שאני מרגישה ככה מתחילת הנישואים...לרוב כשאני כן יוזמת זה בכלל דברים שהוא אוהב ואין לי בעיה עם זה אני נהנת מזה גם...העיניין והרצון שלי הוא בקרבה של בעלי יותר מהפעילות עצמה,ליצור רגעים של ביחד של זמן איכות של קירוב לבבות אבל זה לא ממש מצליח כלומר אני מנסה ליצור רגעים שנזכור אותם שיעוררו איזה רגש..אבל נראה שהוא לא מבין את הנקודה ומתנהג כרגיל עד שאני נשברת בוכה ופורקת ורק אז הוא מתעורר..לדוגמא אירגנתי לנו יציאה למקום מסויים  ,עדכנתי אותו מראש בפרטים מקום,שעת הגעה,תוכניות, ונראה שזה מתאים לו..ממש הייתי נרגשת לקראת זה כל היום הייתי בהכנות לזה אירגנתי את התיק שלי דאגתי שהכל יהיה מוכן מראש שנצא בזמן ישנתי בזמן ערב לפני(הוא הלך לישון ממש מאוחר)..היום הגדול הגיע אבל הבחור כרגיל היה עסוק בעיניינים שלו הוא התחיל להתארגן ממש כמה דקות לפני היציאה לארגן תיק וכו' ואפילו היה לו "זמן" לעשות טובה לחבר..כמובן שאיחרנו למקום וזה איכזב אותי כ"כ  אבל אני החלטתי לא לכעוס כי סה"כ היום הוא יום מיוחד ולא רציתי להרוס..הגענו למקום בשעות אחה"צ (כלומר חצי יום התבזבז) אבל העיקר שהגענו אני עדיין בהתרגשות  ובמקום להתרגש איתי הבחור מחליט ללכת לנמנם מעט כי הוא עייף(הלך לישון מאוחר ערב לפני)אחרי הנימנום הוא הלך לחפש מיניין של מנחה וערבית שזה מרחק נסיעה של חצי שעה לפחות מהמקום שהיינו בו ואני כמובן חיכיתי בסבלנות..לא כועסת..כשחזר כבר היה מאוחר ישבנו לאכול ארוחת ערב סיימנו כשניסיתי לפתח שיחה קצת יותר עמוקה יותר רגשית הוא העיר הערה כ"כ לא במקום ולא קשורה שזה פשוט חסם אותי ריגשתי ולא יכולתי יותר יצאתי החוצה בבכי היסטרי ולא יכולתי להסתכל עליו יותר...הוא הבין שהוא עשה משהוא לא בסדר ובא לנחם ולהצטער..ולרגע היה נראה שהוא באמת עוד רגע בוכה איתי יחד דיברנו,הסקנו מסקנות הגענו לתובנות והמשך הערב היה באמת מקסים וכיף(אם הוא היה מתחיל ככה הכל היה נראה אחרת)הכל היה טוב ויפה יומיים שלושה ארבעה ימים אחר ואז שוב חוזרים לאותה שיגרה וחוזר חלילה....וזה כל הזמן ככה הוא עסוק כ"כ בעיניינים שלו שהוא שוכח שיש לו אישה שצריכה לפעמים גם תשומת לב רגשית לא רק טכנית...ההרגשה שלי זה שהוא לא באמת אוהב אותי ..כן אכפת לו ממני הוא דואג לצרכים  שלי (אוכל,לבוש וכו') אבל אהבה?!לא בטוחה שיש שם תמיד התחושה שיש דברים יותר חשובים ממני בעיקר עולם התורה שלו שנגד זה אני ממש לא יכולה להלחם....מקווה שלא יצא מבולגאן מדי..

מה שאתם צריכים זה ייעוץ.

כלומר- ללמוד איך מתפקדים בזוגיות.

חסרה ביניכם תקשורת זוגית- דיבור על צרכים, ועל איך אנחנו רואים את הזוגיות.

ברגע שבו תפתחו את הנושאים הללו באמת ותבינו כל אחד את הצד השני באופן שלם-

הדברים יראו אחרת.

ברור שיש לו מה לעשות וללמוד בנושא- וחשוב שילמד ויקבל הדרכה וסדרי עדיפויות נכונים.

זה מצריך ייעוץ.

אתם זקוקים לסל כלים בסיסי- שבו את מדברת איתו על כל זה ואתם מבינים את הצרכים השונים

של כל אחד מכם.

הוא מודע לתחושות שלך? העלית אותן מולו? דיברת איתו על כל הנקודות הללו?

