיחה שהפסק הזה מוליד תקלות נוראיות ואיומות

גמור. ואתה מציג את הדברים כאן כאילו שהם לכתחילה

בד"כ מביאים את תחילת דבריו להקל ומקצצים את ההמשך.

"חכם וזקן שהנשים נושקות ידיו – אין צריך לסרב ולדחותן, כי זו הנשיקה שהיא על גב היד אינה דרך חיבה. אין חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח. ועוד, מוכח הדבר לכל אחד שעושות כן לכבודה של תורה וכוונתן למצווה, כמו נשיקה שנושקות לספר תורה, וכיוון שמתכוונים לשם שמיים הרמ" – אין בזה חשש, הן מצד החכם והן מצד האשה... וכתב הרמ"א: יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמיים – מותר. וכן יש לומר בנדון... אולם, במנהג אנשי אירופה, כשיבוא אורח לבית חבירו, יאחוז האורח בכף בעל הבית או האישה אחיזה חזק בעלת הבית, וכן להפך, ויתאחזו בכפם אחיזה חזקה, וזה הוא אות חיבת השלום, ודאי ירא שמיים צריך להיזהר לבלתי לעשות חיב זאת, כיוון שהיא אחיזה ונגיעת יד ביד דרך חיבה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתיר, שלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתירה".

הרב שרלו (ממאמרו העתקתי את הציטוט) למשל הביא מכאן ראיה שמותר (מסברה, למרות ברור שהרב כותב שאסור), כי לשיטתו המציאות השתנתה. למרות שברור שללחוץ לאדם יד זה להראות לו חיבה ואמירת שלום וגם היום נוהגים ללחוץ בחוזק ויש כאלה שמגדילים ואומרים שמי שלוחץ ברפיון הוא "מעליב".

דברי הרב שרלו עצמם, לאחר הציטוט הנ"ל, לחיבת הקודש והאמת: "לכאורה, המציאות כיום הפוכה, ולחיצת יד היא כנימוס ולא כחיבה. ומכל מקום, גם במקרה שהתרנו, לא ילחץ בחוזקה".

אביא גם את סיכום דברי הרב שרלו שם, כדי שאנשים לא ינסו להוציא את מגמתו מהקשרה:

"בתחילה, הקפדה על כללי הצניעות הנה קשה ומתישה, אבל בסופו של דבר הקפדה זו מביאה אותנו לחיים בריאים יותר, טבעיים יותר ונעימים יותר. לאחר שיצליח האדם לחיות בצניעות, פתאום יחוש וירגיש כיצד התנהגות זו כל כך מתאימה לו, כל כך שייכת אליו. פתאום יבין, שהמציאות הקודמת, המציאות שבּהּ לא הקפיד על ענייני צניעות, היתה מציאות כל כך רחוקה ממנו ומנפשו. פתאום יבין, שמקומו האמ ִ תי בתוך היכל הקדושה של עולם הצניעות והטבעיות"

וגם הבן איש חי חילק בין נשיקה ביד לבין לחיצת יד

בחיים

אז כל פעם שאנחנו משאירים טיפ אנחנו מקיימים מצווה. כיף לדעת

ממון בדין אלא הוא מעדיף להתפשר אפילו במחיר של הפסד כזה או אחר.

פה השאלה לא מתעוררת, כי הכסף מוחזר לו. הוא מיוזמתו שוב מוציא מכיסו ומוסיף לאדם שנתן לו.

זאת לא צדקה, כי המוכר לא אמור להיות עני. זה לא מעשר, כי... זה לא מעשר.

אז מה המעלה? סתם התנהגות של אדם בעל חסד?

מעניין, אשתדל להסתכל במפרשים שם. ישר כח!

אני חושב שיש שם סתם סוג של חסד דומה לצדקה

רצינית.

כי על הכנסת אורחים נצטווינו די במפורש (כלומר מצד זה שזה חסד, והוא מוזכר במפורש בתורה).

אבל וותרנות בממון לא נזכרה בתורה בכלל, ואפילו לומר שזה חסד קצת קשה.

