"בוס, מוטב שתרד למטה."
הפרקן יצא ממאורתו שבמכתבה ודיבר בקולו של ארפוב, זה שכולם החשיבו לסגני למרות שבאופן טכני היינו באותה הדרגה.
לא הייתי צריך להביט באף אחד ממחוללי הזמן שריחפו במשרד ליד פינות התקרה , כדי לדעת שאני מאחר כבר בערך בחמש דקות.
"אני ממש לא יכול." שמחתי מאוד שארפוב ניצל את יכולת הטלפתיה של הפרקנים ולא טרח לטפס חמש קומות בעצמו. העדפתי לעמוד מול פרקן שנראה כמו צמח קוצני וזיפי בגובה שמונה סנטימטרים , מאשר להתמודד עם מבטיו המפצירים.
קיוויתי שאני אספיק להסתלק מהמכתבה על פרקניה לפני שארפוב יסביר לי מה מטריד אותו כל כך. אחרי כמעט ארבעים שנה במפלג הפשעים החמורים במשטרה הקיסרית של אגרופז, הוא ידע להתמודד יפה עם רוב המשברים בעצמו.
"תהיה כאן השתוללות מוחלטת," גדע ארפוב את תיקוותיי "סינלי ופארקמאייר הלכו לבדוק אזעקת דבקנים בבית של קורטאנוב ומצאו סמויין"
עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.
"אוי ג'ודין תהרוג אותי" נאנחתי.
הפרקן התחיל לזחול בחזרה למאורתו.
"לא, אתה תחכה רגע." נהמתי "גש לטלפתים ותנסו למצוא את כל החומר שישנו על ההתנקשות בארמון הזהב. זה קרה בתקופת הקיסר אגובון. בעיר סידורין באקטוגניה."
הפרקן הניף את זרועותיו הדקות באוויר לאות ששמע הכל ורץ לבצע ואני קמתי ממקומי.
עכשיו ממש כבר לא הייתה לי ברירה אלא לרדת למטה.
זה היה היום הגרוע ביותר בשנה להגיע הביתה באיחור. המשנה לקיסר הממונה על נלגוניה, חזר אתמול לאגרופז משהות של כמעט חודשיים בעיר הבירה והערב הייתה אמורה להתקיים קבלת הפנים הרישמית. גם אני וגם ג'ודין הוזמנו עקב התפקידים שמילאנו בעיר, אני כממלא מקום מפקד המשטרה ואילו היא כמנהלת לשכת הפרסום הקיסרית.
אני כמובן התכוונתי להגיע לטקס, אבל הייתי הרבה פחות מוטרד מאשר ג'ודין. היא קיוותה לזכות במכרז על מישרה בלשכת המשנה לקיסר בעצמו, והיה לה חשוב מאוד להגיע בזמן לאירוע ולהראות במיטבה.
יצאתי מהלשכה.
בניין המשטרה, כמו יתר המבנים הממשלתיים באגרופז, היה בושן, כלומר, היה מעין יצור חי שנוהל באמצעות מומחים מגילדת המטבוליסטים. הכישורים שלהם יכלו לגרום לבניין לייצר חלונות, דלתות, קירות ומדרגות , באמצעות סוגים מסויימים של חומרים מכושפים שהם היו מזריקים לצומת העצבים של הבושן, שהייתה ממוקמת אי שם בעליית הגג.
הניסיון שלהם לייצר לבניין מעלית, היה הרבה פחות מוצלח, וכנראה שזו הסיבה שרק אני ועוד קומץ של קצינים גבוהים הורשנו להשתמש במתקן הזה. למעשה היה זה מין תא עשוי מעצם וסחוס שהיה עולה ויורד בתוך מנהרה של רקמות שריריות.
היה קשה מאוד להשתחל מאוד לתוכו והפעילות שלו הייתה בעיקר עניין של מזל.
יכולתי להגיד לו "מרתף" חמש פעמים ועדיין הוא היה מוציא אותי בקומה השניה.
למעשה, הסיבה היחידה שהשתמשתי הייתה שאילו הייתי משתמש במדרגות, הייתי פוגש בכל קומה שישה או שבעה אנשים שהיו צריכים לדבר איתי על איזה עניין דחוף.
טוב, זה אכן היום בו נערכה קבלת הפנים למשנה לקיסר, וממש יכולתי להסתדר בלי הסיפור החדש של אורלוב.
כמעט שכבר הגעתי אל הפתח, שם המתין לי תא המעלית ונעצרתי על ידי סילון עשן מחניק ומסריח. לצערי הכרתי היטב את התופעה ולא יכולתי להזעיק שומרים חמושים כדי לטפל בה.
בלאדבוז, כהן המוות הראשי של העיר , התממש לידי , ממלא את המעבר הירקרק בגלימותיו הזוהרות בצבעי שחור לבן.
זה היה יצור דמוי לטאה בעל עיניים בהירות זוהרות ורעמת שיער שחור, סמיך ומבריק.
"טונטינאג אתה לא תתחמק ממני עכשיו" היצור התנשף מתוך לועו המאורך.
"מצטער הוד קדושתך," אמרתי באותה נימה שבה ניפנפתי אותו "אבל אני חייב לרדת למטה."
"בזה?" הוא החווה בכף ידו ארוכת הטופרים לכיוון לוע המעלית "אתה באמת קצת בחייך? אולי תרצה לעבור אל הצד היותר יציב של הקיום."
"לא כרגע" אמרתי לו "תסלח לי."
"אתה תסלח לי פשטנאט" היצור נע במהירות מפתיעה ביותר יחסית לצורתו המסורבלת ועמד ביני לבין הפתח "אתם תפסתם יצור נדיר שחלה עליו הגנת היער."
"הגנת היער אינה חלה על פושעים" הזכרתי לו "אנחנו פועלים לפי החוק. עכשיו תזוז."
לכוהנים הייתה איזושהי חסינות, מה שהיה נכון במיוחד לגבי בלאדבוז ובני אמונתו, שהיו חוצפנים ותככנים ולא היססו אף פעם לנצל הזדמנות ולחבל בעבודת המשטרה או בפעילות הצבא הקיסרי. עם כל זה, יכולתי להזעיק עכשיו את השומרים ולהבטיח לבלאבוז שאני אכבד את זכויותיו בכך שאני אקבע איתו פגישה מתישהו במהלך השבוע הבא.
כיוון שבלאדבוז הכיר אותי כבר כמה שנים טובות, הוא ידע טוב מאוד שזה מה שאני מתכוון לעשות וסר מדרכי בנשיפת זעם.
זה היה כל כך לא חכם, לעצבן את אחד מהכוהנים החשובים ביותר בנלגוניה ואני לא הגעתי לתפקיד שלי בזכות עיוורון פוליטי מוחלט.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