זה הדבר הראשון והבסיסי לעשות. כמובן באווירה טובה ואוהבת.

באופן פרטני-

מגע- את צריכה, תיזמי. יכול מאוד להיות שאצלו בבית אין הרגל של מגע בין אנשים מעבר לנצרך וגם בין הוריו

המגע היה משהו מוצנע\לא קיים סתם. יכול שה קשור לקשיים ביחסי אישות. אם רוצה מגע, תיזמי אותו.

אני מבין שאת מעוניינת להרגיש שהוא מעצמו רוצה את המגע. אבל תיצרי את את השינוי ויכול להיות שתגלי

שהוא שמח ביוזמה שלך, ואולי אפילו יתחיל ליזום.

לא עושים כלום\טיולים\משחקים - יש לאנשים עיסוקים ואופי, צריך לדעת להכיל את זה- פה נכנסים כישורים

זוגיים, דיבור, הכלה ויצירת תוכנית מאוזנת. ככה תוכלו לעשות גם דברים שטובים ונעימים לך וגם דברים

שהוא שמח לעשות, בצורה מאוזנת.

לכן- דיבור דיבור ודיבור.

אין מה להתבייש בייעוץ, זה חשוב ונצרך בהרבה מקרים. נשמע שגם כאן הדבר נוגע בנקודה הזו.

צריך ללמוד לדבר.

תלכי דווקא בגישה שאתם רוצים להשקיע בזוגיות ולכן הולכים לטיפול או לייעוץ.

לא הולכים לייעוץ רק במצב של חוסר ברירה או בדיעבד. עדיף ללכת מלכתחילה.

כתבתי את זה כבר בפורום שבעיניי המתנה הכי נפלאה שאפשר לתת לזוג בשנה הראשונה לנישואין, זה ייעוץ / טיפול זוגי. 

אני יודעת שיש אנשים שמתביישים בזה, אבל בעיניי זה צריך להיות הפוך. אתם יכולים לשמוח ולהיות גאים בעצמכם שאתם משקיעים והולכים לייעוץ.

(אגב, אני זוכרת שהלכתי לטיפול בפעם הראשונה כשהייתי בת 19.. ונורא התביישתי בזה, הייתי צריכה לבקש מהמנהלת שלי בשירות לאומי שחרור קבוע בשביל זה.. שיתפתי אותה, והיא חיזקה אותי שאין מה להתבייש, רק לשמוח שחשוב לי להיות במודעות עצמית ובעבודת הנפש.. מאז גיליתי שעוד הרבה חברות מסביבי גם הולכות לטיפול... וכולנו נורמטיביות (:  ).

כמו שלמישהו מציק משהו בגוף, אז הולכים לרופא, כנ"ל בנפש.

כשאנחנו היינו בטיפול זוגי בשנה הראשונה המטפלת אמרה שזה ממש טוב שאנחנו באים כעת, במקום לכבות שריפות בעוד 20 שנה...

ומאז כשיש צורך, אנחנו הולכים לטיפול או ייעוץ כשצריך. לאחר כמה שנים היינו עוד כמה פגישות בייעוץ זוגי בנושא מאוד מסוים, והיועצת התפעלה לראות את התקשורת הטובה שיש לנו שברור לי שזה גם בזכות הטיפול שעשינו בשנה הראשונה. וכמובן בזכות כל העבודה שכל אחד מאיתנו עושה באופן אישי (כן, בתקופות מסוימות גם בטיפול פרטני).

בהצלחה רבה!!

לא יוזם - יש כאלה. לא מעטים - זה לא אומר כלום על אוהב או לא.

את אוהבת טבע והוא פחות - טבעי לגמרי, אז ברור שלא יזום דברים כאלה.

משחקים שיכולים להתאים לזוגות - להרבה גברים זה נראה טפשי וילדותי לגמרי.

הקיצור, יתכן שאצלו "לאהוב" זה אחרת. אוהב אותך במובן האמיתי של המילה, דהיינו, אהבה בלב. 

אלא מה? שאם לפני הנישואין הצד של ה"דיבור" היה חזק - מצחיק, מפרגן וכו' - אז לזה באמת יש לצפות גם כעת.

תנסי אולי קודם כל שיהיה לכם זמן לשוחח. כלומר: טכנית, אע"פ שלומד, שיהיה זמן לשיחה נינוחה ביניכם. תתענייני בעולמו, תספרי מה עברת  ביום, תתרגלו לדבר, להתענין זה בזה. מתוך הרגל של שיחה מקרבת, יכולים להימשך עוד דברים טובים.

