שאני מרגישה ככה מתחילת הנישואים...לרוב כשאני כן יוזמת זה בכלל דברים שהוא אוהב ואין לי בעיה עם זה אני נהנת מזה גם...העיניין והרצון שלי הוא בקרבה של בעלי יותר מהפעילות עצמה,ליצור רגעים של ביחד של זמן איכות של קירוב לבבות אבל זה לא ממש מצליח כלומר אני מנסה ליצור רגעים שנזכור אותם שיעוררו איזה רגש..אבל נראה שהוא לא מבין את הנקודה ומתנהג כרגיל עד שאני נשברת בוכה ופורקת ורק אז הוא מתעורר..לדוגמא אירגנתי לנו יציאה למקום מסויים  ,עדכנתי אותו מראש בפרטים מקום,שעת הגעה,תוכניות, ונראה שזה מתאים לו..ממש הייתי נרגשת לקראת זה כל היום הייתי בהכנות לזה אירגנתי את התיק שלי דאגתי שהכל יהיה מוכן מראש שנצא בזמן ישנתי בזמן ערב לפני(הוא הלך לישון ממש מאוחר)..היום הגדול הגיע אבל הבחור כרגיל היה עסוק בעיניינים שלו הוא התחיל להתארגן ממש כמה דקות לפני היציאה לארגן תיק וכו' ואפילו היה לו "זמן" לעשות טובה לחבר..כמובן שאיחרנו למקום וזה איכזב אותי כ"כ  אבל אני החלטתי לא לכעוס כי סה"כ היום הוא יום מיוחד ולא רציתי להרוס..הגענו למקום בשעות אחה"צ (כלומר חצי יום התבזבז) אבל העיקר שהגענו אני עדיין בהתרגשות  ובמקום להתרגש איתי הבחור מחליט ללכת לנמנם מעט כי הוא עייף(הלך לישון מאוחר ערב לפני)אחרי הנימנום הוא הלך לחפש מיניין של מנחה וערבית שזה מרחק נסיעה של חצי שעה לפחות מהמקום שהיינו בו ואני כמובן חיכיתי בסבלנות..לא כועסת..כשחזר כבר היה מאוחר ישבנו לאכול ארוחת ערב סיימנו כשניסיתי לפתח שיחה קצת יותר עמוקה יותר רגשית הוא העיר הערה כ"כ לא במקום ולא קשורה שזה פשוט חסם אותי ריגשתי ולא יכולתי יותר יצאתי החוצה בבכי היסטרי ולא יכולתי להסתכל עליו יותר...הוא הבין שהוא עשה משהוא לא בסדר ובא לנחם ולהצטער..ולרגע היה נראה שהוא באמת עוד רגע בוכה איתי יחד דיברנו,הסקנו מסקנות הגענו לתובנות והמשך הערב היה באמת מקסים וכיף(אם הוא היה מתחיל ככה הכל היה נראה אחרת)הכל היה טוב ויפה יומיים שלושה ארבעה ימים אחר ואז שוב חוזרים לאותה שיגרה וחוזר חלילה....וזה כל הזמן ככה הוא עסוק כ"כ בעיניינים שלו שהוא שוכח שיש לו אישה שצריכה לפעמים גם תשומת לב רגשית לא רק טכנית...ההרגשה שלי זה שהוא לא באמת אוהב אותי ..כן אכפת לו ממני הוא דואג לצרכים  שלי (אוכל,לבוש וכו') אבל אהבה?!לא בטוחה שיש שם תמיד התחושה שיש דברים יותר חשובים ממני בעיקר עולם התורה שלו שנגד זה אני ממש לא יכולה להלחם....מקווה שלא יצא מבולגאן מדי..

מה שאתם צריכים זה ייעוץ.

כלומר- ללמוד איך מתפקדים בזוגיות.

חסרה ביניכם תקשורת זוגית- דיבור על צרכים, ועל איך אנחנו רואים את הזוגיות.

ברגע שבו תפתחו את הנושאים הללו באמת ותבינו כל אחד את הצד השני באופן שלם-

הדברים יראו אחרת.

ברור שיש לו מה לעשות וללמוד בנושא- וחשוב שילמד ויקבל הדרכה וסדרי עדיפויות נכונים.

זה מצריך ייעוץ.

אתם זקוקים לסל כלים בסיסי- שבו את מדברת איתו על כל זה ואתם מבינים את הצרכים השונים

של כל אחד מכם.

הוא מודע לתחושות שלך? העלית אותן מולו? דיברת איתו על כל הנקודות הללו?

