אחרי אחת הלידות, הרגשתי תחושת עומס ועול חזקה.

אני זוכרת שקמתי פעם משינה ומיהרתי אל התינוקת או אל הגדולים ושמעתי את עצמי אומרת בקול "עבדות. פשוט עבדות" .

מהר מאוד נסחפתי לתוך מערבולת רגשות ותחושת חוסר מוצא, הרגשתי כמו על רכבת הרים דוהרת בלי יכולת לעצור ולרדת, בעיקר כי היה לי בראש להצליח בעוד כמה מישורים (בעיקר עם הילדים הגדולים יותר) וכי לא הגעתי לזה בכלל.

כשראיתי שאני נכנסת לסערת נפש מזה החלטתי שאני תופסת את עצמי ומכריחה את עצמי להירגע, לנשום עמוק ולחזור אל שלוות הנפש.

הכרחתי את עצמי לחזור לפרופורציות. להבין שזה שלב כל כך זמני, ושהוא קריטי לתינוק, ולהתמקד אך ורק בזה. מה שאפשר מעבר, זה מותרות.

חיבקתי את עצמי על הקושי וחשבתי על דרכים איך להפוך את הטיפול בתינוק שלא יהיה לי לעול - שיהיה כמה שיותר נעים בשבילי - מוזיקה, ספר טוב, אוכל טוב, מקלחת/אמבטיה נעימה, לטייל עם התינוק, לישון, להשאיר את כולם עם בעלי, אפילו לכמה דק' ולקפוץ לסופר הקרוב, לא גדולות ונצורות כי זה גוזל כוחות וזמן שאין. דברים קטנים שיכולים לאושש ולשמח בתקופה לחוצה כל כך.

אחרי לידה אחרת הרגשתי מחנק מזה שאני חייבת לקחת את עצמי לישון מתוך משמעת בזמנים שהתינוק ישן כדי שיהיו לי כוחות ללילות הלבנים שהיו מנת חלקנו . וגם הצורך להקפיד על תזונה מאוד מסויימת כי אחרת התינוק סובל מגזים עוד יותר, הרגיש לי מחניק .

גם אז עזרה לי החלטה מושכלת לחזור אל שלוות הנפש שלי, למצב צבירה של התנמנמות וזרימה .

לקחת כל שעה בנפרד ולהשתדל להנות מהטיפול בתינוק.

אם צריך, תשאירי חלב שאוב עם בעלך או עם סבתא וצאי לפרק זמן של כמה שעות אפילו, לחברה טובה, לקניות, או לאן שעושה לך טוב.

חיבוק יקרה .

שלהחליט לזרום, עם מה שדחוף וחשוב בלבד, שזה כמובן, קודם כל הטיפול בתינוק, ואם נשאר זמן, אז הכל בזרימה - לבשל בהמשכים בין הגזים בלילה, בנחת, בשקט, כשכולם כבר ישנים.

להיכנס למצב של נחת, מנומנם משהו, שדברים חולפים לידך בלי שיקפיצו אותך.

אפשר לישון בבקרים לא במיטה הרגילה - להירדם על כיסא נוח או על הספה עם ספר. זה עושה פחות הרגשה של ללכת לישון מתוך כורח.

אפילו אמבטיה לתינוק העברתי ללפנות בוקר. לשים כביסות כמה שאפשר.

את כל המטלות לפשט למינימום, לוותר - כביסה אני מקפלת לארבע, ככה, כמו שהבגד, הפוך.

בישולים פשוטים ברמה של לזרוק כמה דברים לסיר, להוסיף שניה שמן מים תבלינים ולהדליק את האש.

אצלנו אחרי לידה הבית מתהפך לגמרי, כי באמת אין סוף למטלות והעזרה שאפשר להשיג מצומצמת.

ואני יודעת שאחרי השלושה חודשים הראשונים נצטרך לשקם אותו..

שכנה, אמא לשלושה עשר, לימדה אותי כלל חשוב - להרכיב משקפיים מיוחדים שרואים רק את התינוק ומתעלמים ממה שמסביב.

אם לא יוצא לך לשאוב פה ושם להקלה על גודש, אז אל תתעסקי עם שאיבות במיוחד. או שתקחי איתך את התינוק לאן שאת הולכת (תצאי בזמנים שהוא ער, על חשבון הזמן עם הגדולים אם צריך, לא על חשבון השינה שלך). בנחת, תניקי איפה שמסתדר לך בחוץ, או שתתני תמ"ל - עדיף לא להגיע לקריסה.

אל תפחדי - בעלך יחזיק מעמד, ואם יגיע הרגע שהוא לא יוכל יותר, את תראי איך הקב"ה ישלח לך כוחות מיוחדים כדי להתגבר.

וכמו שאתם עושים - לחשוב במה ובמי ניתן להיעזר כדי לא להעמיס על בעלך יותר מדי.

אני נזכרת שאחת הלידות היתה ממש לפני פסח. התחושה היתה שכל העולם פעיל ומקרצף, ואצלי הזמן עומד מלכת , כאילו אין פסח..

לפני שאני ארגיש מצוקה, החלטתי לתת לעצמי פרס - גלידה מושקעת או משהו אחר - אם אני אעמוד באתגר של ללכת לישון ולא להתפתות לתכונה הכללית לפני פסח.

ולפעמים, כשלא מצליחים להשיג תחושת רגיעה בעצמנו, אפשר להעזר במשהו להרגעה, רגיעונים למיניהם, רסקיו או בהומאופתיה.

לך צריך להודות על המילים החמות . חיממת את ליבי.

אני חושבת שפיתחתי הפרעת שינה מאז הלידה. הייתי יושבת על המחשב במקום לישון ומאז לא הפסקתי עם המנהג המגונה הזה (והנה אני פה).

אשרי מי שיש לה משמעת עצמית ומסוגלת לקחת את עצמה לישון גם כשנמאס לה. זו גבורה ממש.

גם אני מסתובבת פה בכל מיני שעות.

זה גם @ט' 

שלי היתה רגישה נוראא

ועזר לה שמיכה חיתול להחזיק ועל הפנים

ונידנוד

אחרי הלידה השניה הרגשתי מחנק , הגדול היה רק בן שנה וחודש ועדיין לא ידע ללכת

מה שאומר תלות מוחלטת בי.

לגבי כל העיצות שנתנו כאן כמו לצאת לשופינג וכאלה היו פחות רלוונטיות,

מה שעשה לי טב והיה זמין ופרקטי זה למלא אמבטיה עם שמן טוב או קצף ופשוט לשבת שם 20 דקות חצי שעה

גם מוזיקה טובה ושקטה לא תזיק.

כשלפני כן הייתי מבקשת מבעלי לעשות בייביסיטר...

לי זה מאד עזר ועד היום אחרי יום עמוס ומתיש עם הקטנטנים , זה הפורקן שלי 

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