באמת שכדאי דרך מי שהציע לנסות להבין קצת יותר רקע רגשי/ נפשי על הבחור, ואם זה מישהו שמכיר קצת לעומק אז בטח תוכלי לדעת כבר מהתגובה שלו לשאלה שלך.. ונראה לי שבשורה תחתונה אם עדיין לא תקבלי תשובה ברורה והחשדות יהיו קיימים אז שווה לחשוב טוב לגבי ההמשך כי חבל באמת להיכנס שוב לסרט חוזר...

בכל מקרה אולי יש משהו משותף שלא קשור לעניין הספציפי הזה שגרם לאנשים להציע לך דווקא את שניהם

יש הרבה אנשים עם תופעות שיכולות להיות דומות\קרובות לזה והם לא הולכים להיבדק וזה לא מעניין אותם.

השאלה שלך היא לא רק האם יש לו OCD אלא האם הוא מאובחן לזה ומסתיר זאת ממך.

את יכולה להעלות את זה כנושא שיחה מקרי. "קראתי כתבה על הפרעה כזו..." או משהו בסגנון ולנסות לגשש ככה.

את יכולה אפילו לספר לו שהיתה לך התמודדות פעם עם השאלה כשמישהו שיצאת איתו היה בעל ההפרעה הזו.

יכול להיות שאין לו מושג מה זה, יכול להיות שהוא בקיא בנושא יותר ממך. תוכלי לקבל הרבה מידע.

אם את חייבת לקבל אבחנה פסיכיאטרית שאין לו OCD תצטרכי פשוט להסביר לו את זה בצורה הכי פשוטה.

בד"כ הכי פשוט וטוב זה להיות ישירים ככל האפשר, לא בקטע של "אתה סובל מOCD? כי אם כן אני חותכת",

צריך טאקט, אבל כן לשאול אותו באופן יחסית ישיר- "שמתי לב שאתה עושה XYZ שמעת פעם על OCD?" לא כמאבחנת אלא כשותפה וחברה.

וכדאי לך לחשוב מה יש בבחורים הללו שמושך אותך(ובך שמושך אותם).

מאשר בדרכים אחרות. 

לא אוהב התלחששויות. לא אוהב שמסבנים אותי. אני מכיר את האופציה להעלות כאילו במקרה והבאתי אותה.

לא אוהב אותה ולא אוהב שמשתמשים בה. לא חושב שצריך לאבחן- אבל כן, ההתנהלות הזו שלך מזכירה

OCD - זה משפט שחבר יכול להגיד, וכן, גם בת זוג ששמה לב להתנהגות. כמו שאם הוא יהיה מצונן זה לא יהיה

לא נעים להגיד לו- "אתה מתעטש הרבה ונראה חלש- אתה מרגיש טוב?". יש סיכוי שאין לבחור שום OCD והכל

סיפורים שהיא מדמיינת כי היא נכוותה ממקרה כזה.

באופן כללי הגישה שלי למחלות והפרעות היא כמו כל מחלה אחרת. צריך וכדאי לטפל בכל מחלה. אין בעיה עם זה. אבל אין גם מה להתבייש בזה- אני לא מתבייש כשיש לי שפעת או דלקת אוזניים. ככה גם לא אם אני בדיכאון

או עם OCD. לפחות לדעתי ככה צריך להיות. 

לא אוהב בכלל את ההרגשה הזו שמתלחששים מסביבי. אם לבחור באמת יש OCD לא יעזור לה כלום וגם אם

היא תעלה את זה בדרך אגב הוא יתפס לזה(הרי יש לו OCD) ואם הוא בחור שלא מבין בזה- זה יעבור לו מעל

הראש והוא ישאל אותה מה זה.

ככה לענ"ד.

אני לא חושב שאוטיזם וOCD הם דוגמאות מתחלפות. אוטיזם זו הפרעה קבועה ללא יכולת טיפול.

OCD זו נטיה ובד"כ ניתנת לטיפול ושליטה.

הנקודה היא שמרוב הניסיון להיות רגישים - הורסים את כל הרגישות. משפט אחד שאולי קצת לא נעים,

עדיף מאשר לתת תחושה של חוסר אמון וחוסר תקשורת. אם היא הייתה מבררת לפני- הכי טוב. לא שברור 

לי איך אפשר לעשות את זה אם הוא לא מאובחן\מעוניין שתדע.

כשנמצאים בתוך קשר לא מחטטים מסביב- יש כתובת אחת לשאלות. אלא אם כן- רוצים להפתיע ולפנק אותו.

זה תלוי מאוד ברמת התפקוד של האוטיסט.

אבל זה סתם סמנטיקה...

הוא בחור שכשיר לצאת לדייטים אז סביר להניח שמדובר באוטיזם בתפקוד גבוה. וברור שזה מוגדר כטיפול, זה חלק מהמקצוע שלי לעתיד אגב.

נ.ב- גם תרופות נחשב טיפול.

סתם החלטתי לחפור

הסברתי למעלה- אוטיזם זה כמעט תמיד as is - אפשר לשפר דברים, אפשר ללמד עוד- אבל בגבולות

האפשר. יותר דומה באופי שלו לתופעה אקוטית. גם אוטיזם בתפקוד גבוה זה משהו מורגש. טיפול זה תמיד

חשוב, השאלה היא אם הוא קיים. 
יכול להיות שיש לנו הבדלי סמנטיקה- טיפול זה פתרון מהותי בשפה שאני משתמש בה. כדורים שדוחים

או משנים מצב מסוים זה לא טיפול. זו התמודדות ראויה ונכונה. אבל זה לא טיפול. כמו ההבדל בין משקפיים

לניתוח, או בין אנטיביוטיקה לכדור נגד כאבים.

לאוטיזם אין טיפול שפותר- אי אפשר להגיד "אתה כבר לא אוטיסט מעכשיו" אפשר להגיד - התקדמת יפה מאוד, אתה אוטיסט שמתפקד מצוין.

ועדיין, אם הדברים נאמרים בצורה באמת עניינית- שמתי לב שיש לך תופעות XYZ- עשית פעם אבחון? 
הסיכוי שמישהו בעל תופעות על הרצף ולא אובחן מעולם הוא נמוך כל-כך שלא תצטרכי להשלים את המשפט.

OCD הרבה חמקני. הרבה פחות מדויק והרבה יותר רלוונטי שאדם לא ישים לב ולא ידע בכלל שזו הפרעה ולא התנהגות נורמלית.

כמה דברים:

א. יכול להיות שההבדל בנינו הוא קצת הסמנטיקה למרות שכמדומני כמו שלא ניתן להעלים אוטיזם כך גם לא ניתן להעלים ולהירפא מ ocd.

ב. ולגבי המשפט- "שמתי לב שיש לך תופעות XYZ- עשית פעם אבחון?" זה משפט שאני בחיים לא אגיד לכל מכר שלי בסביבה( קל וחומר מדוייט)כל עוד אני לא אשת מקצוע ולא בעלת ניסיון. אם תופעות מסוימות יפריעו לי בבנאדם, אני אחתוך, לא מתפקידי לשלוח את המדוייט שלי לאבחונים, צריך להיות ממש זהירים בדברים האלה..

ג. גם עם הפיסקה האחרונה לא כ"כ מסכימה. יש הרבה מיקרים כיום שפתאום אנשים מבוגרים מאובחנים על הרצף מכיוון שההגדרות לאוטיזם כל הזמן משתנות ומתרחבות..אבל זה כבר לא נושא השירשור 

א. לא נכון במציאות. OCD הוא משהו שניתן לחלוטין להעלים במקרים רבים. כלומר לא את הנטייה אבל כן את התופעות המעשיות. כמו שיש אנשים שיש להם נטיה להתמכרות- אפשר לגמול אותם, לא להעלים את הנטיה.

