אפשר לשים לב אם אדם באמת גרמופוב או לא. סביר להניח שגרמופוב לא יעבוד כקופאי כשכל החיידקים עושים שם חגיגות.

וחוץ מיזה אדם צריך לחשוב על איך הסובבים אותו יפרשו את מה שהוא עושה, ולכן אם הוא עושה מעשה שאנשים יפרשו אותו באופן מובהק לדבר מסויים אזי הוא אפילו עושה חילול ה' במזיד.

אפשר כמובן להתעלם לגמרי ממה שהסביבה חושבת, אבל תלוי מתי ובאיזה סיטואציות ובאיזה חברה מדובר וכו'.

אי אפשר להגיד שאין בזה שום איסור.

זה אולי לא דומה לאיסורים אחרים, ובטח שבטעות זה חמור פחות.

אבל בוודאי שיש בזה בעיה ואין שום עניין לגעת באנשים סתם.

בטח לא כשהם לא מעוניינים בזה

אף אחד לא סובר שזה לא כלום.

מה שייך להסתכל בגמרא? אין מקום להבנות שלנו, אנחנו מדברים על הלכה.

האיסור על הזוג הוא בגלל שליבו גס בה, זה לא קשור לאיסור עם מי שליבו לא גס בה.

האיסור פה הוא או איסור בפני עצמו או גדר שגדרו חכמים מפני איסורים אחרים (הרהור, תוצאות הקרבה וכו').

גם אם פוסקים לפעמים כמו הש"ך אצל האשכנזים, בפועל לא פסקו שם ככה. אם גדול הכח דהיתירא בדורות האחרונים אמר שלא סומכים עליו, אז לא סומכים עליו.

וזה לא כי הש"ך הזה לא מספיק טוב, זה כי אחרי העיון רואים שההבנה שלך שזה מותר היא מוטעית ולא נכונה. ועל זה הרב פיינשטיין כותב שאי אפשר לסמוך, כי הש"ך בעצמו לא התכוון לזה. ודנּו בזה כבר כמה פעמים. חשבתי שקיבלת את דברי אחרי שהוכחנו שהפוסקים הבינו ככה, אתה שוב מצטט את הש"ך מחוץ להקשרו למרות שכבר ראית שהרב פיינשטיין אומר אחרת (ומי יכול לחלוק עליו ועוד להתיר יותר ממנו?!).

בוא נדבר מדע במקום לדבר תאוריות.

ככל שאדם יותר מהרהר, ככה הוא מהרהר יותר.

לכן יש את העניין של התמכרות לנושא הזה, מוזמן לחפש הרצאת TED בנושא.

החמרות בקדושה גורמות לקדושה. "שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה"

כמאמר ינאי המלך: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". אלה אנשים שכלפי חוץ מראים לך שהם צנועים ופרושים ובעצם הם עושים את כל התועבות.

כשתראה אנשים שבאמת מקפידים על צניעות ועל פרישות, תראה קדושה.

יכול להיות שאתה רואה אחרת, אבל ככה אמרו רבותינו, ואין לנו אלא דבריהם.

חז"ל הם אלה שאמרו שמי שהולך בדרך שיש בה נשים לא צנועות, אפילו אם מובטח לו שלא יראה, הוא רשע.

כל אלה שאתה מדבר עליהם הם צבועים שרודפים כבוד. אבל אם אתה חושב שזה נפוץ אצל חרדים, אני חושש שאתה נגועה בשנאת חינם.

אני אומר לך, מידיעה מוחלטת, שהעבירות מהסוג שאתה חושב עליהם, נפוצים בשיעור של כמה מאות אחוזים בציבורים מעורבים מאשר בציבור החרדי.

שחז"ל אסרו. אתה באמת חושב שיש היתרים לדברים שחברינו פה כתב?

גם אם דברי חז"ל הם גדר על גדר על גדר על גדר, זה בוודאי "בסדר", ואנחנו יוכלים להסתדר עם זה.

אף אחד לא הוסיף משהו שחז"ל לא אמרו.

מי שלומד הלכות צניעות וכל היום חושב עליהן זה רק כי הוא לא מקיים אותן.

לא נראה ככה. והרב פיינשטיין כותב שעל ההבנה שלו אי אפשר לסמוך להלכה אפילו במקום של דוחק (לא ברור כמה דוחק, אבל ודאי לא פיקוח נפש). על זאת נקודת המחלוקת.

לגבי שתיה מכוס אחרי כוס, איך יתכן שלאדם אחר מותר אם אחד הטעמים שאסור הוא משום סכנה בגלל הדבקה בחיידקים? (צוואת ר"א, קורא לזה "רוח רעה" שמעבירה חולי).

