כי ראינו ומצינו כאלה שלמדו תלמוד בגיל יותר מוקדם במשך כל ההיסטוריה היהודית

וכן 5 למקרא לכל המאוחר. כידוע החובה בחינוך היא ללמד את הילד, בתור דברים ראשונים, פסוקים מהתורה.

ודאי ש18 לחופה זה לכל המאוחר, זה כתוב במפורש בגמרא.

לימוד גמרא "לא טבעי" (להגדרתך) לרוב עם ישראל, כי כמעט כולם לא יהיו גדולי עולם או פוסקים או כותבי חידושים על הש"ס (למרות שזאת אפשרות לכל יהודי לדעתי). אבל זה לא אומר שהחובה מתבטלת.

דקלום של פלפול הוא אחלה דבר, האלסטיות של המוח של הילד היא כלי טוב להכנה ללימוד מעמיק בעתיד.

אל תזלזל בדקלומים של ילדים קטנים.

אל תשכח גם שבלימוד גמרא צריך לדעת לדקלם סוגיות בע"פ (לא מתכוון מילה במילה) בסופו של דבר.

זה חשוב.

לגבי כוונות בלימוד תורה אם לשמה ולכלל עם ישראל או סתם בשביל הכיף או משהו אחר, זה כבר עניין ללימוד מוסר. זה עניין נפרד לגמרי.

אבל מה אתה מעדיף? ילד שלא יודע ללמוד דף גמרא ואז כל החיים שלו נשאר ברמה של דף יומי ומטה? שידקלם עד יום מותו גמרא רק כדי לצאת ידי חובה?

אני חושב שהעובדה שהוא ידקלם בגיל צעיר היא אחלה, גם כי זה הבל פיהן של תינוקות של בית רבן וגם כי זה מרגיל לעתיד. וכשהוא יגדל, ויבחר בעצמו איזה לימוד תורה הכי מתאים לו, זה יהיה שלו, ותהיה לו האפשרות (בניגוד למי שלא). העניין המוסרי הנפרד לא שייך לדיון הזה.

בכל מקרה, יש לנו ציווי "חנוך לנער על פי דרכו", אם יש ילד שזה לא מתאים לו לנפש, לשכל, לרצון - צריך לקחת את זה בחשבון. אם מישהו הכריח אותך נגד רצונך והיום אין לך חשק לגמרא, אולי עשו לך עוול. לא יודע מה המציאות הסובייקטיבית שלך.

אבל בוודאי שעדיף ילד שמדקלם ומבוגר שיודע מילד שלא מדקלם ומבוגר שמדקלם

אבל נראה לי שהורים יותר מודעים ממה לנפש הילד ממה שאנחנו, הרווקים, חושבים.

אולי לא

ורואים את החילוק בין מי שלמד בגיל צעיר למי שלא.

אבל אני מסכים לגבי היחס למשנה. פשוט חושב שעדיף לתת עליה דגש.

ובכ"א יותר קל להשלים לימוד משנה בצורה עצמאית מלימוד גמרא

זה יותר הגדרה "למדנית" מבחינה "תורנית".

המשפט הזה נשמע מסובך אבל זה רק בגלל שלא מצא חן בעיניי לומר אותו יותר פשוט, אבל אין פה איזה משמעות נסתרת, מעבר לזה ש"למדנית" הכוונה ל"תורנית מקצועית" (שזה בעצם הפירוש האמיתי למילה "למדנית").

וכוונתי לומר שבעצם מה, האם לא אמרו שכבר בגיל 3 מלמדים פסוק "תורה ציווה"? והרי זה מקרא, ורק בן 5 למקרא? וגם כתוב שאם הילד עדייין לא מתאים אז רק בן 6 או 7 למקרא? וגם איך בן 13 למצוות אם עדיין לא למד גמרא? ומתי בכלל לומדים הלכה? (בזמן חז"ל לא היה טור ב"י ושו"ע, אבל לא שמענו שמישהו קבע לזה זמן) ואיך בן 13 למצוות, אם ודאי צריך ללמוד הלכה, והרבה מההלכה זה גמרות ו/או ב"י ושו"ע, שמבוססים על גמרות ועוד הרבה יותר מסובך מזה? והאם אי אפשר להגיד איזה דבר הלכה בשולחן שבת שמתאים לכל הגילאים? כל אלו שאלות שמראות שצריך להבין מחדש את המושג "בן 15 לגמרא".

ואני טוען שבעצם הכוונה היא להגדיר: כמו נניח שרב מקבל הסמכה (לא משנה אם רב בימינו או רב בימי חז"ל שהיה מקבל "סמיכה" בעלת משמעות הרבה יותר גדולה. בכל מקרה) אז אנו יודעים שכעת הוא נחשב למישהו "מומחה". כלומר זה תואר של התמחות, של יכולת הבנה טבעית וזורמת בנושא הנלמד. וכך בכל סמכות שקיימת. וכך בדיוק בן 15 לגמרא: בן 15 יש לו סמכות ללמוד גמרא בעצמו. ובן 10 יש לו סמכות ללמוד משנה בעצמו. וכן הלאה. מקווה שהובנתי, אשמח לתגובות.

(וזה לא דווקא שחז"ל באו לקבוע סמכות לילדים ללימוד, אלא שבאו להגדיר מתי הגיל המתאים, רק אני מגדיר את זה כ"סמכות" של "מומחיות" כדי להבהיר את הנקודה, אבל באותה מידה אפשר לדבר, כמוש הדגמתי למשל על "הבנה טבעית וזורמת של הנושא הנלמד" או כל הגדרה אחרת שתרצו. עכשיו אם ללמד ילד קטן גמרא או לא - זה עניין אחר. למשל אני קראתי במכתבים של הרב שך שהוא כותב - אם לא נלמד ילד קטן גמרא - הוא ילך לשחק ולעשות שטויות. ניתן לו לשחק בגמרא וזה עדיף. אפשר לשאול אם מה שהרב שך אומר צריך להיפסק להלכה, אבל הרעיון מובן)

כתוב בכמה מקומות שגמ' זה ללמוד את הטעמים של הדינים ולהקשות ולהתפלפל,

מה שקוראים היום עיון.

אפשר ללמוד משנה בצורה של "גמ' " ואפשר ללמוד את הגמ' בצורה של משנה- רק בקיאות.

(כמו שתוס' כותב על הציווי של לשלש את תלמודו, שבגמ' שלנו הכל נמצא כבר).

בלי לפתוח ראשונים. אח"כ היו פותחים ראשונים לראות אם עיינו בצורה ישרה.

הספר "אור לציון - זכרון הדסה" של הרב בן ציון אבא שאול מדבר על זה, זאת השיטה שהייתה בפורת יוסף (וקצת גם היום) וקיימת היום במלואה באיש מצליח.

רוב הספרדים היו לומדים ככה, חלק היו לומדים אליבא דהלכתא.

התכוונתי לומר שלא היו פותחים ראשונים בשלב הלימוד המקדים.

זה העיון של הגמרא, להלחם בכל הסברה עם הבקיאות שלך בלי כלי עזר.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!