ב. חבל. יכול להיות שתועילי לאנשים מאוד ככה. אם אני שם לב שאדם הולך לא טוב אני אשאל אותו מה קרה, אם אני רואה שחבר שלי מציג סימני דיכאון אני אנסה לברר איתו מה קורה, אם אני רואה שחבר

שלי מבצע "טקסים" אני גם אשתדל לברר איתו מה קורה וכן- גם להציג בפניו אופציות כאלו.

כמובן שזה לא במקום של קביעה עליו, אבל כן להציג לו את האפשרויות הללו.

ג. יש לכולנו בעיות, השאלה עד כמה הן משמעותיות ומשפיעות. ההגדרות למה נמצא ומה לא נמצא על הרצף כל הזמן משתנה, וזה בסדר. אבל זה באמת לא הנושא. המודעות לאוטיזם ולאבחונו הרבה

קיימת הרבה יותר בעולם כרגע מאשר OCD.

מאוד מדוייק בעיניי

שאי אפשר לומר לאדם שנפגשים איתו: ראיתי שאתה עושה כך וכך - שעמת פעם על או.סי די?....

פגישה אינה איבחון פסיכיאטרי, הוא לא ביקש ממנה לעסוק בכך.

אם משהו מפריע לה, יכולה לגשש בזהירות, לספר מה שקרה בעבר ולראות תגובה וכד'.

לא הולך, יכולהלעקוב אחרי ההתנהלות, יכולה לשאול חברים שאלות מסויימות שיעזור להכיר התנהלות.

לא טוב לה - שלא תצא איתו. מן הסתם יהיו כאלה שהאישיות תספיק להן.

דבר שני - או.סי.די אינה "מחלת נפש" ח"ו.. חבל להגדי כך מה שלא כך.

דבר שלישי - ניתן בהחלט "להירפא" מזה.. ואחרי שזה מטופל, זה גם יכול להשאיר שאריות חיוביות של רגישות וכד'.

שאתה מציין את המילה להירפא במרכאות אז אתה מודה בעצם שזה לא ממש להירפא..בדיוק כמו שאמרתי.

הרי אם אני לא חושב שנכון להגדיר את זה מחלה - גם לא אכתוב סתם להירפא.

תקרא לזה איך שאתה רוצה- הפרעה\ לקות.. ההגדרה פה זה לא מה שרציתי להגיד. מה שרציתי להגיד זה שזה לא כמו שאני אשמע את המדוייט שלי משתעל הרבה ואז אמליץ לו ללכת לרופא פן מדובר בשפעת. במקרה שלדעתי למדוייט יש סממנים של או סי די אני לא אגיד לו ללכת להיבדק. זה לא על אותה סקאלה. זה מה שרציתי להגיד בתגובותי ל matan שהגישה שלו הייתה לדבר על זה גלויות עם המדוייט.

את שניהם מאבחנים אנשי מקצוע ושניהם מטופלים ע"י אנשי מקצוע. גם אם הפרוגנוזה של או סי די יותר טובה זה לא עושה אותה כלקות שאני פשוט יכולה להגיד למדוייט שלי שראיתי בו סממנים של זה וכדאי לו ללכת לאבחון. זה לדעתי חד וחלק לא.

אם הסממנים מפריעים- אז פשוט חותכים, בלי שום המלצות לצד השני

אם הסממנים מפריעים אך חושבת שיכולה להתמודד עם זה במידה ויטופל או משהוא- אז הייתי מעלה את הנושא של הלקות בעקיפין, בלי קשר אליו, או מתייעצת עם המכרים של הבחור.

זו דעתי הענייה.

זה עלול להיות הרסני להערכה העצמית של הצד המבוקר

אבל לא בטוח שהוא מכיר את המושגים או שיהיה לו נעים לומר לה וכן ייתכן שהוא מסתיר בכוונה

אבל גם ייתכן שזו הפרעת אישיות אובססיבית קומפלסיבית שסימפטומיה דומים, ובה האדם איננו מודע לבעייתו ומתייחס לסימפטומיה כתכונות טובות המשרתות אותו בדרך למטרותיו וערכיו.

כך שלא בטוח כלל שלדבר עימו יעזור.

ראה תגובתי לפירוט אני ממש מבינה את החשש שלך, פעם אחת להיכוות הספיקה לך בהחלט - לקראת נישואין וזוגיות

פשוט בגלל שאת נעשית מודעת מדי לנושא, וכל דבר קטן גורם לך לחשוד.

אני אגלה לך סוד, לכל אחד מאיתנו כמעט יש מחשבות חוזרות ונשנות במצבי לחץ לפני מבחן למשל. זה נקרא OCD. לכל אחד מאיתנו יש לפעמים מצבי רוח רעים בחיים, זה נקרא "דכאונות". זה אומר שאנחנו חולי נפש? לפי האבחנה הפסיכיאטרית, כן! זה משנה? לא ממש. האיבחון לא גורם לבן אדם פתאום להיות מישהו שהוא לא היה לפני זה. מה שחשוב זה התפקוד היום יומי ואיך שזה מתבטא בחיים שלו. הפסיכיאטרים קוראים לזה בשמות מפחידים בשביל שתהיה להם עבודה. וזה שכתבת שגילית שיש לו OCD בשלב מאוחר מאוד, כלמר הכרת אותו מצויין וזה לא הפריע לך. במילים אחרות, הביטוי של זה כל כך זניח אצלו שאפילו לא שמת לב.

עם הבחור שאת נפגשת איתו, לא צריך לברר כלום, יכול להיות שהוא לא איבחן את זה בכלל ולא ידע על מה את מדברת. מה שאת רואה זה מה שיש, וזה כנראה לא ישתנה, ואת צריכה לחשוב אם זה מתאים לך או לא.

יש עניין לנסות לדבר על זה בעדינות.

לא צריך להזכיר את המילה OCD אפשר פשוט לדבר נקודתית על ההתנהגויות שנראות לך מוזרות. זה יהיה נוח יותר לצד השני.

יכול להיות שהוא סתם בתקופה של מתח נפשי, זה גורם לפעמים לתסמינים שדומים לOCD.

לענ"ד אם יש ספק, כנראה שאין לו OCD. ובאמת לא כדאי להתחיל לקרוא בשמות כאלה ואחרים. זה לא נעים לאף אחד.

סתם ככה לצורך המחשה, נניח שאדם סובל מחרדתיות מאיזו סיבה (דבר שלצערנו מצוי מאוד) והוא לא יודע שקפאין עלול להגביר את התסמינים, הוא עלול להתפס כחרדתי בצורה קיצונית ו/או בעל התנהגויות אובססיביות, וזה נטו עניין תזונתי.

אם פגישה חמישית זה לא שלב מתקדם בעינייך ואין דיבורים על חתונה, נראה לי לא מכובד ולא שייך להתעסק בזה.

דבר שני, ההבחנה שעשיתי היא בין דייטים של דוסים כשאין שום קשר רגשי לבין גרירת רגליים.

אולי יש מקום להפוך את השיטה, שמי שסתם מושך את עצמו ומתכון להאריך שיבדוק מלכתחילה כדי לא להפגע וכדומה, ומאידך מי שממהר שיחכה לשלב הקונקרטי.

בכל אופן העצה שלי בעינה עומדת - לא להדביק תוויות. זה בין אדם לחברו בשידוכים וכידוע זה מהמפריעים הגדולים בחיים...

אם אומר לאדם שאני חושד בו שיש לו בעיה נפשית חמורה כזאת בוודאי שזה לא במקום.

אפשר להשתמש בביטויים פחות "מסוכנים". לא צריך לרסק לאדם את ההערכה העצמית.

והדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לאדם עם נטיה להתנהגות חרדתית הוא להכניס לו רעיונות כאלה לראש.

זה כמו לבעוט במישהו שעומד על קצה של צוק.