לא שאני בא לחלוק על חז"ל, חס ושלום, רק קשה להבין את זה כמו שזה נראה בלי עיון שם...

ב"ה לא עם הארץ במדרשים, אבל את זה לא ידעתי למרות שזה אמור להיות מדרש מפורסם

לרוב רובם המוחלט של הגברים והנשים יש יצר הרע (ואפשר לדון אם יש איזה חד בדרא היום או לא)...

למרות שאני מסכים איתך על הרעיון, הבחור שהגבת לו ב"ה פשוט בחור מאוד צדיק ולא מכיר את המציאות הזאת. הלוואי על כולנו!

קשה מאוד למצוא את היציאה...

ולכן הגבתי לו כך, כי זה לא לגמרי פייר לדבר על המציאות (מקומות כאלו ואחרים), מבלי להכיר את המציאות הפרודיאנית הבסיסית יותר.

פרוייד היה קצת משובש

בכל שקר יש גרעין של אמת (מה גם שהתרבות והחברה כיום גם כן משובשים למדי!).

כוונת הגמרא היא: אם הוא מרצה על מנת ליהנות מיופיה אז... 

משמע, אם זאת לא מטרתו זה בסדר.

אין הכוונה שכל מי משמרצה מטבעות זאת מטרתו

אני כבר די הרבה שנים בעולם הזה ונדירים המקרים שנגעתי באנשים בשביל לקחת או לתת כסף (גברים ונשים)

אם זה עם כוונה גם בלי חיבה יש בעיה לחלק מהשיטות (הרמב"ם)

ואת הקבלה ביד. מאפשר שלא לגעת ונראה מנומס ואחראי

במגע בלי חיבה אין איסור דאורייתא, דרבנן יש. (לשיטת הרמב"ן כל הקריבות הן דרבנן, וזה משהו אחר)

להגיד על דברי הראשונים שהם "הגזמות", זה דבר גרוע...

אמר וקצת שונה ממה שהחמרתי.

בעיקרון בגלל שנושא השרשור הוא "האם מותר לגעת ביד של מישהי", זה ברור שלא. כי גם אם מדאורייתא נאסר רק חיבה, מדרבנן עדיין יש איסור (בלי להכנס לחילוק אליבא דמאן דאמר שזה דרבנן).

אבל במקרה שמביאים עודף בלי להתכוון לכלום, ומתכוונים שלא לגעת אין שום איסור.

הטעם הוא בגלל שזה איסור דרבנן ואין פה הכרח שהוא יקרה (בדומה ללא פסיק רישיה), אז לא אומרים שאסור.

כמובן שאם מתכוונים להנות זה אסור דאורייתא ואם מתכוונים לגעת יש פה איסור דרבנן (בלי להכנס לשיטה השניה כנ"ל).

@ארץ השוקולד

בקיצור, אין שום איסור להעביר עודף ישירות ליד כשלא מנסים לגעת.

נ.ב, אני מניח שהקטע שלי בהחמרה פה היה בגלל הניסוח של השרשור עצמו "האם מותר לגעת", ולכן כתבתי שבכלל אין צורך בזה.

הרבה יותר נעים לי כשמעבירים לי עודף ללא נגיעה.

אפילו אם אין בזה איסור ממש.

האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

לפחות המצות הרכות הטובות.

על מחבת שמיועדת לפסח, עם קמח למצות

אור ישראל - נא - (page 137 of 257)

דינים נוספים במצות - פניני הלכה

ולעומת זאת

מצות רכות לאשכנזים - הרב אבינר

מתישהו במאתיים שנה האחרונות התחילו עם זה כי זה היה רעיון טוב (לוגיסטית ומבחינת טעם). יכול להיות שאם היה מקפיא לא היו ממציאים את זה, אבל עכשיו שהמציאו ויש לזה כנראה גם יתרונות הלכתיים, אפשר להתלבט האם זה בגדר מנהג

כמו כן אשכנז ראשי תיבות 'אין שאלות ככה נוהגים זהו'

והשאלה אם מצות רכות קפואות טעימות בחולהמועד

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.