לפני החתונה שהייתי המדריך אמר שפעמיים בשבוע צריך ליזום מגע  גם אם לא ממש מתחשק לך ובאמת יש צדק רב בדבריו.

לעניות דעתי לפעמים כדאי ליצור פיצוץ קטן. יש כאלו שזה מעורר אותם (אבל זאת רק דעתי)

בחור ישיבה וכן אח"כ אברך בונה בקביעות את הבניין הרוחני שלו, מנסה להתקרב אליו יתברך, ולפעמיים בשביל להתקדם ובשביל לשלוט ביצרים עושים דברים שהם קצת קשים או הרבה קשים לבת הזוג.

האדם עובד על המידות שלו, עובד על היצרים שרצים בו (הגדול מחברו יצרו גדול המנו), זה מצב כזה שלפעמיים מצריך את האדם להתרחק אם מדברים מותרים בשביל שלא להגיע לדברים בעייתים לאיסורים (קדש את עצמך במותר לך).. זה מצב מאוד עדין, אבל זה מצב שצריכים לראות איך מצד אחד יש קרבה מעשית ורגשית לבת הזוג ומצד שני לא יותר מדי נכנסים לסערת רגשות וגירויים.. 

הדרך שהוא עושה את זה אולי לא מקובלת עלייך ובצדק אבל אני לא חושב שזה נובע מחוסר אהבה חלילה..

ועוד משהו- אני מציע לך לשבת ולדבר איתו על זה.. לדבר מתוך רצון להבין וגם מתוך רצון לקבל אם הוא יגיד לך מה יעזור לו..

בתור גבר אני יכול להגיד שלא תמיד יש חשק לכל מיני דברים שהאשה רוצה, ולפעמיים יש מצב של תסכול של טרדות שגורמות לחוסר רצון לקירבה עם אנשים...

ושוב חשוב מאוד לדבר ולדבר איתו על זה, לברר בעדינות מה המצב.. 

אם לא תדברי ורק תרמזי על זה וכו' לא בטוח שהוא יבין... ואז ברגע שתתקפי אותו בגלל זה הוא יהיה בהלם ויהיה עצוב מאוד שפגע בך (מה שיביא לתסכול יותר גדול)..

"אבל אהבה?!לא בטוחה שיש שם תמיד התחושה שיש דברים יותר חשובים ממני בעיקר עולם התורה שלו שנגד זה אני ממש לא יכולה להלחם....מקווה שלא יצא מבולגאן מדי.."

העולם התורה בדיוק מאוד בעד אהבה ולתת לאישה ולהתייחס אליה, לא יודע מאיפה הבאת את הדבר הזה שעולם התורה נגד זה??!! יש המון מקורות בתורה בגמרא ועוד המון שהתורה נותנת יחס שצריך לתת לאישה אף שהבעל עסוק בלימוד וכדו'... עולם התורה רק בעד היחס לאישה וחלילה לא נגד...

תכתבתי לו מכתב שמסביר את הרגשתך.. תעשי משהו שהוא יבין מה הרגשתך..

וד"א גבר שממש אטום רגשית זה בגלל שעבר עליו משהו קשה מאוד.. כדי לך לברר בעדינות איתו על זה..

את אומרת שאין אהבה.. אבל גבר שדואג למישהי וקונה לה בגדים ודואג למחסורה ודואג לעזור וכו' מבחינת הגבר זה להראות את אהבתו לאשתו

מחנכים בישיבות ובבית תורני לקדושה ופתאום להיות 100% עם האישה ולתת לה הכל גם מבחינת רגשית (שגבר מתנהל מעיקר מהשכל) זה קשה, גברים ע"פ רוב לא ירצו לבכות ולא להראות יותר מדי רגש כי זה נתפס כחולשה בעיני הגבר.

המפנה הזה של להשתמש ברגש עם האישה ולבכות שהיא בוכה וכדו' (מה שנשים בדר"כ רואות בזה כגברי ובעין טובה) אצל הגבר זה מהפך מקצה לקצה! וזה לוקח הרבה זמן כי זה שינוי תפיסה.

וכן המהפך הזה שלראות את האישה גם מהפן המיני ולראות בזה כקודש הקודשים הוא קשה מאוד... כי זה לראות משהו שעד החתונה ראית אותו כשלילי לחלוטין ופתאום להתשמש בזה ולחשוב שזה מצווה?!..

