אתה יכול לדעתי לומר לה, שלא מקובל עליך ש"אין מה לעשות עם  זה". שגם היא לא היתה מעוניינת אחת לכמה זמן לחטוף צורה כזו של צעקות וכו'.  

ולומר שלא מדובר על "להתחייב" מה יהיה, אלא על לנסות לפתור, לעשות משהו. 

שתלך להתייעץ עם פסיכולוג או פסיכיאטר, שיוכלו לעזור לה לשלוט ברמת ההתנהלות בזמנים כאלה.

אולי צריכה טיפול תרופתי. אולי יש לה איזה "דכדוך" שגורם לכך וצריכה ויטמינים/תרופות. לא יודע. אבל צריכה ייעוץ רפואי. זה מינימום של השתדלות לכאורה.

[אם היא תנסה להעביר את זה ל"אתה גורם", יש מקום לומר שאינך מסכים להכללה הזו; כמו שרגיל בין שני בני אדם, לפעמים זה "גורם" לתחושה לא נוחה, לפעמים השני, לפעמים סתם מתגלגל - אבל לא זו הבעיה. גם אתה לפעמים כועס. הבעיה זה אופן הביטוי כשאדם כועס]

אני לא הטיפוס הכי רגוע בעולם וגם לא הכי מטורף אבל בתור אישה אני ממש מתחברת לשני דברים שסיה אמרה:

1. אדישות של הבעל - שונאת את זה! כשאני במצוקה הוא בשוויון נפש. אפשר להשתגע מזה. אישה צריכה שיתחברו לרגשות שלה. זה מאוד מאוד חשוב.

2. הנחתות - אני בהחלט מבינה למה זה מעצבן. זה נותן הרגשה של זרות, של יציאה מהשיתופיות, גם אם מדובר בדבר הכי מוצדק בעולם.

אני רוצה לחדד משהו בשביל לתת זווית ראיה של אישה - לא משנה כמה הבעל יעשה בבית ועם כל הכבוד וההערכה שיש לאישה כלפי בעל שעוזר, אישה תמיד תרגיש שהעול הוא שלה, שהיא נושאת באחריות למה שקורה בבית מבחינת משק בית וגידול ילדים, ולכן היא תרצה שכל שינוי שנעשה יעבור דרכה. לא מתוך מקום של שתלטנות אלא ממקום של רצון לאמפתיה והבנה של גודל העול והתפקיד.

מקווה שיצא ברור 

אם עדיין קיימת בעיית תקשורת כה משמעותית ביניכם, שגורמת לך להיות אדיש כלפיה ברגעי חוסר נוחות שלה, ולה- גורמת להתפרצות ולחוסר שליטה- 

כנראה שאתם עדין צריכים להמשיך ללכת לטיפול זוגי ולהעמיק את הדיבור- בדיוק על הנושא הזה.

ייעוץ זוגי וטיפול זוגי זה לא בדיוק אותו הדבר. כדאי ללכת לטיפול ולא לייעוץ.

ולהסכים לשמוע אחד את השני. להקשיב באמת. להבין את הצרכים של האחר.

להסכים להיפתח- מצידך ומצידה- לדרכי תקשורת אחרות ולצרכים של שניכם.

גם אם הלכתם לכמה ייעוצים, ועדיין הבעיה נמשכת- כנראה אתם צריכים להמשיך ללכת, והפעם לטיפול ולא לייעוץ. ולא להתייאש. ולהגיע לדבר על הנושאים האלה עצמם- בדיוק על מה שקורה ביניכם בזמן ההתפרצות. על הרגשות שעולים, על המחשבות, על הרצונות והצרכים... על מה שזה מעלה בך/בה מהעבר, מהבית... ועוד.

שיחה זה דבר שצריך לעזור.

אם לא עוזר לדבר יחד- ללכת למישהו שיעזור כאדם חיצוני וכאיש מקצוע.

עד שיעזור.

ואם, כפי שכתבת בהמשך השירשור, היא צריכה להרים את עצמה למשהו טוב יותר עבור עצמה, ואינה עושה זאת- זה גם דבר שכדאי שיעלה בטיפול ותדונו על הסיבות לכך. למה זה לא קורה? מאיפה ההתנגדות שלה מגיעה? אולי השורש הוא דיכאון כלשהו? אולי כעס עליך והתנגדות למשהו שאתה רוצה, גם אם הוא עבורה?

יאללה. קומו וחפשו מטפל/ת זוגי/ת ותתחילו לשוחח. לעבור תהליך עומק.

(רק לקחת בחשבון נשימה עמוקה- לוקח זמן להיפתח, להסכים לדבר, ואולי גם להגיע לעומקים. קחו נשימה ותצללו. מקווה שתמצאו את הכתובת הנכונה והמתאימה לכם!)

"אם לא אני קורא למשטרה!"

"אני לוקח את הילדים ויוצא מהבית ברגע שאת מתחילה!"

"בפעם הבאה כשזה קורה אני יוצא החוצה ומזעיק את השכנים!"

"שיהיה לך ברור שאם את לא הולכת לטיפול הכיוון הוא גרושין!"

אתה מוכרח להציב עמדה ברורה. "לחנך". אתה אומר שזה בלתי נסבל אבל היא מרגישה שאתה יכול לסבול. היא מרגישה שיש פתח להמשיך ככה.

אתה חייב ללכת לטיפול כדי להפסיק את המצב הזה. שהמטפל ייתן לך כוח להציב עמדות ברורות בלי "לקבל" ובלי "לשאול מדוע" או "להבין". יש התנהגויות שפשוט הרסניות, וזו אחת מהן. ומה שהרסני יותר זה שהיא אטומה לנזק שהיא גורמת.

ולכן עליך להיות חד-משמעי, חזק, חדור מטרה ועמיד כמו קיר ברזל.

היא איבדה את עצמה, והמילים האלו יגרמו לה להשתולל עוד יותר.

השכל לא עובד במצבים כאלה.

צריך לגרום לעצור את זה לפני שמתחיל.

משפטים שכאילו יכינו אותה לכך שהיא מוכרחה להשתלט על עצמה.

כל עוד אין "מחיר" להתנהגות הלא-נורמלית, כל עוד זה מסתכם רק בתסכול נפשי של הבעל- למה שהיא תשתנה?

ברגע שתבין שלמעשיה יהיו תוצאות בפן המיידי, תוצאות שהיא לא רוצה בהן ואפילו חוששת מהן-

היא תתחיל להבין שהיא לא לבד פה.

השאלה היא מה מביא אותה למצבים האלה,

הרבה פעמים זה מגיע מהתעללות נפשית של הבעל על האישה, 

מירידה עליה, זלזול, חוסר אכפתיות, אדישות מופגנת, חוסר יחס כדי להעניש ודברים כאלו.

אם הוא היה מכיל אותה, זה היה מתמעט עד שנעלם לגמרי.

לפעמים האלימות היא בגלל שהצד השני לא שם את הגבולות מספיק מוקדם.

הוא לא פסיכולוג שלה, הוא לא צריך לספוג את הצרחות ולהנהן-

הוא צריך להבהיר לה שיש מציאות חיצונית מלבד המציאות הפנימית שבה היא חיה.

ושהוא, כנמצא במציאות החיצונית, נפגע מההתנהגות שלה.

מול בן זוג שדורש "לקבל" התנהגויות הרסניות ולא מוכן לשמוע על טיפול,

חייבים להיות תקיפים. להציב עמדה ברורה בלי לסגת. להבהיר פעם אחר פעם שהתנהגות כזאת חיבת רסן.

יש כאן בעל. ילדים.

האישה כאן לא מוכנה לקחת אחריות מינימלית וללכת לטיפול.

גם אם היא אישה, וכביכול צריך להיות רק עדינים וקשובים,

צריך להבין שזוגיות זה לא מקום שבו צד אחד מרשה לעצמו הכל והצד השני שותק.

זוגיות זה מקום של אחריות של שניים.

והיא לא מוכנה להכיר באחריות שלה.

לכן,

כדי להגן על שלומו הנפשי ושלום ילדיו,

הוא חייב להתנהג "בקיצוניות"

כדי להבהיר לה שככה הוא לא ממשיך.

כדי להבהיר שאין מצב, פשוט אין מצב, שההתנהגות הזאת תחזור על עצמה.

נכון, זה לא ביום אחד. נכון, היא תתפרץ שוב בטח. נכון, היא תשנא אותו בהתחלה אם הוא "יתעורר".

אבל הוא חייב להתעורר על עצמו. להפסיק לחשוב ולהרהר "מהיכן זה מגיע" ומהם "המשקעים הנפשיים שהגיעו מהילדות" ובטח שלא להאשים את עצמו (בהנחה שהוא לא בעל מתעלל).

הוא צריך להבהיר בצורה חד משמעית,

לעמוד כגבר ולהתגבר,

ולהיות מוכן לתהליך.

השינוי יהיה הדרגתי. אבל אם הוא לא יתעורר אין אפילו סיכוי לשינוי.

היא צורחת בהיסטריה. היא נראית לו מטורפת.

והיא לא רוצה לטפל.

זה סוג של רודנות. רודנות-פאסיבית. אני אחולל מהומה אבל קבל אותי כי "זאת אני".

אדם יכול גם במילים להרוג (לפעמים אפילו גם במבטים), ולא צריך לחכות שהיא תשליך דברים מהחלון כדי להתעורר להציב גבולות.

אמנם כתבתי למטה לשלמה9 שלפי תגובתו זה נשמע עכשיו אחרת,

אבל אני עדיין מחזיקה בעמדה,

שכלפי רודנות צריך להיות קשוחים.

כמובן, שזה לא תמיד,

צריך לזהות מתי יש פה מצוקה וקריאה לעזרה,

לשדר נכונות ורצון לשמוע,

אבל--

ויש כאן אבחנה דקה:

אם אדם גורם לאווירה של מתח בבית,

לחץ,

פחד,

תחושה של "מי יודע מה עלול לקרות כשאכנס בדלת",

והוא לא מוכן לשום שינוי-

אז צריך לצאת מהעמדה של "אני רק אתנהג 100%" או "אני אקשיב ואהיה מוכן להכל רק תירגע\י""

וצריך להציב עמדה ברורה. לשדר כוח רצון. להיות סלע של נורמליות. להיות יציב מול סערות הנפש הקשות.

להגיד בכל פה שאין מצב שאין פה שינוי.

היה נשמע שאין לך עם מי לדבר. שאתה חי תדיר עם מישהי שמתנהגת כמו משוגעת ולא מוכנה לקחת אחריות.

נחשפתי לסיפורים על נשים שעוברות אותם תיאורים כמו שאתה מתאר.

הבסיס לזה הייתה התעללות, בלי לחשוב ולא בכוונה של בעל.

האשה פשוט מתרסקת, ולדעתי כמעט כל גבר יכול לעשות אשה שמחה או אשה שמתמוטטת נפשית.

היא באמת בזמן ההתפרצות, מאבדת את עצמה ואת הכבוד העצמי שלה,

אבל אם תכתוב איך זה התחיל בפרוטרוט, אוכל אולי להסביר לך מה הטריגר שהביא אותה לכך.

היא אומרת שאין לה מה לעשות עם זה, אם תגיד לה: בואי ננסה לראות מאיפה זה מתחיל, (מה עשיתי או מה גרם לכך שאיבדת את עצמך) מבטיחה לך שזה חוסר התמודדות נפשית שאפשר לפתור אותו בתקשורת נכונה.

זה לא כעס, זו התרסקות.

ותגובות מסויימות כאן כאילו הבעיה שאינך "מכיל" את זה.. לא שייכות לענין.

לא צריך להכיל דבר כזה.

אלא מה? שנראה די ברור מתוך דבריך, שיש כאן שתי בעיות:

האחת, תיסכול שלה עם עצמה. כלומר, נמצאת בתוך "מסגרת" מסויימת, מצד אחד משלימה עם זה, מרגישה די "בטוח" בתוכה. אבל כאשר משתקף לה ממך - מזה שאתה סה"כ הולך למשהו נורמלי וטריויאלי - מה שחסר אצלה, אז צף אצלה התיסכול מזה שאצלה זה לא. במקום לשבת עם עצמה, שלכך אין לה כ"כ מרץ, היא מוציאה את התיסכול עליך. אתה - בצדק גמור - לא מעונין להיסחף לכך, ואז היא כבר לא משתלטת על עצמה.

הבעיה השניה, היא מה שקורה כשהיא לא שולטת בעצמה, שגם את זה בצדק אינך מוכן לשאת.

מסתבר שכדאי קודם כל לשבת ביניכם בזמן שזה לא כך - ולשקף מה שקורה. שומעת שאני הולך לעשות משהו, צף לך שאת לא עושה - למרות שעקרונית היית רוצה ואני מוכן לסייע בכך - ואז התיסכול יוצא. ויוצא בצורה שהיא לא נורמלית ובלתי נשלטת.

אם היא תסכים עם תמונת המצב, אפשר להציע כמה דברים:

האחד, אולי תרצה לצאת מידי פעם ביחד (תקחו בייביסיטר), ואז תרגיש שיש גם לה חיים מעבר לבית.

יתכן שאם הייתם תופסים את התופעה על ההתחלה, לפני שהתרגלה להתפרץ כך, אז עצם האמירה שאתה מבין את הקושי להרגיש שעושה בבית ולא מעבר לכך, התמיכה - והצעות מעשיות באותו זמן איך היא תבלה גם, היו יכולים לעזור.

כעת יתכן שכבר לא - כי יש לה את ההרגל של הריטואל.

תסכימו ביניכם (כנראה כבר הסכמתם) שחייבים לעצור את ההתפרצויות הללו - ושהרגל בכך, יעזור יותר לשליטה.

תשאל אותה אם לדעתה "הסכמה" שלך בבזמן כזה, עם זה שקשה לה, והצעה שלך לבילוי שלכם ביחד; וגם סתם מידי פעם "חיים" שאתם מבלים ביחד, מעבר לשטאנץ הרגיל, יעזור לה לעצור טרם התפרצות.

אפשר לנסות.

ואם זה לא יספיק - אבל הכיוון יהיה טוב - אז אפשר להיעזר אולי להיעזר זמנית בטיפול תרופתי, עד שתתרגל לעזוב את ה"שטאנץ" הקלוקל הזה.

קל להגיד 'תכיל אותה', וקל לא פחות להגיד 'תציב לה גבולות',

בלי מבט פסיכולוגי מעמיק על הסיפור הזה, קל מאד לפספס.

א. אשתך נורמלית. 

היא לא הראשונה ולא היחידה שעומס מטלות החיים מביא אותה לאובדן עשתונות 

ברגע שהיא חשה אדישות/ריחוק של בעלה.

וואו, זה כל כך קלאסי.

ב. כמה עזרה טכנית שתעזור לה, זה לא יפתור את בעיית העומס הנפשי שיש עליה. עומס גידול הילדים וחינוכם, עומס העבודה, עומס הזוגיות, והעומס האישי שלה. 

יש רף של עומס בחיים, שאחריו אתה כבר לא יכול להכניס כלום - גם לא "הנאות". 

כל הנאה הופכת למטלה.

כי הראש לא באמת מצליח להשתחרר מכל המטלות, 

כי כדי לצאת להנות צריך כל כך הרבה ארגונים שכבר יצא החשק

כי כל מה שהיא רוצה זה רק לישון

כי אין כוח להתארגן ולצאת מהבית אם לא חייבים!

ג. מה שעלול להוביל להתפתחות דכאון. אפילו דכאון קל. 

שווה לפנות לרופא משפחה ולשתף בתחושות, אולי כדור פשוט יעזור לה לצלוח בשלום את הימים.

ד. בוא נתאר לך מה עובר לה בראש כשאתה אומר בתמימות "אני נפגש עם חברים":

"מה, הוא לא רואה שאני קורסת? כל היום עובדת? מחכה כמו אוויר לנשימה לנוכחותו, לשיחה קלה, לקפה ביחד, לעזרה בבית, לסתם ככה שיהיה פה ושאני ארגיש יותר בטוחה ויותר רגועה.

רגע, מה זה אומר? אולי נמאס לו להיות בבית? אולי הוא מרגיש שאני לא במיטבי וזה מעיק עליו? ולכן הוא רוצה ללכת? לברוח? לחפש לו חיים מחוץ לבית?

דווקא כשאני הכי צריכה אותו....

אני אפילו לא מצליחה לצאת מהבית בשביל עצמי... וככה הוא יוצא בלי בעיות... מה, הוא לא מוטרד מכל המטלות? מכל העומס? מכל החיים האלה?"

נ.ב. זה שאתם יוצאים לקפה פעם בשבוע, זה טוב, זה מצויין, אבל זה לא משנה את הנ"ל. בשביל אשתך כל יום זה כמו לעבור חודש. היא זקוקה לך כ-ל ערב.

ה. באופן אישי וזוגי, חושבת שהאמת, לא משנה איזה ניתוח יש לך למה שעובר על אשתך, אם היא מבקשת שתישאר בבית בערב, ברור שאתה צריך להישאר. 

יציאות בערבים, תלויים בהסכמת בן הזוג. לדעתי האישית.

וזה כולל לימוד תורה, מפגש עם חברים, חתונה, הורים, עבודה. 

יש תקופות שזה בא בכיף לאפשר לבן הזוג לצאת, יש תקופות שלא. וצריך לעבור אותן ביחד.

[הערת אגב- שחפ לב לפער שבין אישה לאיש. בשבילך, יציאה בערב זה משהו די פשוט, די שגרתי. בשביל אישה, לצאת מהבית, זה חתיכת פרוייקט!! זה התארגנות מערכתית משפחתית מוקדמת מאוד, זה לקוות שלא יהיו בלת"מים מצד הילדים ולהתמודד איתם, זה להשאיר את הילדים בסיטואציה לא שגרתית- עם אבא או בייביסיטר, וסיטואציה לא שגרתית גוררת עוד בלת"מים ועוד הפרעות במהלך היציאה ועוד דאגות......

בתכל'ס ברוב הבתים הבית מתנהל סבבה בלי אבא בערב. אבל בלי אמא?! לרוב זה עובד הרבה פחות טוב.

וזה מעמיס נפשית על אמא שרוצה לצאת להתאוורר.]

ז. אתה מבקש מאשתך להיות רציונלית ו"להנהיג את החיים". 

1. האם אתה תמיד, אבל תמיד, רציונלי ומנהיג את חייך? האם לא אין נקודות שבהן אתה מתנהג באופן לא רציונלי לגמרי?

2. אתה גבר והיא אישה. עולמות שונים בהקשר הזה. לך הרבה יותר פשוט ונכון להיות רציונלי והגיוני ולנהל את החיים מתוך שכל ושיקול דעת. לחשוב איך נכון להתנהל, ולבצע.

היא אישה, והעולם שלה סוער יותר, גמיש יותר, משתנה, מתפרץ. רגשות השמחה והאהבה שלה מתפרצים ואותנטיים יותר, וגם רגשות אחרים. לא מספיק לה לדעת ש"כך נכון להתנהג" או "כדאי לי לצאת לחוג", היא צריכה לעבור תהליך רגשי כדי להחליט מה נכון לה ובאמת לעשות את זה. 

לפעמים כדאי ללכת לטיפול כדי לעבור את התהליך הרגשי.

תהליך רגשי כולל - הקשבה, הקשבה, הקשבה, הקשבה, וגם הכלה, הכלה, הכלה, הכלה, ולאחר מכן עבודה על המקום בו היא נמצאת. ומהדברים שלך אני לפחות לא באמת שומעת איפה היא נמצאת ומה היא מרגישה.

ח. מתחברת מאוד למה שכתבה "מתחדשת".

טיפול. לא יעוץ.

לא להתייאש מלחפש מטפל. מטפל מתאים זה כמעט כמו למצוא שידוך. אפשר למצוא בדייט ראשון ואפשר בדייט עשירי. בסוף מוצאים וזה נפלא.

אתה מתאר דינמיקה, שהיא נפוצה, ולא איזה משהו מיוחד במינו, של בעל אדיש--- אישה מתפרצת כדי להוציא אותו מהאדישות.

(ואולי גם: בעל שחושב שהכל טוב, הכל מסודר, והיא רק צריכה "לקחת את עצמה בידיים" --- ואישה שמרגישה שבעלה פשוט לא קולט כמה בשבילה הכל לא טוב ולא בסדר ולא כזה פשוט, ורק שיפוטי כלפי הקושי שלה)

ט. הסיבה שאני מתמקדת בצד שלה, בקושי שלה, במקום שלה, זה כי אתה כותב פה. 

לא כי אתה הגורם היחיד/האחראי היחיד לקושי שלה, ולא כי היא היחידה שקשה לה עם המצב הנוכחי, ולא כי אתה היחיד שצריך לשנות או להבין משהו.

ברור שבמשבר זוגי לשני הצדדים יש מה ללמוד.

וברור שהתפרצויות זעם חסרות שליטה זה דבר שכדאי לטפל בו. כי שניכם סובלים.

הסתכלתי בהסטוריה - לדעתי, העניין העקרי הוא - כפי שאתה אמרת - שאתה לא מעריך מספיק את אשתך.

משם נובע כל הקושי.

אתה רוצה שהיא תהיה מישהי שהיא פשוט "לא".

לחיות עם מישהו, כאשר אני יודעת שהוא לא מעריך אותי - יביא אותי להמון תסכולים. שיוצאים בצורה של קרירות, של ריחוק, וכאשר כלו כל הקיצים - בצורה של התפרצויות זעם.

אתה מלא ביקורת כלפי אישתך. ויש לך המון תירוצים - ואפילו ממש טובים. 

לא הייתי לרגע רוצה להיות האישה בקשר שלכם.

כותבת מדם ליבי.

סורי.

יש בזה משהו.

צריך לעשות "רסרט" על כל המבט. עין טובה. לראות כמה שזה טוב כמו שהיא.

לשדר את זה.

ואז, יתכן שהיא תוכל גם "להתבטא" בצורה אחרת. תרגיש "שווה" יותר. פחות מתוסכלת. אהובה.

לא תצטרך לחפש תשומת לב בצורה כ"כ מסכנה.

אז תרפה.

תנסה רק לאהוב בלי ביקורת.

לא לחודש חודשיים - לשנה שנתיים.. 

ואני מבטיחה לך שתראה את השינוי.

היא צריכה להרגיש שאתה מעריך אוהב ורוצה - היא תפרח כמו פרח. הרי בעצמך אתה אומר שיש לה פוטנציאל טוב - סה"כ היא אישה חכמה ומוערכת בסביבה. אבל הכי חשוב - זה בתוך הבית פנימה. אין לך מושג איזה שינוי זה יכול לחולל בכל הזוגיות שלכם.

(ודרך אגב - עניין העבודה על הביקורתיות יואיל לך גם בהמשך - יש לכם שתי בנות מתוקות - אתה צריך ללמוד איך לגדל אותן עם כמה שפחות ביקורת. שלא תתחיל לדחוף גם אותן לאיפה שהן לא נמצאות.)

כל אחד מאיתנו עובד בצורה שונה - יש אנשים שביקורת - ממריצה אותם להשתנות. הם לא יראו בביקורת דבר שלילי - אלא ממריץ חיובי. מבחינתם - כחלק מעבודת הזוגיות הם היו רוצים שיעבירו עליהם ביקורת ויעזרו להם לגדול. יש אנשים אחרים - שביקורת מועכת אותם, גורמת להם להרגיש חוסר בטחון עצמי (לא חייב כלפי כולם, יכול להיות רק כלפי המבקר), חוסר יכולת להתמודד, אפטיות, ואפילו "שגעון" - אני יכולה להגיד לך שזה לא מעט אנשים. כנראה אשתך היא מהסוג השני. לא פשוט לחיות לצד מישהו בקורתי, על אף היתרונות - שסה"כ לרוב מדובר באנשים טובים שיוזמים ועושים ולא קופאים על השמרים - אבל ברגע שהביקורת הזו מופנית כלפי הסביבה שלך - בעיקר כלפי אשתך - היא יכולה להיות ממש הרסנית. ותמיד, אתה תצא צודק...

בהצלחה!

אתה אומר בעצמך שהרוב טוב - אז יופי. 

אז למה שוב אתה חושב על גירושים? בגלל עוד התפוצצות שלה?

כן , לדעתי תקבל את זה כחלק מהאישיות שלה. נכון, אפשר אולי לעבוד על זה, אבל זה רק חלק קטן מהמכלול.

ומדוע כתבתי שאני מדברת מדם ליבי - אני חושבת על הזוגיות של הורי. אבא שלי - אדם מקסים, לב זהב וענק, אבל פתיל קצר, והתפרצויות בלתי נשלטות מדי פעם - הרבה יותר הסתדרתי איתו מאשר עם הביקורתיות ההרסנית של אמא שלי... ידעתי - שזה האופי שלו - אין מה לעשות, אבל הוא אדם מקסים (וגם אמא שלי ידעה כל הזמן, וגם בעלי למד לדעת את זה אחרי תקופה קצרה)

עם ביקרותיות וחוסר נחת מכל מה שמסביבך - הרבה יותר קשה להתמודד, למרות שגם זה אופי, אבל זה אופי שמופנה כלפי אחרים בצורה יותר "הרסנית", ולי אישית - הרבה יותר קשה איתו.

בקיצור - קשוט עצמך לפני שתקשוט את אשתך. כדאי בשבילה לטפל בהתפרצויות הזעם, כמו שכדאי לך בשבילך לטפל בביקורתיות - ובשניהם, למדתי על בשרי, קשה מאוד להשתנות... צריך הרבה עבודה עצמית. ויש נפילות. מקווה בשביל שניכם שתצליחו להכיל גם את הנפילות...

גם הוא אומר שאשתו סה"כ בסדר, רק יש לה התפרצויות מדי פעם, ואז זה נראה לו כאילו הכל שחור.

אני לא אומרת שזה תקין, זה לא. אבל זו מגרעה אחת מתוך המכלול. וכך צריך להסתכל על זה, וכך גם צריך לטפל בזה.

מלשון וידוי ומלשון תודה

ועשית את שניהם.

אתה רואה גם את הטעון שיפור אצלך וזה לא מובן מאליו.

יישר כח גדול!

נראה שאתה כבר יודע מה ימשיך להפרות את הזוגיות שלכם,

המון הצלחה!

וגם נכון שבית אינו צריך להיות כלא, ומוגזם לומר ש"צריכה אותך כל ערב".. מותר גם דברים נוספים.

עם זה, יש כאן איזה עיקרון שהכותבת הסבירה בתוך דבריה, שכדאי לשים אליו לב.

כך שמעתי בזמנו לא פעם, את הרב שמחה כהן, מחבר ספר "הבית היהודי", שאומר שאצל אשה זה צורך בסיסי שיסכימו איתה שקשה לה..

אשר על כן, יתכן שכאשר אתה "מנתק מגע" - בצדק מבחינתך, כדי לא להיכנס למריבות שטותיות - אז מבחינתה אין כבר "אין כבר עם מי לדבר".. ואז נכנסת לסחרור - ולחוסר שליטה, שזו באמת בעיה שיש לה.

יתכן שאם תגיב קודם כל, בזמנים כאלה, שאתה מבין את ההרגשה שלה שקשה לה, תיתן לה לומר את אשר על ליבה, תביעה הזדהות עם הרגשתה - ללא שמץ האשמה כלפיך - אז יהיה גם יותר קל לשמוע אח"כ שב"ה גם אתה נותן את חלקך לבית והיא לא לבד.

ולגבי זה שיש רק שני ילדים, ולכאורה אין סיבות לחוש "עומס" - יתכן שאתה צודק. אבל עומס זה דבר סוביקטיבי. למעשה, היא חשה כך. השאלה כעת אינה אם זה "מוצדק", אלא איך מקבלים את הלגיטימיות של תחושה סובייקטיבית כזו, ועוזרים לשפר את ההרגשה ע"י קבלה שלה, ותנסיון ביחד למצוא מה שישמח יותר.

קודם כל  כל התשובות נכונות..

אתה צודק בזה שבזוגיות כל אחד צריך לפתח את האישיות שלו בלי קשר לבן הזוג.

מה שאתה מתאר אצל אשתך זה התקפי זעם, זה קורה בגלל תסיסה פנימית בנפש שלה.

אולי היא מרגישה שאין לה ביטוי כבנא עצמאי, שהיא נכנסה ל"לופ" של החיים, ילדים, עבודות בית, עבודה , הריונות ובכלל שינויים הורמונליים שהביאו אותה כמעט לשכוח מי היא בכלל.

מניסיון אישי, אשתך היקרה צריכה לבנות את עצמה מחדש, ממליצה מאד על אמון אישי , לפתח תחביבים לעשות ספורט ככה לאט לאט יהיה לה יותר טוב עם עצמה והיא לא תהיה כמו הר געש שמתפרץ.

ואתה כבעל, חייב לתמוך בה!! לפנק אותה, לאפשר לה לצאת לשופינג לעשות הליכה עם חברה או כל דבר אחר ולנסות לסייע לה במטלות שלה , בשום אופן לא להפגין ריחוק, תסתכל על התפרצויות הזעם האלה כמשהו שלא קשור אליה באמת זה רק איזשהו תסמין. כשנפש שלה תרגע אתה תיזכר למה בחרת בה והיא הכי תעריך אותך בעולם ובעז"ה יהיו לכם חיים מאושרים יחד.

סליחה שהארכתי אבל העניין קרוב לליבי.

בהצלחה

מניח שגם היא עובדת ומכניסה משכורת.

סך החיוב החודשי בכרטיס אשראי - גלוי וברור בתנועות הבנק.

אם החיוב החודשי של כרטיס האשראי שלה בסכום סביר ביחס למשכורת החודשית שלה וביחס לסך ההוצאות של הבית - אפשר להבין שהיא מתעצבנת שאתה מבקש ממנה פירוט מדויק על מה הוציאה כסף.

גם בשותפות זוגית מקובל שבסכומים קטנים/סבירים כל אחד קונה לעצמו דברים שהוא אוהב בלי לבקש רשות על כל שקל.  

מניח שהיא לא קונה כל חודש שמלה ב 800 ₪.

כל עוד הכל בגבולות הסביר וביחס להכנסות וההוצאות הכוללות

שלכם.  

תרומות וזיכוי במס - התרומה מגיעה למי שתורמים לו.  

הזיכוי מגיע מהמדינה. לא מהנתרם.

אולי צריך פסיקה הלכתית שזה בסדר? שהרי גם המעשר הוא עניין הלכתי?

(3) העזרה למשפחה - הנושא הכי עדין ורגיש …

לא יכול לחוות דיעה בלי להכיר את המקרה באופן ספציפי

ההיגיון של החזרי המס הוא כזה:

המדינה רוצה לעודד אנשים לתרום, והיא עושה זאת על ידי זה שהיא שותפה לתרומה. ''על כל 65 אגורות שאתם תורמים, אני מוסיפה 35 אגורות''.

כלומר אנשים יכולים מראש לתרום סכום גבוה יותר ממה שהיו חושבים לתרום, על סמך זה שהם יקבלו זיכוי מהמדינה. ונמצא שעל ידי ההחזר מהמדינה, העמותות מקבלות יותר כסף.

לא סתם עמותות רוצות לעמוד בתנאים של סעיף 46, הן יודעות שזה מגדיל את המחזור שלהן (למרות שהזיכוי מגיע לתורמים ולא לעמותה, אבל בעקיפין זה מגיע לעמותה כי כאמור זה גורם לאנשים לתרום יותר).

אולי אחרי שתסביר לה את זה, היא תבין שאין שום היגיון לא לקבל כסף שמגיע לכם.

באותה המידה היא יכולה להתנדב לשלם יותר מס הכנסה, או פשוט לא לדווח בטופס 101 על הילדים שלה כדי לשלם יותר מס... אין בזה שום היגיון.

ההחזר מהמדינה לא פוגע בתרומה או בעמותות, להפך - כמו שכתבתי קודם, ההחזר עוזר לעמותות להתקיים.

1. בגדול, בד"כ חלק מהתנהלות זוגית, זו שותפות כלכלית מלאה. יכול להיות שלאשתך לא נח שיתפתח דיון על כל קפה ומאפה שהיא קנתה. מצטרף להמלצה שכל עוד סך החיוב באשראי שלה הוא סביר - תניח לזה. סביר שכשתתרגלו המתח סביב זה ירד.

2. כמו ש @פשוט אני.. כתב, אין שום הגיון לא לקבל את החזרי המס הללו.

האם זה מוריד את הסכום מהמעשרות? שאלה טובה שכדאי שתבררו ביחד הלכתית בבירור הסוגיא ו/או לשאול רב המקובל עליכם. אם צריך, תקבלו מהמדינה ותתנו גם את זה לצדקה, הצדקה רק תרוויח. בגדול ובלי להכריע פרטנית, סוגיית מה נחשב למעשר כספים היא קצת עמומה ויש מקום להתחשב בצורך.

(אגב, זה נכון לכל פער הלכתי שמתעורר בינכם)

3. בגדול, דברים כאלו צריכים להעשות בשיח בינכם. אם באמת המשפחה במצוקה ואתם בעודף, ראוי לעזור. מצד שני צריך לשים לב שלא מנצלים את טוב לבכם בצורה לא הגונה, או שתפגע בכם.

בגדול - כדאי מאוד לעבוד על שיח כנה וקבלת החלטות משותפת.

למשל, אם היא מתכוונת לתרום 650 בחודש כתרומות ומעשרות, אז ודאי שכדאי לקבל החזר.

האם עדיין לתת 650 או להעלות ל1000 (ואחרי ההחזר היא תרמה נטו 650), זו שאלה.

ודאי שעדיף. אפילו שתתרום 1000, תקבל 350 החזר. היא תרמה נטו 650, אבל העמותה קיבלה 1000. לא עדיף?

החזר המס הוא דרך להעלות את ההכנסות של עמותות מתרומות. 

אז ההתנהלות שאתה מתאר איננה מתקבלת על הדעת בשום הקשר, והכרחי להציב דדליין לשינוי גמור של המצב. זכותך המלאה כבן זוג לדעת מה הן ההוצאות, במסגרת משק הבית הכלכלי המשותף. אין שום זכות להסתיר הוצאות מבן זוג במסגרת משפטית מחייבת של זוגיות. השטות הלא נכונה בנוגע להחזרי המס היא המצאה שגעונית וקפריזה הגובלת בצידוק להתדיינות משפטית. והוצאות שאתה מתנגד להן עבור המשפחה, הן מתכון חד כיווני להיפרדות, שאתה תעשה רק נכון אם תשים להן סוף במסגרת המשפטית הזוגית המחייבת, עם דד ליין להפסקת הנוהג הזה לחלוטין.

אין משפט יותר מקַרב גירושין מאשר המשפט הנוראי הזה.

אם לא מדובר במקרי קיצון של הקיצון, לא מציבים דדליין אלא פותרים את הדברים בשיח.

רצוי מאוד להימנע מזה אם אפשר, אבל ספק גדול אם המצב המתואר - במידה והוא תיאור נאמן למציאות - הוא בר ריפוי חוץ מבנקיטת צעד דרסטי. המצב המתואר הוא של צד לשותפות שאיבד כל רסן, ולא ייתכן שהשליטה בסיטואציה תאבד לבלי שוב, כי ברור שהצד המתאר מתוסכל. ותיסכול זה יסתיים בהתפוצצות, שגירושין כשלעצמם לא יהיו המרכז האנרגטי שם. המינימום כצעד ראשון נשמע לבקש ולדרוש, בלי שום פשרות, דיווח הוצאות מלא ובחינתו במשותף ובעיון, תוך הסכמה של שני הצדדים לדיון בכל מקרה של חילוקי דעות בנוגע להן. אם אפילו זה ייתקל בסירוב, ודאי שיידרש דד ליין לפחות בנוגע להתעקשות הממארת לגבי החזרי מס על תרומות, ודיון נפרד עם דרישה לקבלת הסכמה בנוגע לכל העברת כסף נוספת למשפחה המורחבת.

2.נראה שלשניכם דפוסי חשיבה  שונים ביחס לכסף והדבר יוצר פער. לגיטימי ונורמלי.

השאלה היא האם הפתרון שנראה שקורה בפועל

שאתה האחראי על הניהול הכספי שקיפות מאזן וכו

הוא הפתרון הנכון לגשר על הפער והפתרון המקובל עליה.

3.איך שזה נראה הטוב לב שלה גובר וממילא היא מוציאה

אז אם כבר יצא מה זה משנה לך התדפיס

"דוד, הלך הכסף" תן חיוך תשמח בשבילה ותקדם הלאה

כנל לגבי התשלומים למשפחה. חרף שביקשת מוציאה- תחשוב שזה המעשר כספים מהמשכורת שלה וצקדם.

אישתך שמחה, זה העיקר.בריאה- תרקוד משמחה כל היום.

אז איך מגשרים על הפער

קובעים דייט קצר  ומדברים עליו מה חשוב לך מה חשוב לה ומנסים לאט לאט לגשר

דפוסי חשיבה ואמונות לגבי התנהלות עם כסף לא משנים ביום אחד

של הרב שלום ארוש פרק שני שנקרא כלי מחזיק ברכה.

תכלס העבודה כאן היא שלך לא שלה.

הדקדקנות וההתחשבנות  הזו נקראת מוחין דקטנות

לעומת מוחין דגדלות שאדם נותן ומתנהג בשפע.

הברכה השפע והפרנסה  בבית באה בזכות האישה,

אישה שמחה ברכה בבית פרנסה בבית שפע בבית

תפתח לה את היד ואת הלב שלך וישפיעו עליך שפע מלמעלה.

אתם צריכים לשבת ולהחליט בכללי על ההתנהלות הפיננסית.

מה חשוב לכל אחד?

לה חשוב להפריש תרומות ומעשרות בהיקף איקס מהמשכורות. אפשר להחליט שכן מקבלים את החזר המס מהמדינה (כתבתי לעיל למה הגיוני יותר), ולהחליט שמראש מחשבים את סכום המעשרות בהתחשב בהחזר. (שיוצא שנטו תרמתם את הסכום שרצתה).

לגבי פירוט האשראי ועזרה למשפחתה- לעניות דעתי, בהתנהלות פיננסית בחשבון משותף, צריך להחליט על מה מקובל על שני הצדדים להוציא. ומכאן כל אחד מוציא בשוטף על דעת עצמו בלי לשאול כל דבר את השני…

כמובן בהינתן המצב הכלכלי (יש אפשרות להוציא אקסטרה על פנאי? אין?)

נניח נשמע לי הגיוני להקצות סכום כלשהו בחודש בשביל דברים שהיא רוצה להוציא והם לא צורך בסיסי של הבית.

והיא למשל תוכל לבחור על מה להוציא אותו (בתי קפה, תכשיטים וביגוד למרות שיש מספיק, אולי גם מתנות וכו).

זה מבחינת הדברים שלאחד מבני הזוג זה נשמע מיותר, אבל לשני זה לא מיותר.

בהחלט חושבת שהיא לא צריכה לתת דין וחשבון על כל הוצאה שלה. מצד שני- לא להוציא בלי הכרה ובלי הסכמה כללית.

האם לעזור למשפחה שלה? תשבו ותבינו. תגיעו יחד להסכמה כלשהי. זה יכול גם להיות כחלק מהתקציב שהיא יכולה להוציא כראות עיניה… זה יכול להיות עד סכום מסוים הוצאה שמראש מוסכמת על שניכם.

האמת שאני כן רואה את החיובים של האיש שלי ברמת הפירוט. אבל רק כי אני סוכמת הכל למאזן שנתי ומעקב אחרי ההוצאות. לא מסתכלת דבר דבר ודורשת דין וחשבון. (הוצאות שעבורנו הן גדולות אנחנו כמובן מתייעצים לפני. אבל הוצאות ברמה השוטפת? לא. סומכת על שיקול דעתו…)

יש דברים שהחלטנו מראש שכרגע אנחנו לא מוציאים עליהם (נניח וולט). אבל אני לא אחטט לו בפירוט ואחפש אם קנה והסתיר. אם יהיה לו חשוב, נחליט לפי המצב הכלכלי אם אפשרי, אולי נפחית הוצאות על משהו אחר וכו. אבל בסוף שנינו מוציאים בלי לשאול, על פי עקרונות כלליים שהסכמנו עליהם…

אמנם אני לא אחרי לידה אבל מזדהה עם הקושי של הטהרה, ממש..

אני חושבת שכדאי להפריד שניה.

עזבי את המחשבות על עוד ילדים.

בפרספקטיבה של זמן, שבוע לפה או לשם זה משהו שאפשר להתמודד איתו בד"כ (אלא אם כן זה ימים של מילואים ואז באמת בעייתי). זה באמת ממש עוד קצת. סיוט אבל בסוף עובר.

אל תחשבי רחוק. תחשבי איך את עוברת את היום הנוכחי.

תפנקי ותפרגני לעצמך יותר

יש משהו הוא יכול לעשות שיעזור, יועיל? שתפי אותו.

מתפללת איתך שייגמר בקרוב 💓

בבקשה תשאלו את הרב זכריה בן שלמה. מומחה גדול ופוסק שנים בהלכותת טהרה.

במקרה של ראייה ביום השביעי ממש ממש כדאי לפנות לבודקת טהרה!

בטח שאחרי לידה.

יש ממש סיכוי לרגישות במקום שגורמת לפצעים עם כל הבדיקות. (לכן, אחרי לידה מומלץ להוריד את מספר הבדיקות).

מקוה שתיטהרי בקרוב ממש.

חיבוק גדול 

תקציר הורס את הקטע

צריך לקרוא, בנחת, כדי להנות באמת ולא רק להבין מסר קצר ולעניין

ואפשר גם לבקש יפה🤦‍♀️

מתומצתים

ב ביקשתי יפה

לדעתי נגמרו לי תסכים עם דבריי

משפטים מתפרשים שונה

לי זה היה נראה כמו דרישה

נא לשלוח תקציר

לא ממש בקשה🤷‍♀️

כלומר במקומות כגון אלה של לסכם פוסט של אדם אנושי שכתב מתוך מהלך במוחו/ליבו, זה הרבה פעמים מפספס את המהות (ולעיתים גם את האנושיות) של הדברים.

אם הייתי יכולה לכתוב סיכום כאן ספציפית כנראה הייתי כותבת יותר קצר, יש בהחלט פעמים כאלו, אבל בפעם הנוכחית מרגישה שכך הדברים יכולים להתבטא בשלמות.

לא זו הייתה המטרה/המהות/השורש/הסיכום של מה שהתכוונתי להעביר.

לא נראה לי שיכולה לסכם במילה אחת, אבל אם כן היא אולי יותר קרובה ל"התבוננות" מאשר מה שהAI כתב...

ותודה לך על הפידבק 🙏

אחרי שבאיזשהו מקום ר"ח אדר פוגש לא כל כך בזמן. כשיש כל מיני מורכביות אלו ואחרות.

(ובכלל, בח"י השנים האחרונות ר"ח אדר הוא תאריך מורכב...)

אבל אם הדין שצריך לשמוח, אז נמצא איך לעשות זאת.

ושתמצא בקלות סיבות ממשיות בשפע לשמוח, ברכה הצלחה וישועה שלמה בכל תחום ותחום ב"ה 🙏

סע רק בדרכים טובות ✨

בארץ ישראל אין דרכים ישרות.

רק בניו יורק הרחובות בנויים כמו דף חשבון...

Yoaview | מהו קטע הכביש הישר הארוך בישראל? https://share.google/CVGv8ekLrwTwWDrwO

יש ביוטיוב אלפי שיעורים, למה דווקא את זה בחרת לפרסם כאן? מעניין לא פחות מאשר השיעור עצמו. 

לפרסם שיעור של 43 דקות ללא כל טקסט, מתאים יותר לקיר בפייסבוק מאשר לפורום...

לפחות אפשר להביא קטע מהתמלול שלו או דומה לזה.

השיעור הזה הוא שיעור חובה לדעתי.

צריך ללמד אותו לפני שאנשים מתחתנים

ובטח ובטח שגם אחרי החתונה

ועוד יותר כשיש בעיות

בפורום הזה לפעמים ומידי פעם ופעם ב..

אנשים מתייעצים לגבי קשיים בזוגיות

אז השיעור הזה הוא הפתרון

השיעור של הרב אייל ורד, שכותרתו "לבקר בעולמות אחרים: למה זוגיות מתפרקת ואיך בונים זוגיות עמידה?", עוסק בשורשי המשברים בזוגיות ובכלי המרכזי למניעתם.

​להלן תמצית הרעיונות המרכזיים מהשיעור:

​1. "העיוורון השקט" בזוגיות [04:00]

​הרב משווה את התפרקות הבית למחלות שמתפתחות בשקט, ללא כאב מיידי (כמו חסימת עורקים או גלאוקומה). ברוב המקרים, הבית לא מתפרק בגלל "פיצוץ" אחד גדול, אלא כתוצאה מהצטברות של דפוסים שוחקים, הזנחה וריחוק שנוצרים לאורך שנים, עד שהם חוצים "מסה קריטית".

​2. גרף ההתדרדרות: מפער לשנאה [06:15]

​הרב מציג "גרף" המתאר איך זוגיות של אנשים טובים עלולה לקרוס:

​פער: בין בני זוג יש פערים מובנים (הבדלי אופי, חינוך, תפיסת כסף, גישה לילדים).

​פער לא מטופל: הופך לריחוק.

​ריחוק: הופך לפגיעה.

​פגיעה מצטברת: הופכת לכעס ותסכול, ובסופו של דבר עלולה להגיע לשנאה ופירוק [09:40].

​3. הפער כמנוע לצמיחה [07:30]

​הרעיון המהפכני בשיעור הוא שפער אינו תקלה. הפער הוא המקום שבו האדם נדרש לצאת מעצמו, להתרחב ולגדול. "אשתו של אדם מגדלת אותו", וההתמודדות עם השונה היא תוכנית הגדילה של האדם.

​4. הכלי המעשי: "לבקר בעולם של הזולת" [14:20]

​זהו המסר המרכזי של השיעור. הרב משווה זאת לטיול בחו"ל:

​כשנוסעים למדינה זרה, באים בסקרנות, מנסים להבין את התרבות והנוף ולא מצפים שהכל יהיה כמו בבית.

​בזוגיות, עלינו ללמוד "להחתים דרכון", לשים את עצמנו בצד לרגע, ולצאת לביקור בעולם הפנימי של בן/בת הזוג [18:10].

​הקשבה פעילה: לעיתים קרובות, בן הזוג לא צריך פתרונות או עצות, אלא רק את החוויה שמישהו באמת הקשיב לו והבין את עולמו [23:30].

​5. דוגמאות לתיקון הפער [27:00]

​הרב משתף בסיפור אישי על ליל הסדר, שבו הוא הרגיש שהיה "מדהים", אך אשתו חשה חסר. רק כשהסכים "לעבור לעולם שלה" ולהבין מה חשוב לה (דברי תורה ולא רק שירה), הוא הצליח ליצור קרבה אמיתית ותיקון.

​סיכום [40:40]

​זוגיות עמידה נבנית על ידי המוכנות להשקיע בגישור על פערים ולא בהתבצרות בעמדה של "ככה אני וזהו". היכולת לבקר בהיכלו של השני היא המפתח לזוגיות שמחה וארוכת שנים.

נא לקרוא בלי לדלג. לקח המוווווון זמן לתמצת את זה.

תחשוב על זה

זה יכול להיות סטארט-אפ

ובטח תעשה מזה ארגזים..

אז אני אגיב כמו בפייסבוק..

לא בא לך? תגלול הלאה..

ועכשיו אענה בכל זאת כי אני נחמדה

השיעור הזה לדעתי בסיס לזוגיות

אכן היוטיוב מלא בשיעורים ..

אבל השיעור הזה לדעתי יכול לעזור הרבה.

כי הוא מדבר על משהו מאוד יסודי ובסיסי בבעיות בזוגיות.

שבין גבר לאשה יש פערים

וצריך להתייחס אליהם כאל הזדמנות לצמיחה. ולא כאל תקלה.

בנוסף הוא אומר שצריך לטפל בפערים, כי כשלא מטפלים בהם - ויש פגיעה ועוד פגיעה ועוד פגיעה- בסוף נהיית צלקת.

ואז כבר קשה לגשר על הפערים האלה

לכן כדאי לטפל בהם בזמן.

איך?

על ידי הקשבה אמיתית לצד השני.

ולא על ידי התקבעות בצד שלנו.

אלא לרצות להתקרב לצד השני ולהבין אותו.  מה חשוב לו. מה הוא רוצה.