טלי'ה!
כמה זמן עבר? שבוע, חודש, שנה? הרבה זמן עבר בעיניי. מספיק זמן כדי לשכוח, ולפתוח דף חדש. כדי לצאת מהמערה ולהמשיך הלאה. נראה לי שעבר כמעט חודש. כמעט חודש, אך הכאב לא מרפה. הפוך!
אני כותב לך בזמן מאד מיוחד. בדיוק בתפר שבין תענית אסתר לפורים. שעת בין ערביים מאוחרת עכשיו ובעוד כמה רגעים נצא לביה"כ לקריאת המגילה. הזמן המיוחד הזה מעלה לי שוב את תחושת ההעדר ביתר עוז. התפר הזה שבין תענית אסתר לפורים - בין יגון לשמחה - נוגע בי במקומות הכי רגישים. הוא מזכיר לי שאך לפני חודש - כאשר הצעתי לך נישואין ואמרת שאת שמחה כ"כ שזה כבר הגיע אך מבקשת שבוע לחשוב - נקרעתי במשך שבוע בין שמחה גדולה ליגון מאיים. היגון ניצח - החלטנו לגדוע את ההיכרות. החלטנו להיכנע. להיכנע לפָחָד מהלא נודע. לפָחָד מהעתיד, לפָחָד מהבאות, לפָחָד מהקונוטציות שהאדם שעומד מולי אולי מעלה בי. החלטנו להפסיק להשקות את הפרח המשותף שגידלנו ואט אט לתת לו לנבול - כשפרח צמא למים ואין לו, זו תחושה נוראה - אימה. פחד. מועקה. חוסר אונים. כך הרגשנו אנו. כך הרגיש הלב. אני כותב "החלטנו" כיוון שאיפשהו עמוק בפנים משהו בתוכי נכנע ג"כ. נכנעתי למחשבה שכנראה לא יועדנו האחת לשני. אני מרגיש מאד עצוב על המחשבה הזו שמתמקמת בתוכי. בהתחלה בכיתי המון. עכשיו אני רק עצוב, אבל זה נורא להיות עצוב. להיות עצוב פירושו להיות כבוי. כן, לפעמים אני מחייך, ושמח וחוזר להיות "אני" אבל משהו בפנים נכבה.
"קרוב ה' לנשברי לב" - לפחות משהו טוב יצא מהפרידה הקשה הזו. ה' מאד קרוב אלי. אני מרגיש אותו בכל רגע ורגע. לפעמים אני תוהה מה קירב אותי יותר אל ה' - ההיכרות איתך או הפרידה...
טלי'ה!
אני יודע שאת רוצה מאד שאמשיך הלאה, שאתקדם. קשה קשה קשה לי. אין בי כוחות לכך. המחשבה על כך גורמת לחלחלה. באמת חשבתי שאתגבר. ניסיתי, רציתי, אך זה לא מצליח. בהתחלה נלחמתי בגבורה. נלחמתי בכל מחשבה שפרצה את חומות ההגנה שלי ושביקשה לשלוח לך מסק / מכתב / שיחה / הודעה, אך אני נכנע. לא מסוגל כבר. המלחמה הפכה להיות חסרת סיכוי. אני מרגיש כמו חייל אפוס כוחות בשדה קרב.
משהו לא מסתדר לי בסדר המאורעות בהיכרות שלנו. אחרי הכל היה כאן משהו גדול, ענק, שהתפספס. התפספס והתנפץ לרסיסים. וקשה, קשה לאסוף את השברים. יצאנו שלושה חודשים. רצינו להתחתן. ראו את זה בעיניים שלנו. ראיתי עלייך, טלי'ה, המבט אמר הכל. וגם המילים - "הכל תלוי בךָ" לחשת לי במלון בי-ם. "הכל תלוי בךָ"!! אז איך הגענו למצב הזה? חייבים לשנות את סוף התסריט. להצליח להביא לסוף טוב. זה לא באמת יכול להסתיים כך.
בזמן האחרון אני חולם עלייך בכל לילה. אותו חלום חוזר ונשנה בוריאציות שונות. בחלום אנחנו חוזרים לקשר, ואז אני מתעורר למציאות המרה, בהתחלה שמח, ואז מגלה שהכל היה חלום. אפשר להגיד ש"אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". אני אגיד את מה שאמרה הגמ' בהמשך הקטע: "חלום - אחד משישים לנבואה". החלום חוזר על עצמו ולכן אני מאמין בו ובנו. "א"ר יוחנן ג' מתקיימין ... וי"א אף חלום שנשנה". מאמין שה' גרם לכל הפרידה הזו כדי שנלמד משהו חדש על עצמנו, אבל לא לשם פרידה. מאמין עדיין שזהו ההעדר שלפני ההוויה.
ניסית. ניסית אך לא עמד לך כוחך לשתף אותי בפחד שלך, ולכן להתגונן מהפחד אין לי שום דרך. אך אני כן יכול להבטיח שאעניק לך אהבה אין סופית. שפע בלתי נדלה של אהבה ארעיף עלייך. את כל החיים אקדיש כדי לאהוב אותך וע"י כך להתקדם בעבודת ה' ולהתקרב אליו. תני לי את האפשרות הזו לאהוב אותך טלי'ה.
"כאשר אבדתי, אבדתי" אומרת אסתר במגילה. יכול להיות שהמכתב הזה מהווה לך הטרדה / טרחנות. מבחינתי זהו הניסיון האחרון להחיות את הקשר שלנו מפרפורי הגסיסה שלו. לעשות לו החייאה כזו שאולי תגרום לחזרתו לחיים. מהמקום שבו אני נמצא היום, אני יכול רק להרוויח מכתיבת המכתב אלייך ולקוות שיקויים בנו הכתוב: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".
לייחל שיקויים בי מחר- "בפורים - כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו" - שתתני לי את ההזדמנות הזו. את התקווה לחיים ארוכים ומאושרים ביחד. חיים של עבודת ה' אמיתית. חייים של קשיים שאחריהם באה שמחה כובשת, מתפרצת ואמיתית. חיים של אהבה.
פורים שמח טלי'ה.
- אני

)