כמדומני שפשט השו"ע שם צריך עיון, לא מכיר את ההלכה הזאת. זה בהלכות נידה נכון?

כנראה הכוונה היא שאין חשש מצד הקרבה, ובאמת שתיה אחרי שתיה ולא אחד בפני השני אין בה עניין קרבה, בניגוד לבין בעל ואישה. לא יודע, בכל אופן, צריך ללמוד את ההלכה הזאת עצמה, לא ראיתי אותה אף פעם (רווק וזה)

1. בפועל רואים שמי שהיה מעורה במציאות של החבר'ה שהיו לוחצים ידיים (יהדות אמריקה הפחות חרדית) אסר למרות שהוא כח דהיתירא גדול, ולא בכדי.

2. זה שיש הבדל, זה רק בטעם האיסור. ואלה לא חידושים של הדור שלנו, מידות החסידות האלה. גם אברהם אבינו נהג בהם אפילו ב"קדש עצמך"

אתה מדבר על דברים שאין בהם קרבה מצד עצמם וזה ממש לא רלוונטי לדיון. איך הגעתם להלכות נידה? אני לא מבין.

ברור לכם שהאיסור בנידה הוא כי ליבו גס בה, ולא משום הרהורי עבירה, נכון?

כידוע שבעל שמהרהר באשתו זאת לא עבירה (לחלק מהפוסקים יש לו בעיה עם ונשמרת, במיוחד בזמן שהיא נידה, אבל בשאר הזמן לא).

כשתראה לי את הרמ"א הזה, אני אראה לך איזה תשובה מהדברי חיים שתסביר לך מה קורה כש"אחד יושב בין בני הזוג". תסמרנה שיערות אזנך.

כי הדברים שם מזעזעים את הנפש.

חשבתי שתבין ברמז כמה ההיתר הזה לא צריך להתקיים בפועל (אני לא בטוח שזה מה שנאמר, אגב)...

הוא התייחס למציאות שהייתה שם כאל מובנת מאליה (והיה יוצא לך עשן מהאוזניים אם היית שומע את המקרה). המציאות פשוט מוכיחה שהפסק הזה מוליד תקלות נוראיות ואיומות

גמור. ואתה מציג את הדברים כאן כאילו שהם לכתחילה

בד"כ מביאים את תחילת דבריו להקל ומקצצים את ההמשך.

"חכם וזקן שהנשים נושקות ידיו – אין צריך לסרב ולדחותן, כי זו הנשיקה שהיא על גב היד אינה דרך חיבה. אין חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח. ועוד, מוכח הדבר לכל אחד שעושות כן לכבודה של תורה וכוונתן למצווה, כמו נשיקה שנושקות לספר תורה, וכיוון שמתכוונים לשם שמיים הרמ" – אין בזה חשש, הן מצד החכם והן מצד האשה... וכתב הרמ"א: יש אומרים כל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמיים – מותר. וכן יש לומר בנדון... אולם, במנהג אנשי אירופה, כשיבוא אורח לבית חבירו, יאחוז האורח בכף בעל הבית או האישה אחיזה חזק בעלת הבית, וכן להפך, ויתאחזו בכפם אחיזה חזקה, וזה הוא אות חיבת השלום, ודאי ירא שמיים צריך להיזהר לבלתי לעשות חיב זאת, כיוון שהיא אחיזה ונגיעת יד ביד דרך חיבה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתיר, שלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בה חיבה יתירה".

הרב שרלו (ממאמרו העתקתי את הציטוט) למשל הביא מכאן ראיה שמותר (מסברה, למרות ברור שהרב כותב שאסור), כי לשיטתו המציאות השתנתה. למרות שברור שללחוץ לאדם יד זה להראות לו חיבה ואמירת שלום וגם היום נוהגים ללחוץ בחוזק ויש כאלה שמגדילים ואומרים שמי שלוחץ ברפיון הוא "מעליב".

דברי הרב שרלו עצמם, לאחר הציטוט הנ"ל, לחיבת הקודש והאמת: "לכאורה, המציאות כיום הפוכה, ולחיצת יד היא כנימוס ולא כחיבה. ומכל מקום, גם במקרה שהתרנו, לא ילחץ בחוזקה".

