עם המסקנה הסופית קצת פחות. -
1. את נכנסת לפילוסופיה של המוסר, את נכנסת לשאלה - למה יש חוקים מוסרים באנושות, והתשובה שלך היא התשובה של הגישה התועלתנית הטוענת שאדם לאדם זאב, והסיבה שיש חוקים זה כדי להתקיים יחד, {ראי ערך האמנה החברתית. אמנם, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, קאנט, תומס אקווינס, מיל ועוד מקבץ רחב של פילוסופים יענו תשובות אחרות לשאלה הזו}
אחת הקושיות שיש על גישה זו וזה גם מה שאמרת = מה קורה אם יש מצב שאני גונב ממישהו ואף אחד לא יודע מזה והאדם שאני גונב לו גם לא ידע? כלומר אני גונב והעולם ממשיך כמות שהוא, החברה תשרוד. - לכאורה לא יהיה עימות ולכן זה אפשרי. וכאן התורה אומרת בצורה ברורה "לא תגנוב" -
במידה והגישה התועלתנית היא זאת שמיושמת במציאות - הקושיא וההנחה שלך נכונה.
גם אם אני נניח ואני מסכים שהיא מיושמת במציאות, אני לא מדבר על חוקי מוסר כמו לא תרצח לא תגנוב לא תנאף וכ'ו - אני מדבר על תקשורת בין אישית. כעס, גאווה, וכ'ו, והדברים הללו הם בסיסים בתקשורת בין אישית, אינטואיטיבים, ועל פי השכל המוסרי הישר והאמפתי.
2. כאן לגבי משמעת עצמית את אומרת הנחה נכונה, שאני מסכים איתה מאוד {יש לזה גיבוי ממחקרים במדעי המוח}. אבל היא לא קשורה דווקא לתורה. אם אדם עושה מדיטציה למשל, הוא משפר את המשמעת העצמית שלו פלאים. ככל שאדם מאמן את החלק במוח {האונה הקדם מצחית} לשליטה עצמית הוא נהפך לבעל יכולת כזו יותר ויותר. יש למשמעת עצמית ממשק עם הדת, אבל אין כאן בלעדיות למשהו.
3. ההנחה הזו נכונה - אם את מתכוונת לחברה שמנוהלת על פי דת אז זה לא ראיה כי הם הולכים עיוורים אחרי הדת והם חסרי שיפוט.
דעתי האישית שיש שכל ישר מוסרי אוניברסלי, החוקרים קוראים לזה מוח מוסרי, שנוצר דרך האמפתיה לאחר. במידה ואדם הוא פסיכופט אין אצלו את המושג הזה, והוא יכול לרצוח לגנוב ולאנוס ללא כל רגשות אשמה. אבל גם אם יש לאדם את המוח המוסרי הכי מפותח, כמו שאמרת הוא בדרך כלל כמעט תמיד לא מגיע עד לרמה של איסור לשון הרע, לא תחמוד, קללות וכ'ו. והוא גם משתנה עם הרגשות ומצבי הרוח. אבל לדעתי וזאת ההנחה שאני חושב שבגללה אנחנו חולקים, - הוא מניח שרע לכעוס, הוא מניח שרע להשוויץ ולהיות יהיר, הוא מניח שרע להיות אימפוליסיבי, הוא מניח דברים בסיסים בתקשורת בין אישית, שגם התורה מניחה, רק מכיוון של "והלכת בדרכיו ועבודת ה. אני לא מדבר על גזל ניאוף או השבת אבידה, אני מדבר על האינטראקציה והתקשורת הבין אישית.
א. את מסיקה שהמימוש נועד לכישלון בגלל שאין צו פנימי חזק - זאת מסקנה שאני לא מסכים איתה כי אני לא מסכים עם ההנחה, אני חושב שזה אוניברסאלי וסובייקטיבי, כמו שאמרתי למעלה התרגול של המשמעת העצמית ואי כניעה לחשקים {שאדם\דת קובעים לעצמם לא להכנע להם} הוא אנושי, לא דתי. אדם דתי יכול לחטוא כי אין לו צו פנימי חזק, באותה מידה שאדם גוי יכול לחטוא לעצמו ולעשן כי אין לו צו פנימי חזק. ובאותה מידה שאדם דתי יכול קיים משהו דתי, בגללצו פנימי חזק, אדם חילוני יכול לקיים משהו בגלל צו פנימי חזק. כמו התמדה במכון כושר דיאטה לימודים וכ'ו - את בטח מכירה יותר ממני חילוניות שהתחילו דיאטה ולא סיימו, וכאלה שהתחילו וכן סיימו, הכל קשור לנקודה הפנימית שלהם, ללא הבדל דת גזע ומין.
ב. יש שכל ישר ומוח מוסרי אוניברסלי בסיסי ואני חושב שלפחות ברמה של האינטראקציה הבין אישית יהירות כעס אימפוליסיביות ועוד, הוא בדרך כלל אינטואיטיבי קבוע ולא יחסי. ולכן אני טוען ש"מידות זה כלל אנושי
לגבי הנ.ב.
אהבתי איך שהגדרת אותם. ממש נכון! - לב ליבו של הטיעון הפוסטמודרניסטי שכל הנחה ואקסיומה נובעת מאינטרסים, ואין אמת. ולכן אין גם מדד לכלום, והכל פעולות אינטרסנטיות סובייקטיביות.
אבל תקשורת בין אישית זה לא בקטגוריה של ערך או אמונה, זה משהו יותר בסיסי שמקובל על כולם.
לגבי הנ.ב. 2
אני טוען שמידות טובות, או תקשורת בין אישית טובה, היא משהו כלל אנושי -
ולכן אדם דתי כמו שהגדרת צריך להיות עם מידות טובות גם בתור דבר בסיסי אנושי, וגם בתור דתי.
ולכן אני טוען שיש במסקנה מכנה משותף ולכן זה אנושי ולא רק דתי.
את טוענת שזה לא מחייב את כלל האנושות אלא רק את הדת??
ולכן את רואה בזה משהו שמאפיין רק אדם דתי??
הבנתי נכון?