"כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי"

אני באמת תוהה אם יש פה איזה משהו סמוי שפספסתי

אני התכוונתי לומר את ההפך: 

כיוון שיש מצב של "כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי" - ממילא אנו יודעים שגם אם אנו בטוח שאני צודק שהרי למדתי הלכה, ובנוסף לזאת גם כוונותי טהורות - על כן מהכוזרי אנו לומדים שלא כך - כי אם שיש מצב שאע"פ שכוונתך רצויה, עדיין אתה טועה, ומכאן החשיבות הגדולה של "עשה לך רב" - שזה בדיוק מה שעשה הכוזרי - הלך לחפש לו רב.

תראה אני מתקשה לסלוח לאלו שחושדים בי אחר היכרות קצרה, וגם לאלו שחושדים בי לאחר היכרות ארוכה - ודווקא מצד מסויים אלו עם היכרות ארוכה גרועים יותר - כיוון שהיו להם יותר הזמדנויות לבדוק את האמת. אבל הם הולכים אחרי מה שעולה על ליבם בהשקפה ראשונה, ומן הסתם גם לא למדו בעיון הלכות לשון הרע ורכילות, ואינם מקיימים מה שנאמר "שימו לבבכם על דרכיכם" וכפי שפירש הרמח"ל במסילת ישרים - שצריך לבחון שוב ושוב, כל דבר, לא להתעצל ולא לנוח ולא לשקוט, עד שיצא הצדק והאמת לאור - לא כמו הביטוי השגור בימינו - עד שייראה לנו שבדקנו הרבה, ובאיזשהוא שלב נכריז "אם בדקנו כ"כ הרבה, זה כבר מספיק ולא צריך יותר". אלא באמת עד שיצא הצדק לאור - בעברית אני מדבר: שיצא, הצדק, לאור. יש צדק אמיתי, צדק של הקדוש ברוך הוא, והצדק הזה צריך "לצאת" ממקום מסתורו מאחורי הערפל, אל "האור" - לא שנחפש את הצדק באור של הפנס, אלא שנמצא את הצדק באשר הוא שם, ונביא אותו מהמקום אשר הוא שם - משם נביא אותו עד אל האור, אל הפנס שלנו - ושם כבר נוכל לבדוק מהו הצדק האמיתי.

תודה.

דווקא אותי אתה מוכיח?

א. אני מתנצל שהבנתי אותך לא נכון, כביכול רצית לומר הרצון להתבטל לרב הוא טעות.

ב. אין בזה 'חשד', לא חשדתי בך בדבר שלילי כלשהו - הבנתי מדבריך שאתה מתכוון לחלוק על עצם ההיתר (כן, לא חובה ולא רשות אלא היתר...) לסמוך על רב. ההוראה של חז''ל מדברת על מקרה של ספק, במקרה שברור לך מה ההלכה לסמוך על רב זה חידוש שצריך לימוד. האמת היא שכשחשבתי שאמרת כך זה היה מתוך הערכה (ההסתייגות הייתה על האופן).

ג. הביקורת שלי לא הייתה על העניין הזה אלא על הצורה של לכתוב מקור ולצטט חצי משפט שלא קשור בכלל לעניין. וגם אחרי שהסברת אני לא רואה שום קשר בין דברי 'המלאך' בחלום של הכוזרי שציטטת לדברי חז''ל 'עשה לך רב', אפילו החיפוש של הכוזרי הוא כל כולו ההפך מ'עשה לך רב' - הוא בוחן הכל בשכלו ומשליך 'רב' אחר רב ועובר לבא אחריו.

אז שוב - אני מתנצל שפגעתי בך, מה שנפגעת ממנו (ההבנה שאין להתבטל לרב) לא נאמר מתוך זלזול או תוכחה.

הכותרת של דבריך הראשונים בתגובה אלי הייתה מילה אחת "דמגוגיה", מילה בעלת משמעות -די-ברורה, יש לומר. האם אתה חושב שכרגע אתה יכול לתרץ את עצמך ולומר ש"לא התכוונת לדבר שלילי כל שהוא"? מוזר. מוזר מאוד. "לא מתוך זלזול או תוכחה"?? אולי גם לך יש בעיות תקשורת, אבל אז אל תוכיח אותי על בעיות תקשורת בזמן שאינך עושה אפילו מאמץ להיות הגיוני בתקשורת שלך

אכן הייתה תוכחה ואכן טענתי לדמגוגיה, אבל לא על עצם הטענה שחשבתי שטענת (שמלכתחילה לא נכון להתבטל לרב) אלא על הצורה בה כתבת - 'מקור' של חצי משפט שלא קשור לכלום.

