א. אשתך נורמלית.
היא לא הראשונה ולא היחידה שעומס מטלות החיים מביא אותה לאובדן עשתונות
ברגע שהיא חשה אדישות/ריחוק של בעלה.
וואו, זה כל כך קלאסי.
ב. כמה עזרה טכנית שתעזור לה, זה לא יפתור את בעיית העומס הנפשי שיש עליה. עומס גידול הילדים וחינוכם, עומס העבודה, עומס הזוגיות, והעומס האישי שלה.
יש רף של עומס בחיים, שאחריו אתה כבר לא יכול להכניס כלום - גם לא "הנאות".
כל הנאה הופכת למטלה.
כי הראש לא באמת מצליח להשתחרר מכל המטלות,
כי כדי לצאת להנות צריך כל כך הרבה ארגונים שכבר יצא החשק
כי כל מה שהיא רוצה זה רק לישון
כי אין כוח להתארגן ולצאת מהבית אם לא חייבים!
ג. מה שעלול להוביל להתפתחות דכאון. אפילו דכאון קל.
שווה לפנות לרופא משפחה ולשתף בתחושות, אולי כדור פשוט יעזור לה לצלוח בשלום את הימים.
ד. בוא נתאר לך מה עובר לה בראש כשאתה אומר בתמימות "אני נפגש עם חברים":
"מה, הוא לא רואה שאני קורסת? כל היום עובדת? מחכה כמו אוויר לנשימה לנוכחותו, לשיחה קלה, לקפה ביחד, לעזרה בבית, לסתם ככה שיהיה פה ושאני ארגיש יותר בטוחה ויותר רגועה.
רגע, מה זה אומר? אולי נמאס לו להיות בבית? אולי הוא מרגיש שאני לא במיטבי וזה מעיק עליו? ולכן הוא רוצה ללכת? לברוח? לחפש לו חיים מחוץ לבית?
דווקא כשאני הכי צריכה אותו....
אני אפילו לא מצליחה לצאת מהבית בשביל עצמי... וככה הוא יוצא בלי בעיות... מה, הוא לא מוטרד מכל המטלות? מכל העומס? מכל החיים האלה?"
נ.ב. זה שאתם יוצאים לקפה פעם בשבוע, זה טוב, זה מצויין, אבל זה לא משנה את הנ"ל. בשביל אשתך כל יום זה כמו לעבור חודש. היא זקוקה לך כ-ל ערב.
ה. באופן אישי וזוגי, חושבת שהאמת, לא משנה איזה ניתוח יש לך למה שעובר על אשתך, אם היא מבקשת שתישאר בבית בערב, ברור שאתה צריך להישאר.
יציאות בערבים, תלויים בהסכמת בן הזוג. לדעתי האישית.
וזה כולל לימוד תורה, מפגש עם חברים, חתונה, הורים, עבודה.
יש תקופות שזה בא בכיף לאפשר לבן הזוג לצאת, יש תקופות שלא. וצריך לעבור אותן ביחד.
[הערת אגב- שחפ לב לפער שבין אישה לאיש. בשבילך, יציאה בערב זה משהו די פשוט, די שגרתי. בשביל אישה, לצאת מהבית, זה חתיכת פרוייקט!! זה התארגנות מערכתית משפחתית מוקדמת מאוד, זה לקוות שלא יהיו בלת"מים מצד הילדים ולהתמודד איתם, זה להשאיר את הילדים בסיטואציה לא שגרתית- עם אבא או בייביסיטר, וסיטואציה לא שגרתית גוררת עוד בלת"מים ועוד הפרעות במהלך היציאה ועוד דאגות......
בתכל'ס ברוב הבתים הבית מתנהל סבבה בלי אבא בערב. אבל בלי אמא?! לרוב זה עובד הרבה פחות טוב.
וזה מעמיס נפשית על אמא שרוצה לצאת להתאוורר.]
ז. אתה מבקש מאשתך להיות רציונלית ו"להנהיג את החיים".
1. האם אתה תמיד, אבל תמיד, רציונלי ומנהיג את חייך? האם לא אין נקודות שבהן אתה מתנהג באופן לא רציונלי לגמרי?
2. אתה גבר והיא אישה. עולמות שונים בהקשר הזה. לך הרבה יותר פשוט ונכון להיות רציונלי והגיוני ולנהל את החיים מתוך שכל ושיקול דעת. לחשוב איך נכון להתנהל, ולבצע.
היא אישה, והעולם שלה סוער יותר, גמיש יותר, משתנה, מתפרץ. רגשות השמחה והאהבה שלה מתפרצים ואותנטיים יותר, וגם רגשות אחרים. לא מספיק לה לדעת ש"כך נכון להתנהג" או "כדאי לי לצאת לחוג", היא צריכה לעבור תהליך רגשי כדי להחליט מה נכון לה ובאמת לעשות את זה.
לפעמים כדאי ללכת לטיפול כדי לעבור את התהליך הרגשי.
תהליך רגשי כולל - הקשבה, הקשבה, הקשבה, הקשבה, וגם הכלה, הכלה, הכלה, הכלה, ולאחר מכן עבודה על המקום בו היא נמצאת. ומהדברים שלך אני לפחות לא באמת שומעת איפה היא נמצאת ומה היא מרגישה.
ח. מתחברת מאוד למה שכתבה "מתחדשת".
טיפול. לא יעוץ.
לא להתייאש מלחפש מטפל. מטפל מתאים זה כמעט כמו למצוא שידוך. אפשר למצוא בדייט ראשון ואפשר בדייט עשירי. בסוף מוצאים וזה נפלא.
אתה מתאר דינמיקה, שהיא נפוצה, ולא איזה משהו מיוחד במינו, של בעל אדיש--- אישה מתפרצת כדי להוציא אותו מהאדישות.
(ואולי גם: בעל שחושב שהכל טוב, הכל מסודר, והיא רק צריכה "לקחת את עצמה בידיים" --- ואישה שמרגישה שבעלה פשוט לא קולט כמה בשבילה הכל לא טוב ולא בסדר ולא כזה פשוט, ורק שיפוטי כלפי הקושי שלה)
ט. הסיבה שאני מתמקדת בצד שלה, בקושי שלה, במקום שלה, זה כי אתה כותב פה.
לא כי אתה הגורם היחיד/האחראי היחיד לקושי שלה, ולא כי היא היחידה שקשה לה עם המצב הנוכחי, ולא כי אתה היחיד שצריך לשנות או להבין משהו.
ברור שבמשבר זוגי לשני הצדדים יש מה ללמוד.
וברור שהתפרצויות זעם חסרות שליטה זה דבר שכדאי לטפל בו. כי שניכם סובלים.