אביא גם את סיכום דברי הרב שרלו שם, כדי שאנשים לא ינסו להוציא את מגמתו מהקשרה:

"בתחילה, הקפדה על כללי הצניעות הנה קשה ומתישה, אבל בסופו של דבר הקפדה זו מביאה אותנו לחיים בריאים יותר, טבעיים יותר ונעימים יותר. לאחר שיצליח האדם לחיות בצניעות, פתאום יחוש וירגיש כיצד התנהגות זו כל כך מתאימה לו, כל כך שייכת אליו. פתאום יבין, שהמציאות הקודמת, המציאות שבּהּ לא הקפיד על ענייני צניעות, היתה מציאות כל כך רחוקה ממנו ומנפשו. פתאום יבין, שמקומו האמ ִ תי בתוך היכל הקדושה של עולם הצניעות והטבעיות"

וגם הבן איש חי חילק בין נשיקה ביד לבין לחיצת יד

בחיים

אז כל פעם שאנחנו משאירים טיפ אנחנו מקיימים מצווה. כיף לדעת

ממון בדין אלא הוא מעדיף להתפשר אפילו במחיר של הפסד כזה או אחר.

פה השאלה לא מתעוררת, כי הכסף מוחזר לו. הוא מיוזמתו שוב מוציא מכיסו ומוסיף לאדם שנתן לו.

זאת לא צדקה, כי המוכר לא אמור להיות עני. זה לא מעשר, כי... זה לא מעשר.

אז מה המעלה? סתם התנהגות של אדם בעל חסד?

מעניין, אשתדל להסתכל במפרשים שם. ישר כח!

אני חושב שיש שם סתם סוג של חסד דומה לצדקה

רצינית.

כי על הכנסת אורחים נצטווינו די במפורש (כלומר מצד זה שזה חסד, והוא מוזכר במפורש בתורה).

אבל וותרנות בממון לא נזכרה בתורה בכלל, ואפילו לומר שזה חסד קצת קשה.

לא שאני בא לחלוק על חז"ל, חס ושלום, רק קשה להבין את זה כמו שזה נראה בלי עיון שם...

ב"ה לא עם הארץ במדרשים, אבל את זה לא ידעתי למרות שזה אמור להיות מדרש מפורסם

לרוב רובם המוחלט של הגברים והנשים יש יצר הרע (ואפשר לדון אם יש איזה חד בדרא היום או לא)...

למרות שאני מסכים איתך על הרעיון, הבחור שהגבת לו ב"ה פשוט בחור מאוד צדיק ולא מכיר את המציאות הזאת. הלוואי על כולנו!

קשה מאוד למצוא את היציאה...

ולכן הגבתי לו כך, כי זה לא לגמרי פייר לדבר על המציאות (מקומות כאלו ואחרים), מבלי להכיר את המציאות הפרודיאנית הבסיסית יותר.

פרוייד היה קצת משובש

בכל שקר יש גרעין של אמת (מה גם שהתרבות והחברה כיום גם כן משובשים למדי!).

כוונת הגמרא היא: אם הוא מרצה על מנת ליהנות מיופיה אז... 

משמע, אם זאת לא מטרתו זה בסדר.

אין הכוונה שכל מי משמרצה מטבעות זאת מטרתו

אני כבר די הרבה שנים בעולם הזה ונדירים המקרים שנגעתי באנשים בשביל לקחת או לתת כסף (גברים ונשים)

אם זה עם כוונה גם בלי חיבה יש בעיה לחלק מהשיטות (הרמב"ם)

ואת הקבלה ביד. מאפשר שלא לגעת ונראה מנומס ואחראי

במגע בלי חיבה אין איסור דאורייתא, דרבנן יש. (לשיטת הרמב"ן כל הקריבות הן דרבנן, וזה משהו אחר)

להגיד על דברי הראשונים שהם "הגזמות", זה דבר גרוע...

אמר וקצת שונה ממה שהחמרתי.

בעיקרון בגלל שנושא השרשור הוא "האם מותר לגעת ביד של מישהי", זה ברור שלא. כי גם אם מדאורייתא נאסר רק חיבה, מדרבנן עדיין יש איסור (בלי להכנס לחילוק אליבא דמאן דאמר שזה דרבנן).

אבל במקרה שמביאים עודף בלי להתכוון לכלום, ומתכוונים שלא לגעת אין שום איסור.

הטעם הוא בגלל שזה איסור דרבנן ואין פה הכרח שהוא יקרה (בדומה ללא פסיק רישיה), אז לא אומרים שאסור.

כמובן שאם מתכוונים להנות זה אסור דאורייתא ואם מתכוונים לגעת יש פה איסור דרבנן (בלי להכנס לשיטה השניה כנ"ל).

@ארץ השוקולד

בקיצור, אין שום איסור להעביר עודף ישירות ליד כשלא מנסים לגעת.

נ.ב, אני מניח שהקטע שלי בהחמרה פה היה בגלל הניסוח של השרשור עצמו "האם מותר לגעת", ולכן כתבתי שבכלל אין צורך בזה.

הרבה יותר נעים לי כשמעבירים לי עודף ללא נגיעה.

אפילו אם אין בזה איסור ממש.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.