על ההבנה המוטעית הודיתי לך שתיקנת והתנצלתי, וכשהזכרתי אותה זה היה לא מתוך זלזול ולא מתוך תוכחה (כאמור אני עצמי סובר ככה חלקית), על הטענה הנ''ל אני עדיין עומד.

מקווה שהפעם הבנת את ההבדל.

(בשום שלב לא הוכחתי אותך על בעיות תקשורת, אני לא נוטה לאבחן אנשים פסיכולוגית או בכלל)

אתה קראת לדבריי דמגוגיה, ודיברת בצורה שמשמעה המפורש הוא שדעתי היא שלא צריך לשמוע לרבנים, להבנתך אז. אם אתה אמרת  שאני לא בסדר ("דמגוג") שמשתמש במידותי הלא טובות ("דמגוגות") בשביל דברים אסורים ("לטעון שאין לשמוע לרבנים")- אזי יש כאן שלושה מרכיבים שאומרים שאתה הרשעת אותי בדין (קראת לי "דמגוג" - זוהי "הרשעה"), על סמך הבנה מוטעית, מבלי לשאול אותי תחילה. וגם טרחת להבהיר לפלוני מפונפן שלדעתך ברור שדבריך נכונים גם לכל אפשרות של מה שאולי התכוונתי, ושיש לך הוכחות לדבריך (ההכירות -הקצרה- כלשונך - איתי). 

כל מה שאתה כותב נכון במידה ומדובר בדבר שלילי - בעיניי לא מדובר בדבר שלילי (בטח שלא דבר אסור) כאמור וממילא זה לא 'חשד' ולא 'הרשעה בדין', זו דעה לגיטימית בין אם טענת אותה או לא. מכיוון שכך לא הייתה בהבנה הזו שום האשמה כלפיך. ממה שכתבת בעבר בפורום (וגם באישי) התרשמתי שהחשיבה התורנית שלך לא מיינסטרימית ולכן הערכתי שלזה התכוונת, ושוב - דווקא מתוך הערכה ולא האשמה.

כן הייתה האשמה בזה שאתה כותב חצי משפט כמקור למרות שאין קשר בינו לבין הטענה שרצית לטעון מכוחו, וזו אכן דמגוגיה.

מקווה שהפעם זה יישב את דעת, אם לא אז אני מתנצל שוב ואסתפק בזה.

א. אין קשר בין המשפט שכתבתי ("כוונתך רצויה אך מעשך אינו רצוי") לבין הטענה (כביכול, להבנתך אז "אין לשמוע לרבנים")

ב. אבל מה לעשות, שהטענה עצמה לא נמצאת בדבריי אפילו במשתמע?

כדי להאשים אותי בדמגוגיה אתה צריך שיהיה משתמע מדבריי דבר שאינו נכון כמסקנה לוגית מדבריי. 

לכן האשמתך אותי בדמגוגיה היא אינה במקום כלל. כלל וכלל

ועל זה התנצלתי.

אבל אתה נפגעת מזה שבכלל 'חשדתי בך' שחשבת מה שהבנתי מדבריך, על זה עניתי שבעיניי זה לא חשד בכלל ולכן אין לך מה להיפגע מזה.

ב. הביקורת שהבעתי הייתה על הניסוח והיא בעינה עומדת - אתה מביא חצי משפט שאין לו קשר לנושא, ואפילו אחרי שהסברת למה התכוונת לא ברור מה הקשר בין אותו משפט לעניין. זו לא צורה של הבאת מקורות רצינית אלא של דמגוגיה (אמנם לא באת לטעון טענה משלך אלא לחזק טענה של הפותח אבל זה אותו הדבר).

אז נכון שהעברתי ביקורת, אבל לא על מה שחשבת שהעברתי ואת זה היה חשוב לי להבהיר.

תראהאני יכול להמשיך ולהוכיח לך שאני צודק בכל דבריי. אבל אני לא רואה בזה טעם, כי אני לא רואה שאנחנו הולכים להגיע להבנה ב10 ההודעות הקרובות. 

אני בטוח שאתה לא צודק, ולהבנתי גם לא נעשה פה צדק - עד לרגע זה, מכיוון שלהבנתי אתה זלזלת בדבריי והתנצלת רק על דברים שאינם עיקר הבעיה. 

