אפשר לשים לב אם אדם באמת גרמופוב או לא. סביר להניח שגרמופוב לא יעבוד כקופאי כשכל החיידקים עושים שם חגיגות.

וחוץ מיזה אדם צריך לחשוב על איך הסובבים אותו יפרשו את מה שהוא עושה, ולכן אם הוא עושה מעשה שאנשים יפרשו אותו באופן מובהק לדבר מסויים אזי הוא אפילו עושה חילול ה' במזיד.

אפשר כמובן להתעלם לגמרי ממה שהסביבה חושבת, אבל תלוי מתי ובאיזה סיטואציות ובאיזה חברה מדובר וכו'.

אי אפשר להגיד שאין בזה שום איסור.

זה אולי לא דומה לאיסורים אחרים, ובטח שבטעות זה חמור פחות.

אבל בוודאי שיש בזה בעיה ואין שום עניין לגעת באנשים סתם.

בטח לא כשהם לא מעוניינים בזה

אף אחד לא סובר שזה לא כלום.

מה שייך להסתכל בגמרא? אין מקום להבנות שלנו, אנחנו מדברים על הלכה.

האיסור על הזוג הוא בגלל שליבו גס בה, זה לא קשור לאיסור עם מי שליבו לא גס בה.

האיסור פה הוא או איסור בפני עצמו או גדר שגדרו חכמים מפני איסורים אחרים (הרהור, תוצאות הקרבה וכו').

גם אם פוסקים לפעמים כמו הש"ך אצל האשכנזים, בפועל לא פסקו שם ככה. אם גדול הכח דהיתירא בדורות האחרונים אמר שלא סומכים עליו, אז לא סומכים עליו.

וזה לא כי הש"ך הזה לא מספיק טוב, זה כי אחרי העיון רואים שההבנה שלך שזה מותר היא מוטעית ולא נכונה. ועל זה הרב פיינשטיין כותב שאי אפשר לסמוך, כי הש"ך בעצמו לא התכוון לזה. ודנּו בזה כבר כמה פעמים. חשבתי שקיבלת את דברי אחרי שהוכחנו שהפוסקים הבינו ככה, אתה שוב מצטט את הש"ך מחוץ להקשרו למרות שכבר ראית שהרב פיינשטיין אומר אחרת (ומי יכול לחלוק עליו ועוד להתיר יותר ממנו?!).

בוא נדבר מדע במקום לדבר תאוריות.

ככל שאדם יותר מהרהר, ככה הוא מהרהר יותר.

לכן יש את העניין של התמכרות לנושא הזה, מוזמן לחפש הרצאת TED בנושא.

החמרות בקדושה גורמות לקדושה. "שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"

כמאמר ינאי המלך: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". אלה אנשים שכלפי חוץ מראים לך שהם צנועים ופרושים ובעצם הם עושים את כל התועבות.

כשתראה אנשים שבאמת מקפידים על צניעות ועל פרישות, תראה קדושה.

יכול להיות שאתה רואה אחרת, אבל ככה אמרו רבותינו, ואין לנו אלא דבריהם.

חז"ל הם אלה שאמרו שמי שהולך בדרך שיש בה נשים לא צנועות, אפילו אם מובטח לו שלא יראה, הוא רשע.

כל אלה שאתה מדבר עליהם הם צבועים שרודפים כבוד. אבל אם אתה חושב שזה נפוץ אצל חרדים, אני חושש שאתה נגועה בשנאת חינם.

אני אומר לך, מידיעה מוחלטת, שהעבירות מהסוג שאתה חושב עליהם, נפוצים בשיעור של כמה מאות אחוזים בציבורים מעורבים מאשר בציבור החרדי.

שחז"ל אסרו. אתה באמת חושב שיש היתרים לדברים שחברינו פה כתב?

גם אם דברי חז"ל הם גדר על גדר על גדר על גדר, זה בוודאי "בסדר", ואנחנו יוכלים להסתדר עם זה.

אף אחד לא הוסיף משהו שחז"ל לא אמרו.

מי שלומד הלכות צניעות וכל היום חושב עליהן זה רק כי הוא לא מקיים אותן.

לא נראה ככה. והרב פיינשטיין כותב שעל ההבנה שלו אי אפשר לסמוך להלכה אפילו במקום של דוחק (לא ברור כמה דוחק, אבל ודאי לא פיקוח נפש). על זאת נקודת המחלוקת.

לגבי שתיה מכוס אחרי כוס, איך יתכן שלאדם אחר מותר אם אחד הטעמים שאסור הוא משום סכנה בגלל הדבקה בחיידקים? (צוואת ר"א, קורא לזה "רוח רעה" שמעבירה חולי).