מנסיוני בדייטים דוסיים, לא. יתכן שזה רק אני

נטיה ל OCD זה לא OCD.

plain and simple, כדאי להרגע עם הנטיה הזאת להדביק לאנשים תוויות של פגומים...

להכניס לאדם שגם ככה חרדתי עוד סיבות לאכול סרטים זה לא רעיון טוב.

לאנשים עם OCD יש נטיה להתנהג כמו אותם אנשים אחוזי תזזית וכו' רק בצורה חולנית שמפריעה לחיי היום יום.

לשאר האנשים אין כלום...

תחשבי כמה מעליב זה יהיה אם מישהו שקרא מאמר בויקיפדיה וראה אצלך תסמינים של איזו הפרעה יבוא ויגיד לך "תשמעי יש לך הפרע נפשית מסוג X?".

ברור שרובנו לא נרצה להמשיך קשר שחושדים בו שאנו חולי נפש, במיוחד אם אנחנו בריאים לחלוטין. לא מסכימה?

נראה לי שגם אם הוא יביא לך מסמך עם אבחון מקצועי מפסיכיאטרים מרובים שהוא בריא רק כדי לטהר את שמו, זה לא ימצא חן בעיניו (מעבר לעלבון הצורם)

לגבי הסיפא של הדברים שלי שהתייחסת אליהם, זה לא שייך ללמשוך זמן. לא ראית משהו מובהק.

אנחנו דור שמכניס לעצמנו דאגות לראש ואוכל סרטים על כל דבר קטן (מכיר את זה מקרוב).

לא צריך לקחת כל דבר קטן שמישהו עושה ולהפוך אותו להפרעה נפשית.

אין כמעט אדם שאין לו בכלל תסמינים של מחלת נפש כלשהי.

ההבדל הוא שבהפרעה אמיתית יש כמות גדולה של תסמינים (DSM וכו') וגם הפרעה למהלך החיים התקין...

אין לי משוג מה ראית ספציפית, אבל זה דבר שבדורנו מסתמן כהלך רוח כללי שמאוד מאוד לא בריא לאף אחד.

ובמיוחד אם את עדיין לא בטוחה,

הוא\הם לא הבעיה

אלא מה שאת רואה וחושבת

תפקידך לא לעבוד על הבחוץ, זה יסתדר, איתו ולא איתו

תפקידך לחמול עליהם רוחנית.

להבין שאת רואה דברים שנמצאים גם בך\מפחידים אותך בצורה מסוימת ולכן ה' מעורר אותך לכך. אחרת לא היית רואה. את יודעת מה הענין בתוכך

בעיה נפשית יושבת על דאגות

אם את דואגת עכשיו, אז את נדבקת מהדאגה ולא מועילה להם ולך

הכל משמיים לטובה נצחית

רק אמונה

זו לא האשמה ולא אישי נגדך חלילה

כשתהי טהורה בפנים לא תוכלי לראות רע ולא תקבלי דברים רעים ולא תפחדי

ה' אוהב ודואג לההההכל

תני חיוך

וזה גם לא נכון.

אם לבחור יש נניח תופעה כזו בצורה מאד חריפה ואינו מטפל בה - 

אז לא יעזור ראיית הטוב שבה, כי יהיו דברים שיפריעו.

כמובן, יכולה להחליט להתמודד גם איתם, אבל זה כבר לא שייך לענין.

וגם לומר שה' לא ישלח לה אם תנהג כך וכך, אינו נכון. אנחנו לא יודעים כל דבר למה ה' עושה, ובשביל זה יש לנו עיניים לפקוח ולבחור. "שיכור - העולם דומה עליו כמישור"..

אז בוודאי יש אמת ברעיונות רוחניים שהעלית, אך לא כ"הלכה למעשה" לגבי דברים כאלה.

אני לא מתכווין להמשיך לדון בכך. כתבתי רק שמא מישהו יחשוב לעשות "קיצורי דרך" ע"י הסתמכות מעשית על דברים כאלה.

בואי אעשה לך קצת סדר ברשותך:

בכלל נכון יותר להסתכל על תכונות אופי ועל סימפטומים נפשיים כמצויים על רצף ארוך, בצד אחד המידה בגבול הנורמלי ובקצהו ברמה לא נורמלית, והאדם יכול להיות על כל אורך הטווח.
זה בעצם הקושי באבחון הדברים הללו כי לא מדובר במשהו דיכוטומי שאו שיש אותו או שלא אלא כולנו אי שם באמצע.

להפרעת טורדנות כפייתית  2 מרכיבים:

1. מחשבות טורדניות- הרהורים, דחפים, או מראות עקשניים שהאדם מנסה להתעלם מהם ולהדחיקם, או לנטרל אותם, באמצעות מחשבה או פעולה אחרת. הרהורים טורדניים יכולים להתמקד במגוון נושאים- זיהום, דחפים תוקפניים, צורך בסימטריה, דאגות תוקפניות וכו'

2. פעולות כפייתיות- פעולות המתבצעות באופן חוזר ונשנה, המתבצעות לפי כללים או ע"פ נוהל טקסי, בתגובה למחשבות הטורדניות. פעולות כפייתיות נחלקות ל-3: ניקוי, בדיקה וספירה.

אגב, רק שתדעי יש גם הפרעת אישיות בשם הפרעת אישיות אובססיבית קומפלסיבית בעלת סימפטומים דומים: עיסוק מוגזם בפרטים, חוקים ,רשימות, סדרים, ארגון או לוחות זמנים, פרפקציונים הפוגע ברמת הביצוע, התמסרות יתר לעבודה וליצרנות, מוסריות יתר, חוסר יכולת לזרוק חפצים ישנים, חוסר יכולת להאציל סמכויות, הפגנת נוקשות ועקשנות וכפיית אורח חיים דל. 

בשונה מOCD כאן האדם לא רואה בהפרעה מקור לסבל ולא מחפש לטפל בה, הוא מקבל את הסימפטומים הללו כתכונות המתאימות לערכיו ולמטרותיו. המחשבות כאן פחות טורדניות. יש כאן קושי גדול בדחיית סיפוקים. כמו"כ הסימפטומים הנ"ל היו קיימים במהלך גיל ההתבגרות.

ככל תכונות הנפש גם אובססיות והתנהגויות תוקפניות נמצאות על רצף וקיימות בכל בנ"א, ההבדל העיקרי בין התנהגות תקינה או חריגה הוא התדירות והעוצמה של הטורדנות, מידת המצוקה שהטורדנות וההתנהגות הכפייתית גורמות, ומידת ההתנגדות לה.

ייתכן כי החשש שלך גורם לך לראות התנהגות תקינה או חורגת מעט מהנורמה כבעייתית, ואם כך הוא איננו מוצדק. ייתכן כי החשש שלך מסייע לך לזהות חריגה קטנה/ גדולה מהנורמה ואז הוא מוצדק.

אני לא חושבת שלשאול את הבחור ולפתוח איתו יעזור, אם מדובר בOCD הרי שהוא מודע לבעייה וסובל ממנה, ואם מדובר בהפרעת אישיות מסוג זה הרי שהוא איננו מודע ואיננו סובל, מה עוד שהוא עלול לשקר לך ולא תדעי מזה. בנוסף אני חושבת שהוא עלול להיפגע.

מה שהייתי ממליצה לך זה בפגישות הבאות לשים לב ביתר שאת לסימפטומים ולזהות האם הם קיימים והאם הם מפריעים לך.