ומכיוון שכמו שאמרתי אני לא רואה שאנחנו לא הולכים להגיע להבנה בקרוב, אני משהה את תשובתי עד שתאמר מה דעתך בנושא הדברים שכתבתי בהודעה זו שבה אני כותב כרגע

היה חשוב לי להבהיר על מה הביקורת שלי הייתה מכוונת, ויותר חשוב - על מה היא לא, ואת זה עשיתי.

אני שוב מתנצל אם נפגעת. כל טוב.

ואכן הבהרתי את כוונתי. אם פשוט הייתם מעירים על חוסר ההבנה, ואולי גם על צורת הכתיבה הלא-מסבירה שבה כתבתי, זה היה נגמר הרבה יותר טוב.

(גם אני קצת קשה הבנה..)

וכל הספר שכתב ריה"ל על "הכוזרי" הצדיק - כל הספר מבוסס על זה שצריך לחפש רב, כי זה הנושא שפותח את ספר הכוזרי.

האמירה "כוונתך רצויה אבל מעשך אינו רצוי" היא אמריה כללית, אבל במקרה זה היא באה לכוון אותנו להבנה שצריך לבחון את המעשים היטב, כולל חיפוש רב

גם הכוזרי עצמו מעיר כך לפילוסוף ולכן דוחה את טענותיו, וגם לנוצרי - הוא מסביר שדבריו אינם מספיקים לו כי הם מבוססים על מחשבה עצמאית ללא רב, והמוסלמי שטוען לאמיתות דבריו מכוח תורת משה - על זאת אומר הכוזרי שאם כן באמת "עשה לך רב" ומדברי הנוצרים והמוסלמים אנו רואים ש"הרב" האמיתי הוא היהודים.

לכן זה ממש הבסיס של ספר הכוזרי. 

קראתי את דבריו של "ים חי מה"ך" - אין בהם כל דמגוגיה. אפשר להסכים או לא להסכים עם דבריו (כשראיתי את ה"מקור" שהביא, הבנתי למה התכווין, חייכתי מהרעיון, יש בזה משהו נחמד, ואולי גם מעבר לכך), אבל אין בכך כל "דמגוגיה", אף שנאמרו בקיצור, בהנחה שיבינו את הכוונה.

אני לא יודע איך אתה מגדיר דמגוגיה אבל בעיניי להביא כמקור משפט ש:

א. לא נאמר בהקשר המדובר וכלל לא קשור לנושא (הרי ברור שריה''ל לא התכוון במשפט 'כוונתך רצויה וכו'' לומר 'עשה לך רב' או בכלל לומר את ההפך או למשהו בכיוון...).

ב. ניתן להבין אותו בכל דרך שתרצה בכל נושא שתרצה.

זו דמגוגיה.

זה כמו שבדיון בשאלה אם נכון להתגייס לצבא או להישאר ללמוד בישיבה אני אביא את הפסוק ''ועשית הישר והטוב'' כמקור (ולא משנה לאיזה צד אני משתייך בדיון, זה יהיה אותו הדבר לשני הצדדים)...

זה מה שצרם לי בתגובה הנ''ל ועל זה הערתי (אתם נתפסתם לטענה שהבנתי בטעות מתוך דבריו שטען אבל זה כלל לא היה העניין ולא על זה הייתה הביקורת), הוא כמובן לא חייב לקבל. וכמובן שזכותך לחשוב כמוהו.

מביאים את הפסוק "ועשית הישר והטוב" - זה מקור מצויין - ואפשר לדון לאיזה צד הוא ראיה, אבל זה עדיין מקור שיש מה ללמוד ממנו לעניין המדובר. 

ציטוט אינודמגוגיה.

ציטוט אינו דמגוגיה.

ציטוט אינו דמגוגיה.

ציטוט הוא הבאת מקור. 

ציטוט ללא הסבר עלול להיות לא מובן. אז באמת הסברתי, ובמקרה שלנו כמו שניתן לראות - וכפי שהסברתי - הציטוט הוא חד משמעי לצד שמלמד אותנו לעשות לנו רב.

אני טוען שציטוט שמובא כמקור וכראיה לצד מסוים בדיון לא יכול להיות כזה שמשתמע לשני פנים ולסייע לשני הצדדים, אם נקח את הדוגמה שלי כמשל - 'ועשית הישר והטוב' לא שייך לצד מסוים כי שני הצדדים מודים שצריך לעשות את הישר והטוב אלא שחולקים מה הוא אותו ישר וטוב, לכן זו לא יכולה להיות ראיה לאחד הצדדים.