כמדומני שפשט השו"ע שם צריך עיון, לא מכיר את ההלכה הזאת. זה בהלכות נידה נכון?

כנראה הכוונה היא שאין חשש מצד הקרבה, ובאמת שתיה אחרי שתיה ולא אחד בפני השני אין בה עניין קרבה, בניגוד לבין בעל ואישה. לא יודע, בכל אופן, צריך ללמוד את ההלכה הזאת עצמה, לא ראיתי אותה אף פעם (רווק וזה)

1. בפועל רואים שמי שהיה מעורה במציאות של החבר'ה שהיו לוחצים ידיים (יהדות אמריקה הפחות חרדית) אסר למרות שהוא כח דהיתירא גדול, ולא בכדי.

2. זה שיש הבדל, זה רק בטעם האיסור. ואלה לא חידושים של הדור שלנו, מידות החסידות האלה. גם אברהם אבינו נהג בהם אפילו ב"קדש עצמך"

אתה מדבר על דברים שאין בהם קרבה מצד עצמם וזה ממש לא רלוונטי לדיון. איך הגעתם להלכות נידה? אני לא מבין.

ברור לכם שהאיסור בנידה הוא כי ליבו גס בה, ולא משום הרהורי עבירה, נכון?

כידוע שבעל שמהרהר באשתו זאת לא עבירה (לחלק מהפוסקים יש לו בעיה עם ונשמרת, במיוחד בזמן שהיא נידה, אבל בשאר הזמן לא).

כשתראה לי את הרמ"א הזה, אני אראה לך איזה תשובה מהדברי חיים שתסביר לך מה קורה כש"אחד יושב בין בני הזוג". תסמרנה שיערות אזנך.

כי הדברים שם מזעזעים את הנפש.

חשבתי שתבין ברמז כמה ההיתר הזה לא צריך להתקיים בפועל (אני לא בטוח שזה מה שנאמר, אגב)...

הוא התייחס למציאות שהייתה שם כאל מובנת מאליה (והיה יוצא לך עשן מהאוזניים אם היית שומע את המקרה). המציאות פשוט מוכיחה שהפסק הזה מוליד תקלות נוראיות ואיומות

גמור. ואתה מציג את הדברים כאן כאילו שהם לכתחילה

בד"כ מביאים את תחילת דבריו להקל ומקצצים את ההמשך.

"חכם וזקן שהנשים נושקות ידיו – אין צריך לסרב ולדחותן, כי זו הנשיקה שהיא על גב היד אינה דרך חיבה. אין חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח. ועוד, מוכח הדבר לכל אחד שעושות כן לכבודה של תורה וכוונתן למצווה, כמו נשיקה שנושקות לספר תורה, וכיוון שמתכוונים לשם שמיים הרמ" – אין בזה חשש, הן מצד החכם והן מצד האשה... וכתב הרמ"א: יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמיים – מותר. וכן יש לומר בנדון... אולם, במנהג אנשי אירופה, כשיבוא אורח לבית חבירו, יאחוז האורח בכף בעל הבית או האישה אחיזה חזק בעלת הבית, וכן להפך, ויתאחזו בכפם אחיזה חזקה, וזה הוא אות חיבת השלום, ודאי ירא שמיים צריך להיזהר לבלתי לעשות חיב זאת, כיוון שהיא אחיזה ונגיעת יד ביד דרך חיבה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתיר, שלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתירה".

הרב שרלו (ממאמרו העתקתי את הציטוט) למשל הביא מכאן ראיה שמותר (מסברה, למרות ברור שהרב כותב שאסור), כי לשיטתו המציאות השתנתה. למרות שברור שללחוץ לאדם יד זה להראות לו חיבה ואמירת שלום וגם היום נוהגים ללחוץ בחוזק ויש כאלה שמגדילים ואומרים שמי שלוחץ ברפיון הוא "מעליב".

דברי הרב שרלו עצמם, לאחר הציטוט הנ"ל, לחיבת הקודש והאמת: "לכאורה, המציאות כיום הפוכה, ולחיצת יד היא כנימוס ולא כחיבה. ומכל מקום, גם במקרה שהתרנו, לא ילחץ בחוזקה".