אולי את יכולה לבקש מהבחור לבוא איתך לפגישת ייעוץ כי את רוצה לבדוק התאמה או משהו דומה,

את יכולה גם לברר יותר אצל אנשים שמחוייבים לך ולהיזהר ביותר שלא יחזור אליו, חברי חדר בפניימיה למשל הם כתובת טובה אבל כשאת מבררת אל תשאלי האם יש לו הפרעה טורדנית אובססיבית אלא למשל האם יש התנהגויות שהוא חוזר עליהם שוב ושוב? האם יש לו חרדות? וכדו'

כמו"כ את יכולה לפגוש איתו יחד את הוריך או אחד מהם/ חברה/ רב/ שכנה וכדו' תאמרי לו שאת רוצה שיכירו או שתדאגי שייפגשו במקרה כשאת נוכחת או שלא, עוד חוות דעת ועין של מישהו סובייקטיבי תוכל להועיל.

בנוסף, כשתרגישי יציבות בקשר, את יכולה לספר לו על הבחור הקודם ולדון איתו על הסתרה בקשר זוגי וכדו' ממבט חיצוני ולא מקטע מאשים או מצפה לשתף.

אגב, אם צורת ההתנהגות שלו מפריעה לך, אז היא מפריעה לך, כך שגם אם הוא מוגדר ככזה וגם אם לא, את צריכה לבדוק אם זה מתאים, ייתכן שהוא לא מוגדר ככזה ואין לו הפרעה אבל יש לו קצת חריגה מהנורמה שלך היא מפריעה, ומה שמפריע לך או לא זה מה שחשוב.

שה' יכוון אותך לשים לב למה שצריך ולקבל החלטות נכונות ושתרגישי שהן נכונות!

"הפרעת אישיות אובססיבית קומפלסיבית".

היה נראה חילוק חד מידי לכאורה.

שאלתי את אחד מהמומחים הגדולים בארץ לנושא, שאני מכירו,

וזה מה שענה לי:

"המושג הזה של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית מוכר לנו מהספרות. הוא לא מוכר מהביולוגיה. כלומר אין הפרעה נפרדת מהפרעה טורדנית כפייתית. הסימפטומים הם למעשה ורסיה של הפרעה טורדנית כפייתית קלאסית ולא יותר"

ההשלכה, למשל, כמובן - שהטיפול העקרוני יוכל להיות אותו דבר. ושאדם ש"יש לו" משהו כזה וכן רוצה לטפל, לא צריך "להיבהל מידי" מההתוויה "הפרעת אישיות"..

הדגשתי מאוד בדברי את חוסר הדיכטומיות של האבחנות בנפש ואת העובדה ששני ההפרעות הללו והנורמליות נמצאים על אותו רצף. כתבתי מה שלמדתי וזה מגובה במקורות מוסמכים.

זה נכון שהטיפול הוא זהה, אבל בנ"א עם הפרעת אישיות בד"כ אם יגיע לטיפול יגיע בגלל שהסביבה לוחצת עליו ולא כי מפריע לו.

החילוק היה לי חשוב כאן בכדי להסביר שייתכן שהוא לא מודע או לא רואה בכך הפרעה אלא תכונות אופי ולכן לפתוח איתו לא בהכרח יעזור.

אגב, בכלל כל האבחון של הפרעות אישיות מאוד נתון לדיון ולויכוח. יש הרבה מחלוקות בין מאבחנים שונים, ייתכן שאותו אדם יאובחן אחרת אצל פסיכיאטר שונה וכו'.

אם כי גם אנשים עם או סי די לפעמים רואים כך. אבל לא זו הנקודה.

אם רצית להדגיש דבר כזה, אין בעיה.

ההגדרה "הפרעת אישיות", היא הגדרה חריפה.

בנושא של או סי די, זה אחד הדברים שהכי קל לראות בדיוק איפה המקום במוח ששם חומר מסויים "חוזר" והטיפול התרופתי והקוגנטיבי יכול לשנות את זה.

וזו נפקא מינא מאד חשובה, שגם בהתבוננות לא מרובה מידי אפשר להגיע אליה, שבעצם זה אותו שורש של התנהגות. ולכן, אחרי מודעות, אותו סוג טיפול. 

מה שכתבת לגבי "איבחון הפרעות אישיות" לא כ"כ שייך לכאן. כמו שכבר הסברתי.

והאדם הזה שממנו קיבלתי את התשובה הנ"ל - הוא ממש ב"שפיץ" של הנושא הזה, מבחינת טיול קוגנטיבי. וגם שותפו לצד ה"פסיכיאטרי", הוא מהראשונים שבראשונים בעולם בתחום.

ואני גם מסכים (ובין השאר בגלל זה הדגשתי), שאין ענין בהפרדות חדות מידי בין דברים אלו למציאות "נורמלית".

הרבה טוב.

האחד - האם מוחלט אצלך שאינך רוצה להתחתן עם בחור שיש לו את התופעה הזו, גם אם יטפל.

בטיפול טוב, זה יכול לגמרי לא להפריע למהלך החיים. ולגמרי לא הכרחי שלא יכול "לתת יציבות בחיים"..

[וזו לא בדיוק "התמודדות נפשית". וגם לא כ"כ קשה לאבחן. גם לא תמיד "לקרוא הרבה חומר, עוזר בדווקא..]

הדבר השני, אם מוחלט אצלך שלא, אז את יכולה לספר לו מה שהיה, אגב פגישה, ולומר שהחלטת אז שזה לא מתאים לך התמודדות כזו. תראי מה תהיה התגובה (ולא בהכרח כל מי שיש לו, מודע לכך).

ואת יכולה גם לראות אם ה"סימפטומים" עצמם מפריעים לך. מה משנה ההגדרה בדיוק...

ומכל מקום, אם ההתנהלות שלו לא נראית לך מתאימה עבורך - חבל שבחור טוב יסבול מכך.

פחות חשובה.

כיום יותר מודעים - פעם היו רואים רק "התנהגויות".

אלא מה.. שאכן אם "מוגדר" ולא מטופל - יכולים לצוץ סימפטומים נוספים.

אבל אם את כ"כ רגישה לנושא הזה - אז את צריכ הלראות אם ממה שאת חושבת כ"סימפטומים", לא דיים להפריע לך, גם אם זה לא "מוגדר". זה מה שהתכוונתי לגביהם.

אם אצלך זה כזה נושא קריטי, תבדקי איך את מסתדרת עם התנהלויות שאת רואה כעת. נניח שהן לא מוגדרות כך.

והיה אם את חושבת שהיית מסתדרת עם זה, ומה שמפחיד אותך זה מה עוד יכול להיות - אז באמת ראוי להציף את הענין, ע"י העלאת מה שהיה, בתור סיפור דברים. אפשר לשאול אם מכיר את התופעה.

אם הבחור יאמר שאולי יש לו, או שאכן - אז תעשי חושבים. אם אכן כך והוא מטופל, אפשר להתייעץ עם מי שמטפל.

במצב הרגישות הנוכחית שלך לענין, כפי שאת מציגה אותה (אע"פ שאצלך כנראה זה לא בא מאו סי די....), סביר שחשוב שתהיה לך ודאות ברמה טובה שהנושא הזה לא יעסיק אותך אצל מי שאת תינשאי לו. שאת בעצמך לא תהיי ה"אובססיבית" לענין....

הצלחה רבה.

למה OCD כל כך מדאיג אותך, מה יש בזה שהיה גדול עליך?

לא עשיתי בדיקה מעמיקה ונכון שיש דרגות שונות של החומרה, אבל ממה שאני יודעת זה לא משהו רציני כל כך.

להרבה אנשים יש איזה התנהגות כפייתית והם חיים עם זה בסדר גמור 

אני זוכרת פעם שראיתי תוכנית עם פסיכולוג שאמר שכמעט לכל אחד יש איזה משהו וכל עוד זה לא מפריע לו אין עם זה בעייה. ואם מפריע מטפלים

[וזה גם לא נקרא "לא בריא נפשית"...]

אבל כיוון שלה זה מאד מפריע - אז חשוב ששני הצדדים ירגישו בעתיד בנוח.