כמו כן - לטענתי הוצאה של ציטוט מההקשר שלו גם היא דמגוגיה, הרי ברור שדברי המלאך לא היו קשורים לשאלת 'עשה לך רב'. לטענתך מעשי הכוזרי היו לעשות לו רב (לטענתי מה שהוא עשה זה בדיוק ההפך - חקר אחרי שכלו בלי להתייחס למי שאמר אותם או להתבטל אליו - פילוסוף, כומר, חכם מוסלמי או יהודי). המשפט הנ''ל הוא משפט כללי שלא קשור כלל לדיון ולא קרוב אליו אלא יכול להיאמר לגבי כל צד בכל דיון, סתם הוצא מההקשר.

א. אם זה לא ראיה לאחד הצדדים אלא לשניהם באותה מידה ו/או נגד שניהם באותה מידה - אפשר פשוט להגיד את זה. זה לא קשור לדמגוגיה. אני אפילו לא טענתי שזה ראיה לצד אחד, פשוט ציטטתי. ציטוט אינו דמגוגיה. איך שלא תבין את הציטוט, זה לא אני גרמתי לך לחשוב שהציטוט מתכוון לצד זה או אחר, אלא מחשבותיך האישיות. בפרט אם אתה חושב שהציטוט לא מוכיח שום דבר - הרי זה כאילו שתקתי, ומה איכפת לך?

ב. נכון - גם לעשות לך רב זה דבר שצריך להיעשות מתוך מחשבה, ולא סתם איזה משהו שעובר במחשבתך בהבזק של רגע (לא "קליק"...). אבל כאמור אני אפילו לא אמרתי את זה, וכוונתי הייתה, וכמו שהסברתי שהבנה מעמיקה של דברי הכוזרי מעלה באופן די ברור את הסברה שצריך לעשות רב, אלא שזה צריך להיעשות במחשבה.

ג. דיון בנושא מורכב הרבה פעמים נוגע גם לנושאים אחרים. למשל דיון ב'עשה לך רב' נוגע גם לענייני כוונות מול מעשים. זה לא אומר שזה חזות הכל, אבל זה פן חשוב שמלמד אותנו גם לעניין הנושא שלנו - 'עשה לך רב'.

א. אדם חושב רעיון. מביא אותו בקצרה. מביא דוגמה לכך שיתכן אדם עם כוונות טובות - אבל מעשיו לא יהיו רצויים, ועל כן צריך הדרכה. אין לכך כל קשר "דמוגוגיה". ולכן זה גם לא דומה ל"משל".

ב. אני לא נתפסתי כלל ל"טענה שהבנתָ בטעות", אלא למילה הזו. סביר שבגלל ש"נתפסת בטעות" לכוונה שלא היתה כוונתו, גם כתבת כך. וזה בגדר לימוד זכות על הצורה שבה בחרת.

עיקר הענין, מבחינת מה ש"הקפיץ" אותי, היתה הצורה. לומר כך, על טיעון שנאמר בתום-לב, לא בעוינות ולא כנגד מישהו, זה דבר מעליב. ולכך אין מקום. 

לכן, לדעתי טוב היה אם היית חוזר בך לא רק מהבנה מוטעית כלשהי לגבי תוכן דבריו, אלא גם מהשימוש במילה הזו. לכל היותר, עם הסבר שנסחפת אליה בגלל טעות בהבנת התוכן. קורה. וב"חרוז": לא כדאילעשות אידיאולוגיה מאמירת "דמגוגיה"... (לדעתי, בפרט כשאדם מנהל פורום, כדאי עוד יותר לשים לב לכך - שאנשים לא יירתעו שאם משהו לא ימצא חןף ייתקלו בתגובה בניסוח חד).

כל טוב.

לגבי הטענה שלך בתגובה הקודמת ובא' כאן - אני לא מסכים איתך כאמור מהסיבות שפירטתי בתגובה הקודמת שלי, לכן אני כן חושב שהייתה פה דמגוגיה (אתה צודק שאם לא הייתי חושב שהייתה בתגובה שלו טענת נגד כלשהי, ולא משנה מה היא - כאמור אפילו מדובר בטענה שאישית גם אני מסכים איתה, סביר שזה לא היה לי מספיק צורם וחשוב להגיב בכלל).

לגבי הטענה כאן על הסגנון - אני מקבל, בכל אופן לא הייתי צריך להתבטא בתקיפות כזו והייתי צריך לומר את הדברים יותר בעדינות (בלי קשר למנהל או לא, אני מגיב כאדם פרטי), @ים חי מיה"ך אני מתנצל גם על זה.