אביא גם את סיכום דברי הרב שרלו שם, כדי שאנשים לא ינסו להוציא את מגמתו מהקשרה:

"בתחילה, הקפדה על כללי הצניעות הנה קשה ומתישה, אבל בסופו של דבר הקפדה זו מביאה אותנו לחיים בריאים יותר, טבעיים יותר ונעימים יותר. לאחר שיצליח האדם לחיות בצניעות, פתאום יחוש וירגיש כיצד התנהגות זו כל כך מתאימה לו, כל כך שייכת אליו. פתאום יבין, שהמציאות הקודמת, המציאות שבּהּ לא הקפיד על ענייני צניעות, היתה מציאות כל כך רחוקה ממנו ומנפשו. פתאום יבין, שמקומו האמ ִ תי בתוך היכל הקדושה של עולם הצניעות והטבעיות"

וגם הבן איש חי חילק בין נשיקה ביד לבין לחיצת יד

בחיים

אז כל פעם שאנחנו משאירים טיפ אנחנו מקיימים מצווה. כיף לדעת

ממון בדין אלא הוא מעדיף להתפשר אפילו במחיר של הפסד כזה או אחר.

פה השאלה לא מתעוררת, כי הכסף מוחזר לו. הוא מיוזמתו שוב מוציא מכיסו ומוסיף לאדם שנתן לו.

זאת לא צדקה, כי המוכר לא אמור להיות עני. זה לא מעשר, כי... זה לא מעשר.

אז מה המעלה? סתם התנהגות של אדם בעל חסד?

מעניין, אשתדל להסתכל במפרשים שם. ישר כח!

אני חושב שיש שם סתם סוג של חסד דומה לצדקה

רצינית.

כי על הכנסת אורחים נצטווינו די במפורש (כלומר מצד זה שזה חסד, והוא מוזכר במפורש בתורה).

אבל וותרנות בממון לא נזכרה בתורה בכלל, ואפילו לומר שזה חסד קצת קשה.

לא שאני בא לחלוק על חז"ל, חס ושלום, רק קשה להבין את זה כמו שזה נראה בלי עיון שם...

ב"ה לא עם הארץ במדרשים, אבל את זה לא ידעתי למרות שזה אמור להיות מדרש מפורסם

לרוב רובם המוחלט של הגברים והנשים יש יצר הרע (ואפשר לדון אם יש איזה חד בדרא היום או לא)...

למרות שאני מסכים איתך על הרעיון, הבחור שהגבת לו ב"ה פשוט בחור מאוד צדיק ולא מכיר את המציאות הזאת. הלוואי על כולנו!

קשה מאוד למצוא את היציאה...

ולכן הגבתי לו כך, כי זה לא לגמרי פייר לדבר על המציאות (מקומות כאלו ואחרים), מבלי להכיר את המציאות הפרודיאנית הבסיסית יותר.

פרוייד היה קצת משובש

בכל שקר יש גרעין של אמת (מה גם שהתרבות והחברה כיום גם כן משובשים למדי!).

כוונת הגמרא היא: אם הוא מרצה על מנת ליהנות מיופיה אז... 

משמע, אם זאת לא מטרתו זה בסדר.

אין הכוונה שכל מי משמרצה מטבעות זאת מטרתו

אני כבר די הרבה שנים בעולם הזה ונדירים המקרים שנגעתי באנשים בשביל לקחת או לתת כסף (גברים ונשים)

אם זה עם כוונה גם בלי חיבה יש בעיה לחלק מהשיטות (הרמב"ם)

ואת הקבלה ביד. מאפשר שלא לגעת ונראה מנומס ואחראי

במגע בלי חיבה אין איסור דאורייתא, דרבנן יש. (לשיטת הרמב"ן כל הקריבות הן דרבנן, וזה משהו אחר)

להגיד על דברי הראשונים שהם "הגזמות", זה דבר גרוע...

אמר וקצת שונה ממה שהחמרתי.

בעיקרון בגלל שנושא השרשור הוא "האם מותר לגעת ביד של מישהי", זה ברור שלא. כי גם אם מדאורייתא נאסר רק חיבה, מדרבנן עדיין יש איסור (בלי להכנס לחילוק אליבא דמאן דאמר שזה דרבנן).

אבל במקרה שמביאים עודף בלי להתכוון לכלום, ומתכוונים שלא לגעת אין שום איסור.

הטעם הוא בגלל שזה איסור דרבנן ואין פה הכרח שהוא יקרה (בדומה ללא פסיק רישיה), אז לא אומרים שאסור.

כמובן שאם מתכוונים להנות זה אסור דאורייתא ואם מתכוונים לגעת יש פה איסור דרבנן (בלי להכנס לשיטה השניה כנ"ל).

@ארץ השוקולד

בקיצור, אין שום איסור להעביר עודף ישירות ליד כשלא מנסים לגעת.

נ.ב, אני מניח שהקטע שלי בהחמרה פה היה בגלל הניסוח של השרשור עצמו "האם מותר לגעת", ולכן כתבתי שבכלל אין צורך בזה.

הרבה יותר נעים לי כשמעבירים לי עודף ללא נגיעה.

אפילו אם אין בזה איסור ממש.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!