וגם מי שלא מפריע - טוב לטפל בענין כזה, קוגנטיבית ותרופתית. זה לא מסובך, ויכול לשים את הבעיה ממש בצד. אולי אפילו להשאיר שאריות טובות, של רגישות וכד'..

החיים הם לא שחור-לבן.

יכול להיות מישהי שבחור מאד מוצא חן בעיניה, ויש לו תופעה כזו לא חמורה, או מטופלת היטב, אז אינה רוצה להפסיד אותו.

כשזה לר משהו רציני, או שמטופל היטב, אז זה חלק מהאישיות שלו. ועם כל אישיות שונה, צריך "להתמודד"..

אם יש התנהגות כפייתית שלא מפריע לתפקוד אז זה לא יוגדר כ ocd.. ההבחנה תלויה גם בכמה זה משפיע על איכות החיים

ברור שלא להסתיר דברים. וברמה כזו אין בכלל מקום לשאלה

מהשאלה שלה זו היא שמתייגת אותו כ OCD, בכל מקרה אני לא יודעת במה זה מתאפיין אבל מה שאתה אומר לדעתי זה מקרה מאוד קשה ואולי גם דברים אחרים

התמונה שאתה מצייר, כלל אינה הכרחית.

צריך לבדוק לגופו של ענין.

אחרי הכל, יש אנשים שמתפקדים כך בצבא, קרבי, קצונה.

יש שמתפקדים כרופאים בכירים (ורק באיזשהו שלב קולטים שראוי להם לטפל  בעצמם בנושא הזה..), רבנים.

הקיצור, לגופו של ענין ולגופו של אדם.

OCD - מה זה אוסידי?

 

ד"ר דני דרבי ויעל לב

מהי כפייתיות (טקסים או קומפולסיות)?

טקסים הם פעולות שהאדם אינו רוצה בהכרח לבצע, אך מרגיש כי עליו לעשות אותן בכל זאת, ונגרמת לו מצוקה ניכרת במידה והוא נמנע מלבצעם. טקסים יכולים להיות קשורים למחשבות הטורדניות, ואז הם נועדו כביכול למנוע נזק פוטנציאלי כלשהו (למשל בדיקת מכשירים חשמליים שוב ושוב על מנת למנוע כביכול שריפה) או להגיע ללא מחשבה מיוחדת, כשהאדם מבצע את הטקס על מנת להימנע מתחושה מציקה שתגיע אם לא יבצעו (למשל לגעת בחפץ מסוים או לחזור על פעולות).

טקסים יכולים לכלול פעולות פיזיות, דיבור, מחשבות או שילובים שונים (למשל חזרה על פעולה תוך חשיבת מחשבה "טובה" על מנת לבטל מחשבה שלילית שהאדם חשב בפעם הראשונה שביצע את הפעולה). פעמים רבות, אך לא תמיד, הטקסים מתנהלים על פי כללים מוקפדים הכוללים סדר מסוים של פעולות, עשייתן בכפולות של מספרים מסוימים וכן הלאה. אצל חלק מהסובלים מ- OCD יש טקסים בלבד ללא מחשבות טורדניות והם מדווחים שהם עושים את הכפייתיות ללא סיבה רציונאלית כביכול אלא כי הם מרגישים שהם חייבים לעשות זאת.
 

OCD  - נתונים סטטיסטיים

לפי הערכות שונות כ-1%-2% מהאוכלוסיה יסבלו מ-OCD  במהלך חייהם. קשה להעריך את השיעור האמיתי של ההפרעה, היות וסטיגמות שקיימות על ההפרעה מונעות ככל הנראה מחלק מהסובלים מההפרעה לחפש טיפול. מסיבה זו יש המעריכים כי שכיחות ההפרעה גבוהה יותר ומגיעה עד ל-3% מהאוכלוסיה. שכיחות ההפרעה גבוהה יותר אם מביאים בחשבון גם את הפרעות הספקטרום הטורדני כפייתי – הפרעות החולקות מאפיינים משותפים עם OCD.
 

אצל כ-80% מהסובלים מ-OCD ההפרעה פורצת לפני גיל 18, כשלרוב היא מתחילה בגיל ההתבגרות, ומקרים של OCD  אצל ילדים הם נדירים יותר. שכיחות ההפרעה שווה בין המינים. 

בעיסוק והזמינות של הבעל, בדינמיקה הזוגית, בעומס החיים והמשפחה (גילאי הילדים, כמה ילדים). 

אם הבעל הוא זה שאחראי על ארגון הילדים בבוקר, להעיר, להלביש, אוכל, לפזר למוסדות חינוך - פחות זמינות ופנאי לפנק בבוקר במיטה עם אלפחורס את האישה האהובה…

זה עניין של סדרי עדיפויות

לשים אלפחורס ליד הכרית עם פתק זו פעולה של פחות מ5 דק

זה דברים קטנים שעושים שינוי גדול בדינמיקה הזוגית

וההפך אם מכינים ארוחת בוקר לילדים אפשר להכין צלחת נוספת לאישה/ להזמין ארוחת בוקר עם שליח

זה עניין של מה חשוב

אם נהיה אובייקטיבים לאדם שאין זמן גם לא יהיה לו זמן להיות בפון או להתכתב עם אנשים או לעשות דברים שהוא אוהב ורובנו עושים את הדברים הנ"ל

אז שזוגיות זה דבר מספיק חשוב אפשר למצוא זמן למחוות יום יומיות של 5 דק

והקב"ה ידאג שתקבלי מישהו כזה.

את מתחתנת עם אדם, פרטנר, שרוצה לעשות לך טוב ואת לו.
 

להתחתן עם האחד המושלם שבדיוק נותן לך את החיזור המדויק שאת רוצה - אין כזה כנראה.

הסוד הוא תקשורת.

ולא רק בחיזור, בכל ציפיה מסוימת שיש לכם מבן/בת הזוג.

המטרה היא לא חיפוש אחרי שלמות, וגם לא מה שהכי קרוב לשלמות.

המטרה היא אדם שאפשר לתקשר איתו בצורה בריאה, שהוא קולט, שהוא רוצה שיהיה לכם טוב וששניכם מוכנים לעבוד על זה.

רוצה פרחים כל שישי? אפשר להגיד.

גם מתנה, אפילו איזו מתנה ספציפית.

זה לא גורע מאפקט החיזור.

וללמוד עוד לפני החתונה - לא לצפות מאף אחד להבין ללא מילים, בן/בת זוג לא אמור לקרוא מחשבות ולא הבעות פנים עמומות.
 

וזה לא קשור למידות טובות, מכירה אנשים מהממים שלא קולטים את הצורך המדויק של האישה ולא את שפת האהבה שלה.

תקשורת טובה זה הנתון הכי חשוב להצלחה בזוגיות. 

רוצה לענות לך על כמה דברים

חשוב שתביני לא היינו נשואים דקה וחצי

זו זוגיות שנבנתה במשך שנים..כלומר לא התחתנו וישר הכל היה מושלם התחתנו עם הרבה אהבה ורצון להטיב אחד לשניה אבל כמו כל זוג עבדנו על הזוגיות דיברנו הרבה למדנו אחד את השני הסברתי לו בדיוק מה משמח אותי ומה פחות מדבר אלי ולאט לאט הוא הבין איך אני מרגישה אהובה ומחוזרת ומתוך זה שגבר אוהב אישה והוא רוצה לעשות אותה מאושרת אז הוא יעשה את הדברים שהיא הסבירה לו שמשמחים אותה

.אני חושבת כמו שרשמו לך מידות טובות זה הבסיס להכל..זה דבר שאני יכולה להעיד עליו היה לו מידות של בנאדם 1 לדור היינו נשואים כמעט עשור ואני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שראיתי אותו כועס אז תחפשי גבר עם מידות טובות ורגוע

לגבי דייטים אני באמת מאמינה בתחושה פנימית אני יכולה לומר לך שבשניה שראיתי את בעלי ידעתי שהוא יהיה בעלי לא חושבת שכשתרגישי מחוזרת תרגישי שזה גובל באובסיסיביות ההיפך את תרגישי אהובה ושמישהו דואג ואוהב אותך

וגם בדייטים בעיני אפשר לראות הרבה..הוא דואג לבדוק אם הגעת הביתה. מציע לך לשתות/ מביא איתו משהו לפגישה/ יוזם/ בפגישות מתקדמות מביא פרחים או פינוק קטן

אבל זה דברים שעם אדם טוב ניתן גם לבנות יחד

מאחלת לך מכל הלב שתמצאי את שאהבה נפשך

לא מרגש אותי כל המחמאות שטויות

תן לי כנות עדינות יציבות זהו

עדיף צעד צעד מאשר שחור לבן מוגזם

בנוגע ליציבות, זה שונה. גבר יכול להיות אחלה בכללי גם אם הוא לא הכי משרה יציבות, וכמובן זו תכונה, לא מעשה ספציפי. אבל גבר שעושה גוסטינג זה מעשה נלוז. (גם אישה כמובן.)