ושוב אני מזכיר - כל הקובלנא של ים חי מיה''ך הייתה על זה ש'חשדתי בו' שהוא חושב שאין חובה להתבטל לרב, על זה חזרתי והסברתי והדגשתי שזה לא היה מתוך 'חשד' ולא מתוך מחשבה שלילית עליו (אפילו להפך) ובכלל לא על זה הייתה הביקורת שלי, מתוך רצון שיבין שאין לו בכלל מה להיפגע מזה. על זה היה הדיון לעיל ועל זה היה כל התת שרשור הנ''ל. את הטענה שלך על הסגנון אני מקבל ומתנצל כאמור.

כל טוב סלה.

אני קודם כל בן אדם ואני יותר חשוב מהטענות שאני טוען

וזה דבר בסיסי שכל אחד צריך להבין

ולכן ברור שאם אני קובל עליך זה קודם כל על יחסך כלפיי, אם חשדת בי בדבר ספיציפי או לא זה רק סימפטום, השאלה העיקרית היא למה אתה מתייחס אליי כאל דמגוג, בלי שום סיבה הנראית לעין. וזה עוד בזמן שיש פה טרולים וכופרים למיניהם שאם אתה מחפש לשנות את האווירה אתה צריך להתחיל מהם.

והסברתי פה דווקא בדוגמא שלך - אם בדיון על תורה וצבא - בית המדרש 

ופה אז - בית המדרש

- שם הסברתי למה זו לא דמגוגיה

להתנצל על החשד ולא להתנצל על הבעיה העיקרית? אינו אלא כגונב את העין.

מה עם "על פלגי מים"? או שהתכוונת דווקא בתלמוד והלכה שאמרו שצריך רב אחד?

סתם להרחיב...

מה המקור שבמסכת ע"ז שאתה מתכוון אליו?

"כל הלומד תורה מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם"?

זה המאמר שאני מתכוון אליו.

אבל כתוב שם בהמשך הגמרא שבגמרא עצמה לומדים מרב אחד כדי שלא להשתבש בגרסאות, כלומר יש דברים שלומדים רק מרב אחד ואני קיבלתי גם שזה בהלכה (כלומר מסורת אחת).

רק לא בגמרא.

ממה שראיתי, בד"כ מי שהולך אחרי רב אחד, לא מבין כלום.

אני חושב שהדרך היא כזאת: כשאתה מתחיל, לך עם הרב שלך עד שתשיג יציבות תורנית כלשהי. אם אפשר, תשמע פה ושם דברים מרבנים אחרים** אבל לא ברמה של מהפכה תורנית בראש שלך.

אחרי שאתה יציב, לך ו"תתפרע", תלמד כל מה שאפשר בצורה מסודרת (לא לגעת פה ושם בנושאים, כי זה יוצר בלבול גם אצל גדולי תורה).

תוך כדי זה תמצא לך רב (בין אם זה שגדלת עליו או אחד שמתאים יותר בהווה) שידריך אותך בעבודת ה' וישמש לך נקודת מבט אובייקטיבית שהיא דעת תורה על החיים, מישהו שגם יהיה חבר, כדי שיוכל לישר אותך כשיצר הרע מצליח לסמות את העיניים.

כל זה כמובן במקביל לעשה לך רב הקלאסי של השיטה האחידה בהלכה

** כאן המטרה המרכזית היא מצד אחד לקבל עוד נקודות מבט על דברי הרב שלך כדי לוודא שאתה מבין אותו נכון. מצד שני רווח נוסףה הוא שלא להתקע על רב אחד שהוא נוכל, מצאנו הרבה אנשים שהתקרבו לרב כזה ונדבקו רק אליו ולעולם לא חשדו בו, כי לא היה להם שום דבר אחר ללמוד ממנו. במקרה הטוב הם גילו מי האדם בסופו של דבר והתקדמו הלאה, במקרה הרע הם נשארו שם בביצה כל החיים שלהם והתבזבזו רוחנית

הגמרא מספרת על לימודו של רבי מאיר שבתחילה סבר להיות תלמיד של רבי עקיבא ולא הצליח לעמוד על הסברות, אז הוא הלך לבית מדרשו של רבי ישמעאל ואז למד את הגמרא ואח"כ את הסברות של רבי עקיבא (שניהם היו מתלמידי תלמידי בית הלל עד כמה שאני זוכר).

עשה לך רב – חב"דפדיה

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.