זה הדבר הראשון והבסיסי לעשות. כמובן באווירה טובה ואוהבת.

באופן פרטני-

מגע- את צריכה, תיזמי. יכול מאוד להיות שאצלו בבית אין הרגל של מגע בין אנשים מעבר לנצרך וגם בין הוריו

המגע היה משהו מוצנע\לא קיים סתם. יכול שה קשור לקשיים ביחסי אישות. אם רוצה מגע, תיזמי אותו.

אני מבין שאת מעוניינת להרגיש שהוא מעצמו רוצה את המגע. אבל תיצרי את את השינוי ויכול להיות שתגלי

שהוא שמח ביוזמה שלך, ואולי אפילו יתחיל ליזום.

לא עושים כלום\טיולים\משחקים - יש לאנשים עיסוקים ואופי, צריך לדעת להכיל את זה- פה נכנסים כישורים

זוגיים, דיבור, הכלה ויצירת תוכנית מאוזנת. ככה תוכלו לעשות גם דברים שטובים ונעימים לך וגם דברים

שהוא שמח לעשות, בצורה מאוזנת.

לכן- דיבור דיבור ודיבור.

אין מה להתבייש בייעוץ, זה חשוב ונצרך בהרבה מקרים. נשמע שגם כאן הדבר נוגע בנקודה הזו.

צריך ללמוד לדבר.

תלכי דווקא בגישה שאתם רוצים להשקיע בזוגיות ולכן הולכים לטיפול או לייעוץ.

לא הולכים לייעוץ רק במצב של חוסר ברירה או בדיעבד. עדיף ללכת מלכתחילה.

כתבתי את זה כבר בפורום שבעיניי המתנה הכי נפלאה שאפשר לתת לזוג בשנה הראשונה לנישואין, זה ייעוץ / טיפול זוגי. 

אני יודעת שיש אנשים שמתביישים בזה, אבל בעיניי זה צריך להיות הפוך. אתם יכולים לשמוח ולהיות גאים בעצמכם שאתם משקיעים והולכים לייעוץ.

(אגב, אני זוכרת שהלכתי לטיפול בפעם הראשונה כשהייתי בת 19.. ונורא התביישתי בזה, הייתי צריכה לבקש מהמנהלת שלי בשירות לאומי שחרור קבוע בשביל זה.. שיתפתי אותה, והיא חיזקה אותי שאין מה להתבייש, רק לשמוח שחשוב לי להיות במודעות עצמית ובעבודת הנפש.. מאז גיליתי שעוד הרבה חברות מסביבי גם הולכות לטיפול... וכולנו נורמטיביות (:  ).

כמו שלמישהו מציק משהו בגוף, אז הולכים לרופא, כנ"ל בנפש.

כשאנחנו היינו בטיפול זוגי בשנה הראשונה המטפלת אמרה שזה ממש טוב שאנחנו באים כעת, במקום לכבות שריפות בעוד 20 שנה...

ומאז כשיש צורך, אנחנו הולכים לטיפול או ייעוץ כשצריך. לאחר כמה שנים היינו עוד כמה פגישות בייעוץ זוגי בנושא מאוד מסוים, והיועצת התפעלה לראות את התקשורת הטובה שיש לנו שברור לי שזה גם בזכות הטיפול שעשינו בשנה הראשונה. וכמובן בזכות כל העבודה שכל אחד מאיתנו עושה באופן אישי (כן, בתקופות מסוימות גם בטיפול פרטני).

בהצלחה רבה!!

לא יוזם - יש כאלה. לא מעטים - זה לא אומר כלום על אוהב או לא.

את אוהבת טבע והוא פחות - טבעי לגמרי, אז ברור שלא יזום דברים כאלה.

משחקים שיכולים להתאים לזוגות - להרבה גברים זה נראה טפשי וילדותי לגמרי.

הקיצור, יתכן שאצלו "לאהוב" זה אחרת. אוהב אותך במובן האמיתי של המילה, דהיינו, אהבה בלב. 

אלא מה? שאם לפני הנישואין הצד של ה"דיבור" היה חזק - מצחיק, מפרגן וכו' - אז לזה באמת יש לצפות גם כעת.

תנסי אולי קודם כל שיהיה לכם זמן לשוחח. כלומר: טכנית, אע"פ שלומד, שיהיה זמן לשיחה נינוחה ביניכם. תתענייני בעולמו, תספרי מה עברת  ביום, תתרגלו לדבר, להתענין זה בזה. מתוך הרגל של שיחה מקרבת, יכולים להימשך עוד דברים טובים.

