על זה כבר התדיינו בשרשור הקודם - הראיה מפירוט ה100 ברכות היא הקשה לי שכן:

א. היא כן מופיעה שם, לפחות לגבי שחרית (כלומר לנטילת הבוקר שעולה לק''ש ותפילה, ולענ''ד גם ברכת כהנים אם כבר הזכרת).

ב. המניין אינו בדווקא והרמב''ם מדגיש את זה שהכל לפי העניין, הוא מנה את הברכות שאדם רגיל ביום רגיל - וגם זה ע''פ סדר היום באופן כללי.

אבל העובדה היא שהמניין הוא לא מדויק ולא מוכרח - הוא מורכב מברכות הכרחיות (שחובה לברך) וברכות אפשריות (שתלויות בבחירה) ומונה את חלקן כמה פעמים באופן שגם הוא לא מוכרח. וגם בסוף אומר שמברכים לאו דווקא את ה100 האלה אלא יותר.

אז למה הרמב''ם התעכב להסביר ולהגיע דווקא ל100 למרות שהמניין לא דווקאי?

א. כי המינימום הוא 100 והוא רצה להראות שזה על כל פנים אפשרי בסדר יום רגיל בלי להוסיף ברכות לצורך הגעה למינימום הנ''ל.

ב. כי חז''ל קבעו מאה (ע''פ הפסוק) והוא רצה להסביר איך הגיעו למאה האלו (וזו הסיבה שלא הכניס את ברכת המינים וברכה אחרונה של ברכת המזון).

כי הגריעה של ברכות הנטילה מהפירוט לא מורידה את המניין מתחת למינימום, אם היה חסר ברכות במניין ובכל זאת הוא לא היה מונה את ברכות הנטילה אז זו אכן הייתה קושיה.

בכל אופן הטענה שלי היא שאם יש קושיה היא על המניין ולא על הברכה, לאמור - אם מפורש במקומה של ההלכה שיש לברך ואילו מהמניין משמע (או שלא, אבל נניח שכן) שאין לברך - הקושיה היא על המניין ולא על ההלכה המקורית, כל שכן שהברכה על נטילת התפילה כן מופיעה במניין רק שאינה חוזרת על עצמה (וזו בעצם עיקר הטענה).

השערה ראשונה - אתה אומר שערבית סמוכה למנחה ומנחה לסעודה, אבל ההלכה היא שאסור לאכול סמוך למנחה (וזו מנחה גדולה) כך שבהכרח יש בין הנטילה לסעודה לבין ערבית יש לפחות 6 ומשהו שעות או שמתפלל מנחה לפני הסעודה ואז היא לא פוטרת אותה.

השערה שניה - הקושי העיקרי שבה (שקיים גם בקודמת) הוא שהיא מבוססת על העיקרון שאם שמר ידיו לא צריך ליטול שוב, אבל אם הרמב''ם לא מנה את הברכה של נטילת התפילה שוב בגלל זה למה הוא כן עשה את זה ביחס לברכה על נטילת המזון?

קושי נוסף זה שאם שמר ידיו וידיו טהורות (ולכן לא מברך לתפילה) - למה הוא צריך בכלל ליטול לפני אכילה? מזה שהרמב''ם מנה כמה פעמים את ברכת הנטילה לתפילה מוכרח שמדובר במציאות שהאדם לא שמר ידיו. 

איני יודע לאיזה משני הקשיים שהעליתי התכוון הרב טל בהערתו בסוגריים.

לגבי הזמן בו התפלל הרמב''ם - איני יודע, הרמב''ם כותב שיש לו לאדם להתפלל עד שתשקע החמה.

הרי אפשר להסתפק בנטילה אחת לכל היום כולו כך שלהדיא הוא מונה נטילות שאינן מוכרחות המציאות, למה לו לחלק בצורה כזו שחצי מהנטילות הוא נוטל ובחצי הוא שומר מהקודמות?

בנקודה הזו התדיינו בשרשור הקודם - אני לא מסכים איתך בנושא הזה, לענ''ד ברור שנטילה לתפילה היא לעיכובא (הרמב''ם גם קורא לה כך ומחשיב אותה ממעכבי התפילה. אם יש לך מים והתפללת הברכות הן לבטלה ולא יצאת ידי חובת תפילה אפילו בדיעבד, זו לא הייתה ההלכה אם הנטילה הייתה רשות).

זה שאפשר לנקות בכל מידי דמנקה כשאין מים זה רק בגלל שיש לימוד כזה מהפסוק של 'ארחץ בנקיון כפי', וזה ההבדל בין הנטילות של תפילה ואכילה.

בכל אופן כמו שאמרת - בין אם אתה צודק או אם אני צודק זה לא משנה לקושיה שלי שהרי הרמב''ם כן הזכיר את הנטילה הזו לגבי שחרית.

ברור שמי שאין לו מים ולא נטל לא תפילתו תפילה, כתבתי על מי שיש לו מים ולא נטל.

גם לגבי אכילה לא חלקתי על זה שאין פטור של 'כל מידי דמנקה', וגם הסברתי שזה כי הלימוד של 'ארחץ בניקיון' נאמר רק לגבי תפילה.

להבנתי נטילה היא חובה (הלכות תפילה פרק ד), ומעכבת למעט תנאים מאוד מוגבלים. זה כנראה ההבדל בינינו.