תדבר איתה על זה על החששות שלך ועל הרצונות שלך ברגע שהכל יהיה על השולחן אז אפשר יהיה ליצצור קשר בינכן שהוא עמוק יותר גם בתקופה הזו

היא כן ואת לא ?

לשמוח בשבילה ולבקש את אותו אור שימלא את החיים שלך.  התחושה שאת מרגישה עכשיו זה בערך משהו כמו "לה יש ולי אין ואני מקנאת בה" (ואז גם עושה עבודה שכלית של לא רוצה לקנא בה)

ואני מציע משהו אחר

איזה כיף להם, אני רוצה גם. יש כזה בעולם, ואם יש כזה בעולם אז גם אני יכול/ה להשיג אותו.

פחות קרוב. לשמוח בשביל חברה שלך אפילו שזה לא קל לך.

אין על מה להתבייש. הרגשות שלך לא אומרות שאת לא שמחה בשביל החברה שלך.

להיפך, דווקא בגלל שאת כל כך שמחה בשבילה זה לוחץ לך על כפתור ה"מה איתי?". זרה לא היתה גורמת לך להרגיש כך.

שאתה מרגיש שאתה יותר מדי משקיע וזה לא הדדי. אני טועה?

לא יצא לצאת עם בחורה שאחרי דייט שני שלישי הבחורה מעצמה שלחה הודעה בלי ששלחתי לה.

אולי אני המוזר?

אבל בזמנו, בטח שהיה תקשורת דו כיוונית גם מבחינת יוזמה. וכשאין, זה לגמרי חשוד בתור היא לא מתלהבת אבל "עושה מה שצריך".

יש הבדל ממש גדול בין התרבות כיום של הודעות וואטסאפ

לבין הודעות בש.א בפורום או סמס

אני יוצא כמה שנים ב"ה ולא יודע איך זה אצל בנות..

אחרי 3-4 דייטים, אז אפשר לעשות סוג של שיחת חתך (לא כמו בצבא, אבל יש קווים מקבילים ;) ) שבה בהם עושים תיאום ציפיות.

קודם כל אתה משתף איך אתה מרגיש ביחס לקשר ואז - 

איך את מרגישה ביחס לקשר?

במידה והכל טוב, אז שואל -

איך מפה ממשיכים?

ולאו דווקא שהיא תענה תשובות ברורות, אלא שניכם בונים את זה ביחד.

בגלל שבכל זאת מדובר במישהי מסוג בת, ובקשר קשר שמכוון להקמת בית בישראל, זה קצת שונה מתיאום ציפיות במערכות יחסים אחרות, וגם על זה כדאי לתת את הדעת. 

אני מאמינה שהבסיס לזוגיות תקינה זה תקשורת תקינה.

מפריע לך שהיא לא יוזמת?

תגיד לה את זה.

מצפה שגם היא תתקשר\תשלח הודעה מיוזמתה - תגיד לה את זה.

סביר להניח שיש לכם ציפיות שונות, עמדות שונות על המקום בקשר.

צריך לנהל את השיחה הזאת בחכמה, לא כביקורת על איך שהיא היתה עד כה, אלא -

עד כה היה לי טוב וחיובי, ואני רוצה לקדם את הקשר הזה עוד קצת - ומתוך המקום הזה לדבר. לבדוק אם גם היא נמצאת במקום הזה בכלל, אם גם היא רוצה להצמיח את הקשר, ולבדוק איך כל אחד מכם יכול לעשות את זה.

בהצלחה!

זה לא בהכרח מה שיקרה בפועל כמובן.

אם 5-6 פגישות, אז אם זה לא עולה בראשונה, גג בשניה- לא הייתי ממשיכה.

אם 3-4 חודשים- הייתי מחכה שבועיים- שלושה, עם 2-3 פגישות בשבוע

אם שנה- הייתי מחכה חודש-חודשיים.

תחשוב על עצמך איך אתה מרגיש כשאתה חושב על להיפגש איתה. משהו מעיק לך? טוב לך?

אם היית צריך להיות איתה עכשיו יום שלם. כמה מהר היית ממצה את העניין?

אתה מסוגל להיפתח איתה ולשתף אותה בדברים אישיים? רוצה בזה?

הייתי מעביר איתה יום שלם כי היא מעניינת, יש לה אנרגיות, ונחמד איתה סה"כ. מה שבטוח לא מעיק.

לגבי פתיחות אני פתוח עם הרבה אנשים, אז לא מרגיש שזה משהו מיוחד לספר לה דברים אישיים

אם תוך כמה מפגשים לא מתפתח משהו אחר, ביי.

מבחינת מראה, אתה מתחבר אליה? משהו מפריע?

יש משיכה כלשהי גם אם קטנה? 

דברתם על איפה עומד הקשר? אתה יודע איך היא מרגישה?

לנסות להגיע לקומה הבאה..

יותר לשתף לעומק וברגש.. לספר גם על חולשות, התלבטויות בעבר ובהווה..

וגם להביא אנרגיה אחרת ביניכם..

לאסוף אותה. /ללוות לתחנה

לשאול  אותה מה יעשה לה טוב ויפתח אותה יותר..

להחמיא (ברמה המתאימה)

לארגן פקל/מבשלים יחד משהו שאוהבת. וכו'

דבר זה יכול לאט לאט לפתח את הרגש.

בנוסף, ליצור מפגשים חוויתיים יחד ולא רק ישיבה וכד', אלא ממש דייטים חווייתיים,

לשוחח על חלומות, שאיפות,

וגם על קשיים או כאבים,

זה יכול יותר לחבר.

ובתוך הפגישה עצמה - להיות רק בה.

לא לנסות לחשוב ולנתח תוך כדי הפגישה,

אלא לשהות

להיות ברגע

בנוכחות

ולאחר ובין לבין הפגישה אפשר לחשוב על כך בצורה תחומה ומסודרת.

וגם לא למהר ולרוץ לשום מקום מחד

ומאידך לא סתם "למרוח" אם מבינים בוודאות שלמה שזה לא זה (באופן כללי, לא כהתבטאות לכאן או לכאן על המקרה הספציפי כמובן).

אבל כן, נתינת הזמן גם היא חשובה

והמקום ללב להיפתח

בטח אם יש לו או היו לו מחסומים או כוויות מהעבר

בטח אם הוא נפגע ורוצה לשמור על עצמו חזק

וגם אם לא - עצם הזמן, ההיכרות, העמקת ההיכרות, היצירה של התנאים להשביל להרגיש יציבות בתוך הקשר, רגש בתוך הקשר, ביטחון בתוך הקשר, שייכות בתוך הקשר - אלו דברים שבונים ונבנים ולא באים ב"פוף".