לפני החתונה שהייתי המדריך אמר שפעמיים בשבוע צריך ליזום מגע  גם אם לא ממש מתחשק לך ובאמת יש צדק רב בדבריו.

לעניות דעתי לפעמים כדאי ליצור פיצוץ קטן. יש כאלו שזה מעורר אותם (אבל זאת רק דעתי)

בחור ישיבה וכן אח"כ אברך בונה בקביעות את הבניין הרוחני שלו, מנסה להתקרב אליו יתברך, ולפעמיים בשביל להתקדם ובשביל לשלוט ביצרים עושים דברים שהם קצת קשים או הרבה קשים לבת הזוג.

האדם עובד על המידות שלו, עובד על היצרים שרצים בו (הגדול מחברו יצרו גדול המנו), זה מצב כזה שלפעמיים מצריך את האדם להתרחק אם מדברים מותרים בשביל שלא להגיע לדברים בעייתים לאיסורים (קדש את עצמך במותר לך).. זה מצב מאוד עדין, אבל זה מצב שצריכים לראות איך מצד אחד יש קרבה מעשית ורגשית לבת הזוג ומצד שני לא יותר מדי נכנסים לסערת רגשות וגירויים.. 

הדרך שהוא עושה את זה אולי לא מקובלת עלייך ובצדק אבל אני לא חושב שזה נובע מחוסר אהבה חלילה..

ועוד משהו- אני מציע לך לשבת ולדבר איתו על זה.. לדבר מתוך רצון להבין וגם מתוך רצון לקבל אם הוא יגיד לך מה יעזור לו..

בתור גבר אני יכול להגיד שלא תמיד יש חשק לכל מיני דברים שהאשה רוצה, ולפעמיים יש מצב של תסכול של טרדות שגורמות לחוסר רצון לקירבה עם אנשים...

ושוב חשוב מאוד לדבר ולדבר איתו על זה, לברר בעדינות מה המצב.. 

אם לא תדברי ורק תרמזי על זה וכו' לא בטוח שהוא יבין... ואז ברגע שתתקפי אותו בגלל זה הוא יהיה בהלם ויהיה עצוב מאוד שפגע בך (מה שיביא לתסכול יותר גדול)..

"אבל אהבה?!לא בטוחה שיש שם תמיד התחושה שיש דברים יותר חשובים ממני בעיקר עולם התורה שלו שנגד זה אני ממש לא יכולה להלחם....מקווה שלא יצא מבולגאן מדי.."

העולם התורה בדיוק מאוד בעד אהבה ולתת לאישה ולהתייחס אליה, לא יודע מאיפה הבאת את הדבר הזה שעולם התורה נגד זה??!! יש המון מקורות בתורה בגמרא ועוד המון שהתורה נותנת יחס שצריך לתת לאישה אף שהבעל עסוק בלימוד וכדו'... עולם התורה רק בעד היחס לאישה וחלילה לא נגד...

תכתבתי לו מכתב שמסביר את הרגשתך.. תעשי משהו שהוא יבין מה הרגשתך..

וד"א גבר שממש אטום רגשית זה בגלל שעבר עליו משהו קשה מאוד.. כדי לך לברר בעדינות איתו על זה..

את אומרת שאין אהבה.. אבל גבר שדואג למישהי וקונה לה בגדים ודואג למחסורה ודואג לעזור וכו' מבחינת הגבר זה להראות את אהבתו לאשתו

מחנכים בישיבות ובבית תורני לקדושה ופתאום להיות 100% עם האישה ולתת לה הכל גם מבחינת רגשית (שגבר מתנהל מעיקר מהשכל) זה קשה, גברים ע"פ רוב לא ירצו לבכות ולא להראות יותר מדי רגש כי זה נתפס כחולשה בעיני הגבר.

המפנה הזה של להשתמש ברגש עם האישה ולבכות שהיא בוכה וכדו' (מה שנשים בדר"כ רואות בזה כגברי ובעין טובה) אצל הגבר זה מהפך מקצה לקצה! וזה לוקח הרבה זמן כי זה שינוי תפיסה.

וכן המהפך הזה שלראות את האישה גם מהפן המיני ולראות בזה כקודש הקודשים הוא קשה מאוד... כי זה לראות משהו שעד החתונה ראית אותו כשלילי לחלוטין ופתאום להתשמש בזה ולחשוב שזה מצווה?!..