(מה שהזכרת מהלכות ברכות זה עניין אחר לגמרי - שם הרמב''ם מחלק בין ברכות שהן על מצוות שהן חובה (אתה חייב לברך ואין לך בחירה אם להתחייב בהן או לא כי זו מצווה חיובית) לבין ברכות על מצוות שאינן חובה כי אתה יכול לבחור של להתחייב בהן, כמו נטילת ידיים שאם תבחר לא לאכול לא תתחייב כי הנטילה היא רק הכשר לאכילה או עירוב שהוא רק הכשר לטלטול)

אני עדיין לא זכיתי להבין את הצ''ע של הרב קאפח שכן הוא מניח שהרמב''ם לא הזכיר כלל את הנטילה לתפילה אבל הוא כן הזכיר אותה, אם הקושי היה רק לגבי הפעמיים האחרונות הייתי מבין.

נ.ב.
מסכים

אבל כן זוכה לשמוע שיעורים ולקרוא מדבריו.

נקווה שיוציאו מתישהו את הפסקים שלו לאור

"יש לו" היא לשון לכתחילה ולא דיעבד, כאומר 'מותר לו' ולפעמים אפילו 'ראוי לו' (אולי בגלל שהגמרא משבחת את המתפלל בדמדומי חמה). זו לשון די נפוצה ברמב''ם.

לגבי התענית - לענ''ד ההבדל בין התענית לשאר הימים הוא ברגילות ולא בהלכה, כלומר בשתיהן מותר להתפלל באותו הזמן אלא שהרגילות ביום חול היא להתפלל מוקדם יותר ולא לחכות עד לערב (מן הסתם כי אסור לאכול לפני התפילה) בניגוד לתענית.

הוא מונה את כל ברכות ק''ש, תפילה והמזון כמה פעמים. מה שאמרתי זה שאת אותן 23 ברכות הוא מונה כיחידה אחת ומונה אותן פעם אחת אע''פ שאחת מהן מברך כמה פעמים, כך גם ברכות ציצית ותפילין.

את הברכות שהן על סדר ק''ש, תפילה והמזון הוא מונה כיחידה אחת (כל אחת) ולכן מכפיל אותן ע''פ מספר הפעמים שהיחידה חוזרת על עצמה.

הרמב''ם מגיע למאה, למרות שהמאה האלו לא מוכרחות ולאו דווקא מדויקות - אדם יכול שלא לאכול בכלל, או לאכול בלי לשתות, או ללכת כמה פעמים לבית הכסא ובכל פעם לברך אשר יצר ולהניח שוב תפילין, או התפלל תפילת נדבה וכו' וכו'.

שכל נטילה ונטילה צריכה ברכה "כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה מברך תחלה"
וכן "אבל אם הסיח דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה".

השאלה היא למה (והאם) שאר הברכות מברכים רק פעם ביום ולא בכל פעם, התשובה שלי היא שאת הברכות האלו חז''ל תיקנו אותן כברכה יומית (כך משמע גם מלשון הרמב''ם בתחילת הפרק) - וזאת בניגוד כמובן לברכת נטילת ידיים.

זו כל הטענה שלי.

או אתה מסביר את הברכה על הנטילה שבתוך ה23 כברכה על נטילה שאינה לק''ש/תפילה?

"זיכני ה' יתברך לקבל תורה במשך 14 שנים (תשמ''ו-תש''ס) מפי מו''ר הרב יוסף קאפח זצ''ל" (מתוך הקדמת הספר)

ההשקפה של הרב קאפח הייתה יותר מרוככת, לא? או שזה בגלל הגירוש?

ממה שידוע לי הוא דווקא היה אפילו 'קיצוני' יותר.

"הוא לא האמין בשלטונות המדינה באותה תקופה ולא תלה בהן תקוות כלשהן. היה לו כאב גדול מאוד כשיצא לאור 'שו''ת אינתיפאדה', הוא ממש רתח על הגישה המוצגת בו, המאמינה בשלטון ומייחסת לו דאגה כנה לעם ישראל" (גם כן באותה הקדמה).

אני מכיר אחרת, אבל ברור שהוא היה מתייחס אל הערבים בהתאם. הוא הכיר אותם מקרוב.

מה זה השו"ת אינתיפאדה הזה?!

שמעתי דברים ברוח זו מכמה מתלמידיו הקרובים.

שו"ת אינתיפאדה זה ספר שהוציא הרב אבינר.

דעת הרב קאפח עליו:

https://web.archive.org/web/20120226144635/http://aviner.net/debunks/kapach.gif

מההכרות הלא-קרובה שלי עם תלמידו המובהק הרב רצון שליט"א קיבלתי רושם אחר לגמרי

אאוטינג וזה

את הרוחות שאחרי הקמת המדינה

עד כמה שאני יודע היחס של הרב רצון ערוסי למדינה הוא לא אנטי בכלל.

לגבי ההלל, מעניין מה שהוא אומר. מכיר את דעת הרב הראשי של יהודי תימן פה אחרי קום המדינה?

שלום יצחק הלוי היה הראשון לקבוע אמירת הלל ביום העצמאות וגם יזם פניה לרבנות הראשית (לא זוכר מה המקור, בויקיפדיה הוא לא מצוין, אבל ממה שניסיתי לא הצלחתי לוודא)

הוא היה הרב הראשי של יהדות תימן בארץ.

זה הספר של הרב דדון? יש כמה דברים שלא מסתדים לי שם...

יש גם במפורש עניין אחד שסותר עדות אחרת

גם נראה מתוך הדברים של הרב עצמו שזה לא כמו שמחבר הספר מנסה להציג (הלל ותודה זה לאו דווקא הלל הידוע)

משהו על צנזורה של "תלמידים" שהם אינשי דלא מעלי (הסיפור הזה, אם הוא אמיתי, מרתיח)...

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום