ההבדל הוא שקרמבו נוהגים על פי רוב (מהקצת שבדקתי) לאכול את העוגיה והקצפת בנפרד, ולכן עיקר השאלה אם יש בין השתיים דין ביטול (בנוסף לשאלה מי בטל למי במידה ויש ביטול).

לגבי גלידה אני לא מכיר מישהו שמוציא את הגלידה ואוכל את הגביע בנפרד.

הגלידה בתוך הגביע ונאכלת יחד איתו, לפעמים נשאר קצת חלל למטה שלא הגיעה אליו גלידה אבל זה מיעוט בטל וגם לשם נוזל מעט מהגלידה.

למה שהכל ולא מזונות? אתה אוכל את העוגיה/הגביע רק כדי לא להתלכלך? אם כן היית זורק אותם בסוף במקום לאכול או אוכל בקערה.

מזונות הם העיקר אפילו כשהם מיעוט בכמות או בחשיבות.

אלא אם הוא לא לטעם אלא לדבק או להחזיק. לכן שאלתי אם אתה זורק אח''כ את העוגיה או אוכל רק בקערה, אחרת הברכה אמורה להיות מזונות.

ודאי שלגביע יש טעם, אחרת לא היו אוכלים אותו, תראה גם ברכיבים שלו. גם יש הבדל באיכות בין החברות השונות. אותו הדבר לגבי העוגייה של הקרמבו.

כל מה שהוא לדבק או להחזיק וכדו' (מליח ופת למשל) בטל.

כאשר המרכיב הוא גם כדי לתת טעם אזי פת ומזונות הם עיקר אפילו כשהם מיעוט בכמות או בחשיבות.

ראה רמב''ם הלכות ברכות פ"ג הלכות ד-ז "וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות".

ושו"ע סימן רח סעיף ב: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".

לפת יש טעם והיא בטלה רק אם היא לצורך פרקטי וטכני, כך גם מזונות (ובשאר המאכלים ע''פ חשיבות/רוב). בכל מקרה אחר הם נחשבים עיקר אפילו אם הם מיעוט בטעם או בכמות.

לו המטרה של העוגייה והגביע הייתה פרקטית וטכנית הייתי מסכים, אבל הם לא. אחרת היו אוכלים בלעדיהם.

טפילה שאינה מעורבת מוגדרת ככזאת ובטילה באותם הגדרים - רק אם היא באה לדבק וכדו' אם היא פת או מזונות (ובשאר המאכלים ע''פ חשיבות/רוב).

@ארץ השוקולד

אבל שים לב - זה לא ששואלים אותך מה העיקר בשבילך, אין פה שוויון בין המזונות לשהכל. השאלה הנכונה היא האם המזונות בשבילך הם אך ורק כדי להחזיק את הקצפת - אם זה ככה אז אני מסכים איתך (אבל אז אשאל למה אתה בכלל אוכל אותה ולא פשוט זורק בסוף האכילה).

נכון שהקצפת היא העיקר מבחינה סובייקטיבית, זה עדיין לא הופך אותה לעיקר.

אם העוגייה לא חשובה בעיניך כלל (סובייקטיבית), אז היא תהיה טפילה והקצפת עיקר.

נ"ב

גם הסובייקטיביות יכולה להיות נתונה לדיון, אם הולכים אחרי דעת האדם או אחרי הרגילות. אבל בזה אני מסכים איתך.

לא נאכל לשם עצמו וטעמו אלא כצורך טכני למאכל אחר.

זה תלוי בכוונה.

אבל:

- מזונות שנאכל בשביל הטעם

- נאכל יחד עם העיקר 

במקרה כזה הוא נעשה עצמו עיקר, "אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה" כלשון השו''ע.

אני לא טוען, ומעולם לא טענתי, שמישהו אוכל את הקרמבו בשביל העוגייה יותר מאשר בשביל הקצפת - מספיק שהוא אוכל את העוגיה סתם כי בא לו לאכול אותה אגב הקצפת.

מספיק שההנאה מהמזונות תהיה 5% מכלל ההנאה ושאר ה95% שלה יהיה מהשהכל, עדיין הברכה הולכת אחרי המזונות כי הוא החשוב.

זה לא שאתה מעמיד סקאלה שבצד אחד מזונות ובצד השני שהכל ובעל הטעם העיקרי מנצח, ההגדרות ההלכתיות שונות ואין שוויון בין שהכל למזונות.

נכון שהבאתי ממעורב כי שם הוא הביא את ההגדרות אבל אין הבדל ביניהם בהגדרה של עיקר מול טפל. הרמב''ם הביא אותם ביחד.

לדבק, להחזיק, להגן מהמליחות וכו' 

אם אתה צודק למה לא לאכול בעזרתה את הקרם ולזרוק אותה אח''כ?

מליח צריך עטיפה של פת גם (ובעיקר) בגרון, לגבי קרמבו זה לא המצב.

אתה שוב מתעלם מהכלל שאני חוזר עליו - מזונות חשובים יותר משאר הברכות (=שהכל/אדמה/עץ) בכך שאפילו אם הוא מיעוט במאכל מבחינת הכמות ו/או החשיבות לאדם הוא נחשב לרוב? רק כשה'מזונות' לא רצויים כלל כשלעצמם אלא נועדו לדבק או לצבוע או להגן וכדו' אז הם בטלים.

אם אתה חולק על הכלל הזה תגיד ותסביר למה אבל לפחות תתייחס.

אכן, זה כמו קרקר עם דג הערינג - מאחר ואתה נהנה משניהם ורוצה בשניהם צריך לברך עליהם מזונות.

[שלא כמו פת ומליח שם המליח לא יכול להיאכל כשלעצמו והפת נאכלת רק בתור חוצץ בינו לבין הגרון (מליח הוא לא כמו הדג המלוח העסיסי והטעים שלנו אלא דג/בשר שהומלח ויובש במלח כדי לשמרו)]

@ארץ השוקולד, כנ''ל.

אם יש חולקים אתה יכול לצטט אותם, ואז נדע שהמחלוקת שלנו היא מחלוקת הפוסקים. 

הרושם שלי היה שפשוט לא הבחנתם להבדל שבין עיקר-טפל אינטואיטיבי (חשיבות) לבין עיקר-טפל בהלכות ברכות (בהם מזונות עיקר אפילו שהוא חשוב פחות), אם טעיתי ויש פוסקים שאומרים כמוכם אז אני מתנצל.

לגבי הקרקרים - קרקרי 'הזהב' של אוסם ודומיו מאוד טעימים והרבה אנשים אוכלים אותם לבד או עם ממרחים שונים, הם ממש לא 'כלום' שנאכל רק כדי לחצוץ כמו פת ומליח.

באופן פשוט אם יגידו לנו לחלק שני דברים ל"עיקר וטפל" היינו חושבים מה מבין השניים חשוב לי אישית יותר וכך היינו קובעים את ההגדרה.

אבל מבחינה הלכתית חז''ל נתנו חשיבות שונה למיני דגן (פת ומזונות) כך שהם תמיד נחשבים עיקר, אפילו במצב שבו באופן פשוט היינו מגדירים אותם כטפל כי הדבר השני חשוב לנו הרבה יותר (את זה ציטטתי מהרמב''ם והשו''ע וזה נראה לי פשוט מהדוגמאות בגמרא).

אלו שתי הגדרות שונות למושגים עיקר וטפל, וחשתי שלאורך השרשור אתם מתעלמים מהגדר השנייה (ההלכתית) ואוחזים רק בראשונה.

אני מברך על שניצל מזונות.

אני יודע שהרבה פוסקים אומרים לברך שהכל, הדיון פה הוא עיוני והשאלה היא למה.

זה שהם אומרים לברך שהכל יכול להיות מכמה סיבות שונות.

השאלה כאן היא פשוטה - האם מזונות שמיועדות לתת טעם נהיות טפלות כשהן מיעוט.

ההגדרה שלך לטפל ועיקר היא על בסיס השאלה מה עיקר המאכל אבל זה לא נכון הלכתית! הלכתית גם כיפכיף שעיקרו ללא ספק הוא השוקולד יהיה מזונות, גם ביסקוויט עם שוקולד יהיה מזונות אפילו שהשוקולד עיקר.

אם אני משתמש בביסקוויט רק בתור מזלג אברך שהכל, אם אני רוצה גם את הביסקוויט אברך מזונות.

העניין לגבי קרמבו שבאכילה של הביסוויט אתה מוכיח שאתה רוצה גם אותו, כי אם הוא היה רק בסיס להחזיק דרכו את הקצף היית יכול ואכול את הקצף בנוחות ולזרוק אח''כ את הביסקוויט בלי לאכול.

יש מחלוקת מה בפועל לברך על קרמבו,

אבל לא ראיתי פוסק שטוען שמזונות דגן שנאכלים בשביל טעמם בטלים.

כרגע הדיון הוא בשאלה העקרונית אם מזונות בטלים כשהם להוסיף טעם. בקרבו יש כמה שאלות, לא רק הנקודה העקרונית הנוכחית האם מזונות בטלים.

יכולות להיות כמה סיבות לפסק לברך שהכל (ספק ברכות, שהכל מוציא מזונות, מציאותית העריכו שהעוגיה רק להחזיק ועוד), כל עוד הם לא אמרו מפורש שהעוגייה בטלה למרות שהיא נאכלת להנאה אתה לא יכול להסיק את זה מדבריהם (וגם אז הם יצטרכו לתת מקור או להסביר איך זה מסתדר עם הגמרות הרמב''ם והשו''ע), זה אחד ההבדלים בין ראשונים לאחרונים.

ולשאלתך - מזונות כאמור.

מהסיבה שמזונות, אפילו כטעם משני, הופכים להיות עיקר.

זו אכן סוגיה מעניינת וחשובה, אבל לא קשורה לכאן, אם תפתח על זה שרשור אגיב שם.

למעשה אני לא מקפיד על חליטה ולא רואה בזה עניין, מכמה סיבות.

זה לא יועיל לטיגון רגיל וגם לא לשניצל שעטוף בביצה ופירורים.

אבל כאמור, אני לא נצרך לזה.

אדרבה - פתח שרשור ונדון בזה שם. 

וכנראה גם לגבי קרמבו, אבל אני שוב חוזר שהשאלה העקרונית היא אם מזונות בטלים כשהם באים כטעם משני - בזה אני לא חושב שאני מיעוט ואפילו לא ראיתי דעה סותרת.

אז איך זה שיש הבדל בין הגישה העקרונית לפסיקה בפועל?

א. כי מחלקים בין טפל מעורב לטפל שאינו מעורב (זה ההסבר לגבי שניצל), כך שבעצם אין פה צד שבטל כלל.

ב. מעדיף לא לומר, אבל זה שפסקו שורה תחתונה מסוימת  לא אומר שאנחנו צריכים להתעלם מהסוגיות העקרוניות עליהן מבוסס הפסק.

שהן עיקר הקצר בינינו כנראה.

"עניתי כבר אבל אחזור. 
גם מזונות וגם לחם שיש להם טעם יכולים להיות טפל.

אינני מקבל, כאמור, את מה שהזכרת שרק כשהם מדבקים או צובעים הם טפל.
אם כך לא הייתה שאלה."

א. אני מסכים שדבר שיש בו טעם יכול להתבטל (לא טענתי שדבר בעל טעם לא בטל), זה תלוי בכוונה. אבל אם הכוונה היא להוסיף טעם אזי הם לא בטלים ונהיים עיקר. מה שמביא אותנו לפיסקה השנייה.

ב. ציטטתי מהרמב''ם והשו''ע (כמובן על בסיס הגמ') שהדבר תלוי בנתינת טעם, אם יש לך מקור שאומר כמוך אשמח לראות.

אם אתה טוען שאין עירוב כלל - אל תבטל אף אחד מהם ותברך את שתי הברכות,

אבל אם אתה טוען שיש כאן עיקר וטפל אז ההלכה קובעת שהמזונות הוא העיקר.

למה אתה מחלק בין מעורב ללא מעורב?

כל החילוק ביניהם הוא רק בשאלה האם יש בכלל עירוב, לא איזה חלק מבין השניים הוא עיקר ואיזה טפל.

לאפוקי מנפרד לגמרי, אבל לטענתי זה לא משנה אם זה מוגדר מעורב או לא כי הגדרים של הביטול הם אותם גדרים.

ודאי שהקצפת היא העיקר, זה עדיין לא הופך אותה לעיקר מבחינת הברכה כי מזונות נהיה עיקר לברכה גם כשהוא מיעוט.

"חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".

זה שעיקר הטעם הוא מהקרם לא אומר שהביסקוויט הוא רק להחזיק, הוא יכול להיות להיות גם כדי לתת טעם (גם אם הרבה פחות מאשר הקרם).

ראשית: מבחינה עקרונית - זו לא הדרך ללמוד ולהורות הלכה, אם יש ספקות צריך לברר אותן ולא לפסוק את הספק.

שנית: גם מבחינה הלכתית הפתרון הזה יוצר בעצמו בעיה לא קטנה וספק אם עונה על הבעיה הראשונה - מעיקר הדין דבר שאתה אוכל אותו לא בשביל האכילה עצמה אלא לצורך רפואי או לצורך טעימת התבשיל וכדו' כלל לא צריך ברכה. לפי זה אם אתה אוכל לצורך הברכה ממילא אינך חייב בברכה כלל, כך שאם תברך הברכה תהיה ברכה שאינה צריכה, וממילא גם לא תצא בה ידי חובה על האכילה השנייה.

כך שיוצא שלפי הפתרון הזה גם בירכת ברכה שאינה צריכה, וגם אכלת את הקרמבו ללא ברכה. מן הפח אל הפחת.

ולכן לא לברך כלל (או לברך שהכל בלבד או מזונות בלבד), אבל לומר לברך על דבר אחר זה לברוח מהכרעה וזו לא דרכה של תורה לענ''ד.

אני לא מסיק שאין כוונה, אם במקרה בדיוק מתחשק לך לאכול גם משהו אחר שבמקרה הברכות שלו הן אותן הברכות אז ממילא אין שאלה. אבל לומר מראש לברך על משהו אחר זה לומר לאכול בשביל הברכה.

נכון שיש אפשרות ביניים שאדם לא היה רוצה לאכול אבל הוא עדיין נהנה אם הוא יאכל בשביל הברכה, אז לכאורה כן יהיה צריך לברך (אני לא בטוח בזה). אבל זה כבר להיכנס לספק נוסף וגם זה הופך את הפתרון הזה למאוד מסוייג.

1. אני אף אחד, אבל ממעט התורה שלמדתי נראה לי שלא זו הדרך שבה חז''ל נהגו לפסוק (לדעתך לא?). סייגתי שזו ענ''ד בלבד.

2. אז קשה לי על השיטה הזו. אשמח לראות מקור שהמשנה ברורה מציע את הפתרון הזה ולנסות להבין למה.

אני לא אעבור עכשיו על הכל לבדוק, אם תוכל להביא מקור ספציפי אשמח.

בדיחה טובה, והיא אכן משקפת את הבעייתיות שיש בגישה ההלכתית הזו

זו לא הצעה שלו, הוא מצטט אותה מספר 'יד קטנה' (בדרך אגב כדי להראות מזה דבר אחר - שברכת ירקות ופירות ממולאים מסופקת) ולא אומר מה דעתו על זה.

הקנס שלך הוא לצטט פה 4 דעות שונות של רבנים לגבי הברכה של הקרמבו.

לשון המגן אברהם והמשנה ברורה שם. כלומר כל הסיבה שהרקיקים בטלים היא שהם משמשים רק כדי לא לטנף את הידיים ולא לתת טעם כלל. בדומה לפת ומליח שהפת נועדה לחצוץ מפני המליח.

ובסימן ריב כתב המגן אברהם: "אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם" וזה בדיוק כמו קרמבו שלנו ואומר לברך גם על העוגייה כי היא לא בטלה (על אף שהיא מיעוט).

קרמבו דומה לדוגמה בציטוט שהבאתי מהמגן אברהם "אבל במדינות אלו שמניחין המרקחת על הדובשנין שטובים למאכל א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנים ומברך עליהם".

נראה לי שאנחנו טוחנים מים. אני לא סגור על זה אם המחלוקת שלנו הוא בהגדרה ההלכתית או במציאות ביחס לעוגייה של הקרמבו או גם וגם אבל כנראה שלא נגיע להסכמה.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.