ובמיוחד לגבר זה קשה מפני שיש המון פתויים בחוץ ובעוד דברים והחשש של הגבר זה להגרר אחרי הדברים הלא טובים.. כדי להסביר חלקית ממש מה עובר על אדם ירא שמיים אביא משל: זה כמו לקחת גלידה שהאדם מאוד מאוד אוהב ולהגיד לו תאכל בדיוק עשירית מהגלידה והשאר אסור לך...- כך בנמשל גבר ירא שמים רואה את אשתו ומכבד ומעריך אותה אבל התפנית להסתכל עליה בצורה מינית היא קשה מאוד.. כי זה להתסכל רק עליה.. וגם בחוץ כמעט ואי אפשר לא להכשל גם אם האדם מסתכל בד' אמותיו בלבד... והכל פרוץ... ועם זאת צריך להלחם בזה וזה מלחמה תמידית וזה הנסיון של הגברים..

הבאתי את כל זה כדי להסביר שכל גבר ירא שמיים שמתחתן בהתחלה הוא שומר את עצמו ומקדש את עצמו גם במותר לו ולכן גם שאסורים זה לא כל כך קשה כי הוא קידש את עצמו, אבל הנסיון הקשה זה שמותרים לעשות הכל ואז שאסורים כלום.. זה נסיון כי זה בעצם להעמיד את האדם במצב שיש לו אפשרות להנות ולהגיד לו אל תהנה בכלל ואף במחשבה...

ולכן בן תורה יעדיף לקדש את עצמו במותר לו בשביל לא להגיע לנסיון הקשה הזה..

מה שאדם צריך להבין שאחרי החתונה הוא צריך לתת יחס מלא לאשתו כולל הכל כולל רגשי... ומה הוא יעשה עם הקושי שיהיה לו אח"כ- זה עבודה תמידית עבודה קשה עד מאוד!! אבל ברגע שתופסים מה טהור ומה טמא מה קודש הקודשים ומה אבי אבות הטומאה, ברגע שמשנים גישה אז הכל יכול להיות יותר קל וגם עם האישה..

ועוד משהו קטן: מציע לך לחזור ולשנן לבעלך שכיף לך שהוא נפתח רגשית שאת לא רואה את זה כחולשה אלא כיתרון גדול וגם בכי בגלל רגש בשבילך זה המון וטוב לך ואת שמחה בזה.. כי הבעל לא רוצה להתפס בעיני אשתו כחלש אופי וכו' והוא חושב שאם הוא יפתח רגשית זה יתפס כחולשה גדולה.. לכן חשוב לשנן לו את זה שוב ושוב..

אבל באמת שזה לא עניין של עדיפות התורה יותר ממך... מהנסיון שלי (אני אברך) שגם עברתי ככל הנראה דבר דומה עם אשתי, אחרי הידברות ואחרי הבנה מה קורה הדברים משתנים לטובה.. מציע לך להציע לו לקרוא את בגן השלום של הרב ארוש.. שם הוא מדבר גם על היחס לאישה למרות שלומדים וכו'...

בהצלחה!

אך לא יודע איך לבטא זאת באופן שאת תחושי בכך.

אכפת לו ממך, כואב לו כשאת בוכה/עצובה, 

הוא מקשיב לך ומנסה להיות קשוב לצרכים שלך,

למרות שנראה שהוא שונה ממך בדברים מסויימים

וזה מצריך ממנו לצאת מעצמו מאוד.

נכון שכשמכירים רואים את הצדדים המשותפים,

אך לא מעט פעמים אחרי החתונה מתברר

שהקב"ה האיר לנו נקודות מסויימות באור חזק יותר

כדי שנוכל להתאחד ולהבין שאנו שייכים זה לזה.

אחרי החתונה כשהאור פחות מסנוור,

רואים אלו נקודות צריכות עבודה וליבון,

כמו שאת מייחלת לכך שיתאמץ בשבילך,

נסי להבין שאולי (ואני מדגישה אולי - לפי מה שכתבת עליו)

הוא אדם מתון יותר, שזקוק לאווירה מינורית,

בלי טלטלות רגשיות או מעשיות.

דמייני משהו שלך מאוד קשה לעשות, שמנוגד לאופייך,

ואת מנסה בשביל מישהו אחר להשתנות. זה לא קל.

יש לזה המון יתרונות,

יש בזה יציבות, רוגע, שלווה,

בזמנים מורכבים יותר, כשהמשפחה תגדל,

תוכלי ליהנות מהפירות של זה,

כי יוזמות דורשות גם עבודה וכוח, וכשיש ילדים אז יש במיוחד לאישה פחות כח ממה שהיתה רגילה.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.