מזמור לדוד, שאבד בשערי העיר
מזמור לרעיה, שכסתה פניה, וטמנה ראשה בכר הצעיר
הדוד המתין, וציפה, ויייחל
הרעיה דממה על משכבה וליבה שואל, מתחנן, משתולל
הדוד נעלם לשנים כה רבות לעיתים נגלה על הר לעיתים בעמק והיא שאגה "דוד".
הרעיה נדמה, חטפה פה ושם מכות נמרצות, מכל עובר ושב.
הפשיטוה ממלכותה, ועמדה ריקנית, מכל אוצרות זהב.
הדוד המשיך לשלוח זרמי חיים, מבעד למעטפת , מבעד לחווק, מסתרי מדרגה של סתרי סתרים.
הרעיה נהמה, נשמה עמוק, מצאה בתוכה כוחות כבירים, המשיכה במסע מתוך ריחוק מתוך קרבה
ובקשה הביתה לשוב אל בית עולמים.
וכל הזמן הזה אחת בשנה, היא ראתה אותו, קצת יותר ברור
שמעה את קולו, קול צלול
הריחה מעט מריחו ריח בלול
וקראו לזה אלול.
ועכשיו שהיא קצת שבה, קצת הרבה ניתן לומר בזהירות.
אלול הזה נדמה עליה כאור כפול ומכופל מלא באור וחיות.
מתערבב בתה צמחים, בקול מסולסל, בשעות הומיוות
בבקשה, בסליחה בקרבה.
והשמן כבר נס, והיד פחות מחליקה.
והפתח נסדק אט אט. וכף המנעול נעה על צירה.
עד שהיא תבוא יפה כבראשונה.
יפה ממלכת שבא וכל ארמונה.
הגאולה השלמה.
בואי
ברה כחמה.