וכמובן הרבה תפילה לקב"ה שיכוון אותך גם תוך כדי וגם בכלל להחלטות הכי נכונות וטובות.

המון ברכה והצלחה ב"ה

דיברתי על נושאים יותר אישיים?

התקדמתם קצת בשיח?

אבל אצלי במבחן התוצאה זה לא עבד כך..

היו בנות שפגשתי והתפתח רגש מהר..

אבל כשפגשתי את אשתי, במשך חודש וחצי זה היה כמו שתיארת.

נעים, נחמד, מעניין וכו', אבל ללא התפתחות של רגשות.

בשלב הזה שנינו המשכנו, רק מפני שלא מצאנו סיבה מספיק טובה להפסיק.

אחרי חודש וחצי החלטנו שאנחנו הולכים לסדנא אצל מישהי שתעזור לנו לפתח את הרגשות.

שבועיים לאחר הסדנא כבר התארסנו (עם הרבה רגש אחד אל השניה).

מה עוזר לייצר רגש מאפס?

לי זה תמיד היה נראה שזה או שיש רגש או שאין. אי אפשר לייצר רגש.

נפגשתי עם אחת 10 פעמים, ועדיין לא היה שום רגש, למרות ששאר הדברים התאימו. שאלתי איזו יועצת בתחום מה לעשות, היא אמרה שאם רגש לא התפתח אחרי זמן כזה, כנראה גם שלא יתפתח ואין טעם להמשיך.

אם אין רגש, כנראה שגם אין משיכה, לא?

נניח שפיתחת רגש כלפיה, מה עם המשיכה? זה גם יכול להתפתח?

ובכלל, כמה זמן מחזיק הרגש שפיתחתם בסדנא? זו מניפולציה שצריך לתחזק כל כמה זמן?

כרגע מה שעולה לי לראש:

עשיית מעשים למען האחר,

חשיפה של נושאים רגישים,

צבירת חווייות משותפות

ויש כמובן עוד..

הסדנא מתחילה בהיכרות,

היא מנסה לאתר את חסם הרגש בקשר, ולתת כלים לזוג להתגבר על החסם.

כשהיא מזהה דפוסים לא טובים, היא גם יכולה לעזור לזוג להיפרד.

אני הגעתי אליה עם 2 בנות.

עם הראשונה הרגש היה לא הדדי (היא הייתה עם רגשות ואני לא).

היא הצליחה לשבור לי מחסום, התפתח לי רגש אבל הוא לא היה יציב.

בהמשך,יחד איתה הבנתי שבת-הזוג 'חונקת' אותי, והיא עזרה לי להיפרד ממנה (כי בת הזוג לחצה עליי להמשיך וזה לא היה לי פשוט).

עם אשתי,

היא נתנה לנו כלים שעזרו לנו להיחשף יותר זה בפני זו.

וגם המליצה לנו לצאת לטייל, להצטלם יחד ולצבור חוויות משותפות.

לגבי אי התפתחות רגש לאחר כ-10 פגישות.

אני מסכים שזה כנראה לא יקרה מעצמו, אבל מניסיון אישי זה יכול לקרות עם עזרה (כפי שהיה אצלנו).

לגבי משיכה, אם אין משהו שממש גורם לדחיה, אז זה יכול לקרות.

אצלנו המשיכה התפתחה יחד עם הרגש.

לגבי כמה זמן זה מחזיק מעמד..

עם הראשונה, זה אכן לא היה יציב.

עם אשתי זה מחזיק כבר כמה שנים ללא צורך בעזרה מאז.

רגש לא מחזיק אם יש שגרה יומיומית שוחקת, אז מדי פעם יוצאים לדייטים, טיולים, חופשות וכד'.

(כל זוג עם מה שטוב לו והתדירות שהוא צריך) 

מה שעולה מכאן שעבדתם על חסימה רגשית. זאת אומרת, הרגש הפוטנציאלי קיים רק שהוא חסום ולכן לא מופיע בפועל.

אבל ייתכן שבאמת אין שום רגש וזה לא עניין של חסימה. צריך פשוט לעבוד בהנחה שיש חסימה רגשית, ואם זה לא עזר אז כנראה שאין שום רגש פוטנציאלי.

הבנתי נכון?

רק אחדד שאם יש התאמה שכלית, *הערכה הדדית, דיבור נעים ואין דחיה מבחינת הנראות.

אז הסבירות לחסם רגשי היא מאד מאד גבוהה.

*לגבי הראשונה שהזכרתי לעיל, לקראת סוף הקשר היא אמרה לי שהיא מרגישה שאני לא מספיק מעריך אותה, עד אז לא שמתי-לב לזה, אבל כשהיא אמרה את זה פתאום הבנתי שזה נכון..

שווה להתייעץ עם איש מקצוע.

זה נשמע לי שאלה שיא הטריוויאלית.

ואולי איש מקצוע זה יהיה מאמן לחתונה.. איזה אנשי מקצוע עוסקים בזה?

@איזו

ויש מגוון עצום של אנשי מקצוע.

וצריך למצוא את הסוג והאדם המתאים לאירוע.

באופן אישי, נעזרתי באנשי מקצוע שונים לדברים שונים. לי חשוב ניסיון החיים של האדם, וגם סוג ההכשרה.

לא דומה בעיניי אדם שעשה קורס של חודשיים אצל מאמן אחר ומגדיר את עצמו כמאמן לחתונה ועוסק בזה שנה, לבין אחרים שלמדו טיפול בצורה רצינית יותר במסגרות אחרות, ועוסקים בזה מספר דו ספרתי של שנים.

יש היום המון גישות טיפוליות. יצא לי ללכת לאנשי מקצוע, להשקיע זמן וכסף, ולא התאים לי. יצא לי ללכת לאנשי מקצוע אחרים, שמאוד עזרו לי. מצאתי שהגישה של האחרים דיברה אליי הרבה יותר מהראשונים, שלא היתה לי מועילה. 

בעיני שווה להשקיע זמן ומאמץ למצוא אדם שיוכל לעזור לך, במיוחד אם מדובר במשהו שיש בו דפוס חוזר. אפשר לפתח מיומנויות וכלים, שלענ"ד יסייעו גם בחלק הבא של המסע הזה.

אורך ההכשרה ושנות הניסיון לאו דווקא מעידים על התאמה ואיכות,

וזה נכון לכל דבר ועניין..

לגבי טיפול, הפרמטרים החשובים הם התאמה בהשקפת עולם וחיבור בין-אישי.

לא הייתי ממליץ להכליל

האם אתה יכול להכיר בחורות נוספות בקלות ? כאלה שסיכוי סביר שתהיה התלהבות כמו שהיתה לך כבר.

אם כן, אז כנראה עדיף לך להמשיך הלאה.

אם לא, אז שווה לבדוק לעומק אם יש משהו לעשות כדי להתניע את הקליק. ברוב המקרים יש מה להתניע.

הרי אם זו היתה הבחורה היחידה בעולם, היית מתנהג אחרת. זה על אותו סרגל.

החלק הקריטי הוא שאין לך משהו שאתה לא אוהב אצלה וזה רק נייטרלי כזה. כל עוד נייטרלי אז הכל פתוח ולפעמים גם משתלם יותר,

כמו תבשיל טוב על אש נמוכה.

בהצלחה.

כשמגיעים הכי למטה -משם אפשר רק לעלות...  

אחי היקר!

לכל אחד יש סיכוי! 

חזק ואחוז עצמך!

כוון עצמך אל מי שאמר - והיה העולם!
בסך הכל הוא יכול והוא בטוח דאג לך כבר...

רק עוד קצת סבלנות...

הישועה כבר מעבר לפינה...

אתה יודע כמה פעמים גיליתי שיש תחתית יותר עמוקה ממה שהייתי?

וברצינות:

התחתית היא לא מציאות אובייקטיבית, של נקודה ספציפית שממנה אפשר רק לעלות.