ובמיוחד לגבר זה קשה מפני שיש המון פתויים בחוץ ובעוד דברים והחשש של הגבר זה להגרר אחרי הדברים הלא טובים.. כדי להסביר חלקית ממש מה עובר על אדם ירא שמיים אביא משל: זה כמו לקחת גלידה שהאדם מאוד מאוד אוהב ולהגיד לו תאכל בדיוק עשירית מהגלידה והשאר אסור לך...- כך בנמשל גבר ירא שמים רואה את אשתו ומכבד ומעריך אותה אבל התפנית להסתכל עליה בצורה מינית היא קשה מאוד.. כי זה להתסכל רק עליה.. וגם בחוץ כמעט ואי אפשר לא להכשל גם אם האדם מסתכל בד' אמותיו בלבד... והכל פרוץ... ועם זאת צריך להלחם בזה וזה מלחמה תמידית וזה הנסיון של הגברים..

הבאתי את כל זה כדי להסביר שכל גבר ירא שמיים שמתחתן בהתחלה הוא שומר את עצמו ומקדש את עצמו גם במותר לו ולכן גם שאסורים זה לא כל כך קשה כי הוא קידש את עצמו, אבל הנסיון הקשה זה שמותרים לעשות הכל ואז שאסורים כלום.. זה נסיון כי זה בעצם להעמיד את האדם במצב שיש לו אפשרות להנות ולהגיד לו אל תהנה בכלל ואף במחשבה...

ולכן בן תורה יעדיף לקדש את עצמו במותר לו בשביל לא להגיע לנסיון הקשה הזה..

מה שאדם צריך להבין שאחרי החתונה הוא צריך לתת יחס מלא לאשתו כולל הכל כולל רגשי... ומה הוא יעשה עם הקושי שיהיה לו אח"כ- זה עבודה תמידית עבודה קשה עד מאוד!! אבל ברגע שתופסים מה טהור ומה טמא מה קודש הקודשים ומה אבי אבות הטומאה, ברגע שמשנים גישה אז הכל יכול להיות יותר קל וגם עם האישה..

ועוד משהו קטן: מציע לך לחזור ולשנן לבעלך שכיף לך שהוא נפתח רגשית שאת לא רואה את זה כחולשה אלא כיתרון גדול וגם בכי בגלל רגש בשבילך זה המון וטוב לך ואת שמחה בזה.. כי הבעל לא רוצה להתפס בעיני אשתו כחלש אופי וכו' והוא חושב שאם הוא יפתח רגשית זה יתפס כחולשה גדולה.. לכן חשוב לשנן לו את זה שוב ושוב..

אבל באמת שזה לא עניין של עדיפות התורה יותר ממך... מהנסיון שלי (אני אברך) שגם עברתי ככל הנראה דבר דומה עם אשתי, אחרי הידברות ואחרי הבנה מה קורה הדברים משתנים לטובה.. מציע לך להציע לו לקרוא את בגן השלום של הרב ארוש.. שם הוא מדבר גם על היחס לאישה למרות שלומדים וכו'...

בהצלחה!

אך לא יודע איך לבטא זאת באופן שאת תחושי בכך.

אכפת לו ממך, כואב לו כשאת בוכה/עצובה, 

הוא מקשיב לך ומנסה להיות קשוב לצרכים שלך,

למרות שנראה שהוא שונה ממך בדברים מסויימים

וזה מצריך ממנו לצאת מעצמו מאוד.

נכון שכשמכירים רואים את הצדדים המשותפים,

אך לא מעט פעמים אחרי החתונה מתברר

שהקב"ה האיר לנו נקודות מסויימות באור חזק יותר

כדי שנוכל להתאחד ולהבין שאנו שייכים זה לזה.

אחרי החתונה כשהאור פחות מסנוור,

רואים אלו נקודות צריכות עבודה וליבון,

כמו שאת מייחלת לכך שיתאמץ בשבילך,

נסי להבין שאולי (ואני מדגישה אולי - לפי מה שכתבת עליו)

הוא אדם מתון יותר, שזקוק לאווירה מינורית,

בלי טלטלות רגשיות או מעשיות.

דמייני משהו שלך מאוד קשה לעשות, שמנוגד לאופייך,

ואת מנסה בשביל מישהו אחר להשתנות. זה לא קל.

יש לזה המון יתרונות,

יש בזה יציבות, רוגע, שלווה,

בזמנים מורכבים יותר, כשהמשפחה תגדל,

תוכלי ליהנות מהפירות של זה,

כי יוזמות דורשות גם עבודה וכוח, וכשיש ילדים אז יש במיוחד לאישה פחות כח ממה שהיתה רגילה.

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת