קשה לי לתאר את מה שאני מרגישה בצורה מסודרת.
כואב, מבלבל, מוזר..
נמאס להרגיש חסרה
שלא מצאתי את המקום שלי בעולם
שלא הכל מיושב
כשמפחדים
מוזר, כל כך מוזר
מעצבן אותי שאני תולה את כל המציאות המורכבת שלי בזה.. אבל מה לעשות זה הדבר היחיד שלא מסתדר לי בחיים..
לא מצליחה למצוא אותו,
והקטע הכי מבאס זה שאני מרגישה שזה לא תלוי בי!!
זה מתסכל, מדכא, לוקח לי את כל השמחת חיים.
משגע אותי שכל מכתב כל קטע שאני כותבת מסתכם בזה!
מרגישה שאני מתחרפנת, כמו נופלת לתהום כזה שחור, ריק מבודד..
מרגישה את השעון מתקתק
שונאת את זה שאני מפחדת
לא יודעת איפה הגבול בין עשייה לביטחון בה' בקטע הזה..
הנפש שלי מתפוצצת מגעגוע למשהו שאני לא מכירה
כמו מסמנת לי שהגיע זמני
אבל למה לסמן? זה שורף, זה מכווץ, זה כואב בלב!!
(פשוט שפכתי את מה שהיה לי על הלב..אז מחילה על הבלאגן)

הכל טוב בע"ה.