לרוב בן-אדם יתחיל לעלות, בנקודה שהוא יבין ויפנים שהוא האחראי הבלעדי על האושר שלו ולא לתלות את האושר שלו בגורמים אחרים (כמו מציאת בת-זוג).

בונוס, כשזה יקרה הוא גם ימצא מישהי שמתאימה לאדם מאושר ולא מישהי שמתאימה לאדם מיואש.

תראה, כל כך הרבה שמרימים את ידיהם, עד שזה נראה כמו מוראלים בסניף😉

תהיה חזק בויה. שוק השידוכים קשוח מאוד אבל היעד הנכסף שווה את כל הסבל בדרך.

עוד כמה הרמות והורדות ידיים ותזכה להרים למישהי יד ולהשחיל בה טבעת

אני לא מחפש עזרה, תמיכה או עצה כאן. אני פשוט רוצה להבין איך אפשר להשתיק את הקול הקטן והמכאיב שעדיין מנסה וללמוד להמשיך בחיים בלי תקווה בכלל.

לא יודע למה אלוהים ברא ככה את העולם ולמה כל כך כואב, אבל עד שלא תפצח את זה אתה תגלה שאי אפשר להשתיק את הקול הזה, חרף הבזיונות והכאב. עד שלא תעז ללמוד את חוקי המשחק - החוקיות האכזרית של העולם תמשיך לטגן אותך.

"ודווקא כשרואים את האופק הלב נשבר מן המרחק

כאן לומדים איך לאהוב את זה

ואני עובד בזה

עד שהפחד בי יצחק"

כתב את זה רותם בר אור, אדם שהחיים כנראה פירקו לו את הצורה והוא לומד מחדש את חוקי המשחק

Short קצר ויפה שלו בנושא:

בהצלחה!

אם הציפיות מעמיסות מדי עדיף לוותר עליהן. 

וזה סוג של אתחול. אח"כ מפתחים תקווה טובה עם איזון נכון.

גם לקוות וגם לאזן את זה עם עומסים

ציפיות למשו גבוה יכולים להפריע, אבל זה לא חייב להעסיק אותנו 

אין מצב שאתה מרים ידיים אחי!!

אם אין לך דאודורנט טוב..

אתה לא מרים ידיים, אחי!!

בגללכם הייתי צריך לכתוב את הבדיחה המטופשת הזו.

הכרת הטוב.
להעריך את הקיים.
לא לקחת אותו כמובן מאליו.

עכשיו, יש לך 2 דרכים.
הדרך הארוכה 
תצטרך להגיע לכזו תחתית,
שגם אם תראה פרח ברחוב או תעשה הליכה קצרה בפארק ביום עם שמש טובה,
 הדופמין שלך, התחושה הנעימה, הריגוש,  יעלה כמו שחקן כדורגל שמבקיע גול בדקה 90 מול 50,000 צופים.

או הדרך הקצרה
זה שתתחיל ממחר בבוקר, שינוי בסיסי, סיבוב פרסה, בעזרת צעדים קטנים מאוד,
על מנת שתהיה מאושר ושמח בחלקך, גם במצב הקיים. וברור שזה אפשרי כי מיליונים בעולם עוברים ועושים את זה.

עכשיו למשהו יותר מעשי.
תעשה ניסוי.
נניח אתה בתקופה שאתה לא שולט במחשבות ומרגיש ריקנות. אין לך חשק לכלום. 
תתקין אפלקציה עם מד צעדים.

תתחיל לשים לב כמה אתה זז כל יום.
אם למשל אתה  זז 5000 צעדים ביום ועדיין רצות מחשבות לא נעימות,
אז תנסה לזוז 10,000.
ואם זה לא מספיק אז 25,000 צעדים ביום. פשוט תתחיל ללכת עם מוסיקה נעימה או פודקאסט שמדבר על נושא קליל מאוד.

דבר אחד בטוח :
כשעייפים  ממאמץ בריא במהלך היום, אז  בסוף היום, אין זמן לחשוב על הרמת ידיים נפשית,
פשוט רוצים לנוח בכיף והכל רגוע מאוד.  זה מדע בסיסי ופשוט. 
לאנשים עסוקים אין זמן למחשבות האלה.
אין לך במה להתעסק ? תמצא משימות קטנות ופשוטות שלא דורשות מאמץ מחשבתי ותסיים אותם.

למה חשוב שתעשה השתדלות ללמוד את הדרך הקצרה ?
כי גם אחרי  שתמצא זוגיות יש אתגרים חדשים שגורמים לבן אדם להתעייף וצריך ללמוד איך להתמודד טוב יותר בתקופות האלה.
עדיף כמה שיותר מוקדם.

בהצלחה.

גם רעב נובע מפעילות מוחית בעקבות מחסור באוכל. אחרת היינו שוכחים לאכול...

זה לא מוריד מחשיבות וחווית האכילה

התאהבות היא טובה וחשובה, בלעדיה היינו בודדים ומרוחקים.. זה מוסיף רגש וחיבור לאדם שאליו אנו רוצים להתקרב. 

התאהבות אבל היא דינמית, שיכולה להתעורר בשלבים שונים בקשר והיכרות.

 כנראה שלרוב היא לא תתעורר בדייט ראשון בו אנו יותר לחוצים ובוחנים אחד את השני. לכן כדאי לתת לזה קצת זמן ולראות אם מתפתח משהו 

כי בהקשר הזה העולם מתווך לנו דרך הפרשנות שלנו. אין פה עניין אובייקטיבי של אמת או שקר. יש מישהו שיהיה לך חיבור טבעי אליו ולמישהי אחרת לא יהיה, ולהיפך.

בנוסף לכך, המצע שעליו אנחנו מתנהלים זה המוח שלנו, נרצה או לא. אם למישהו יש לדוג' חסימה כלשהי, הוא לא יכול להגיד לעצמו "תתעלם ממנה, זו רק פרשנות שלך למציאות" וזה יפתר, כי המוח שלו מתנהל לפי החסימה גם בלי שירצה. ואפילו אם הוא כל הזמן יקדיש תשומת לב ויבדוק אם הוא מתנהל לפי החסימה או לפי מה שנכון, זה עדיין לא ישנה את המבנה הפיזיולגי שנוצר במוח שלו שיוצר את החסימה, וזה ישפיע על הרצון שלו. צריך "לחווט" מחדש את המוח.. ועם עבודה זה אפשרי. רק צריך קצת ללמוד איך המוח עובד כדי לעשות את זה בצורה הכי מהירה יעילה.

ולעצם העניין- חיבור יכול להיות טבעי ומיידי אבל גם יכול להיבנות עם הזמן. אם חושבים שזה חייב להיות כבר בהתחלה יכולה להיווצר במוח חסימה שתמנע מהחיבור לקרות גם בקשר שהוא כן היה יכול לקרות בו.

וגם יאוש יוצר דפוסים לא טובים במוח.. אז כדאי נסות לחשוב טוב

אהבה אמיתית זה דבר שנבנה עם הזמן והנתינה והקבלה וכל מה שזוג חווים

אבל את כל זה אין מספיק בהתחלה

וזה קשה או אפילו בלתי אפשרי לעבור את כל הדרך הזאת עד לשם בלי שיש לך כלום שמניע אותך

אז לכן הקב"ה ברא לנו את ההורמונים...שיתנו לנו את הכוחות בדרך להגיע לאהבה אמיתית

לגבי התהיה - אפשר לדמות את זה למצת ברכב. 

כדי שהרכב יתניע זה ניצוץ קטן שידלק ויפעיל את כל המערכת.

הניצוץ הזה הוא ההתאהבות.

זאת אולי תחושה שיטחית בתחילת קשר

אך בקשר יציב, וק"ו קשר ממוסד, התאבהות יכולה להיות ביטוי לאהבת אמת כלפי בן/בת הזוג.