(גם אני מצטרף!)
והפעם - חלק הקרבנות ("קדשים" בשפת הביינישים)
נתחיל משני קרבנות: אשם תלוי ושעיר לעזאזל.
מה שמשותף לשניהם זה שבשניהם אתה לא יודע - באשם תלוי אתה לא יודע מה הקרבן רוצה ממך, ובשעיר לעזאזל הקרבן לא יודע מה אתה רוצה ממנו...
אז הנה: משהו קטן בלבד, בתור התחלה:
שעיר המשתלח
במהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, משלחים שעיר (תיש) למדבר, ושם זורקים אותו מהצוק, ובכך מבטאים את השמדת העוונות. השעיר מכונה גם שעיר לעזאזל.
תוכן עניינים
[הסתרה]
מקום השעירים בעבודת הכהן הגדול[עריכה]
שני השעירים צריכים להיות זהים בגובה, במראה ובמחיר, וצריכים שיקנו את שניהם ביחד - אבל הם כשרים בדיעבד, גם אם לא נשמרו התנאים האלו. בתחילת עבודת היום, מביאים אותם למזרח העזרה, ולאחר שהכהן מתוודה על פרו, שנמצא בין האולם למזבח, הוא פונה אליהם.
עבודת השעירים בבית המקדש[עריכה]
הכהן מגיע אל השעירים כשאיתו סגן הכהנים וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים : בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אחרי הטלת הגורלות, קושרים חוט אדום ("לשון של זהורית") בין קרניו של השעיר המשתלח, ועל צוארו של השעיר ל-ה'. הכהן ממשיך בעבודתו: מתוודה על הפר, שוחט אותו, מקטיר קטורת בתוך קודש הקדשים, ומזה את דם הפר בין בדי הארון. לאחר מכן, חוזר הכהן אל השעירים, שוחט את השעיר ל-ה', ומזה גם את דמו בתוך קדש הקדשים. הכהן חוזר אל השעיר המשתלח, סומך את שתי ידיו על ראשו, ומתוודה: אנא השם - עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא, בשם - כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". והכהנים והעם העומדים בעזרה שומעים את השם המפורש שאומר הכהן הגדול, ומיד כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
לאחר מכן היו מוסרים את השעיר לאדם מיוחד לשלחו למדבר. על פי המנהג ניתן התפקיד תמיד לכהנים, למרות שמעיקר הדין, העבודה הזו כשרה גם בישראל.
הולכת השעיר למדבר[עריכה]
מן העזרה היה נטוי גשר עד לחוץ לעיר , שעליו היה יוצא המשלח יחד עם השעיר, כדי להגן על המוליך את השעיר מפני אותם אנשים שהיו תולשים את שערו כדי למהרו, שלא ישהה את עוונותיהם של ישראל.
האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק. המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים" [1]. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג. נהוג שהמשלח בא לפגוש לאחר יוה"כ את הכהן הגדול, ואומר לו: "עשינו שליחותך!"
סימן ה"לשון של זהורית"[עריכה]
כאמור, הכהן תולה לשון של זהורית (חוט אדום; "לשון" הוא כינוי לחוט, "זהורית" מלשון זוהר, בולט) בראש השעיר המשתלח, ובצואר השעיר הנעשה בפנים. בנוסף, יש לשון של זהורית התלויה בפתח ההיכל, ולפי אחת הדעות במשנה, כשהגיע השעיר למדבר היתה הלשון הופכת ללבנה, ומסמלת את הפסוק: אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו (ישעיה א).
אבל לא תמיד היתה הלשון מלבינה, ומובאת ברייתא בגמרא: "בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין [כי זה מסמל שלא התכפרו העוונות]. התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח [2].
מטרת שילוח השעיר[עריכה]
משמעות הביטוי עזאזל[עריכה]
רש"י ורוב המפרשים מסבירים את הביטוי "עזאזל" - צוק קשה (מלשון "עַז", חזק). רשב"ם מפרש שעזעזל זה מלשון עֵז ומשמעות הביטוי הוא מקום מרעה - אבל מוסכם שמשמעות הביטוי היא מקום במדבר. בגמרא [3] מובא: "עזאזל - שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", ומסביר רש"י במקום: "עוזא ועזאל - מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין... כלומר, על העריות מכפר".
- לקפוץ מעלה↑ משנה, יומא ו, ו
- לקפוץ מעלה↑ בבלי, ראש השנה לא:
- לקפוץ מעלה↑ יומא סז:
הערה צדדית:
עבודת כהן גדול ביום הכיפורים
ביום הכיפורים יש סדר יום מיוחד בבית המקדש, הנעשה כולו בידי הכהן הגדול. סדר העבודה מתואר בתחילת פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז) ובמסכת יומא.
תוכן עניינים
[הסתרה]
ההכנות ליום כיפור[עריכה]
השבוע שקודם ליום הכיפורים[עריכה]
שבעה ימים לפני יום הכיפורים לוקחים את הכהן הגדול מביתו ללשכה מיוחדת, על מנת שלא יטמא ויפסל מעבודה, וממנים כהן חלופי, למקרה שיקרה בכהן פסול - יפול בו מום, וכד' - ולא יוכל לעבוד. באותם שבעה ימים הוא עובד בבית המקדש, ומתנסה בכל העבודות היומיומיות, כמו שחיטת התמיד, הטבת הנרות והקטרת הקטורת, כדי שיהיה רגיל, כיון שאת העבודה ביוה"כ הוא עושה בעצמו, כולל את העבודות הפשוטות.
ערב יום הכיפורים[עריכה]
באותו יום מבקשים מהכה"ג לומר בעצמו את כל סדר העבודה, כדי שיראו שהוא אכן יודע אותה כראוי. בנוסף, מעמידים אותו בשער המזרח, ומעבירים לפניו בהמות, כדי שיהיה רגיל בהן, ומוכן לעבודה. לאחר מכן, הוא עומד בפני זקני כהונה, ונשבע שלא ישנה דבר ממה שלמד - שבועה שנזקקו לה בגלל הצדוקים, שהיו משנים חלק מהעבודה לפי הבנתם.
בגלל החשש שמא יפסל הכהן בראיית קרי, לא נותנים לו לישון בליל יוה"כ, ולכן הוא לא אוכל הרבה בערב יוה"כ, כי המאכל מביא את השינה. בליל יום הכיפורים נמצא הכהן בעליית בית אבטינס, בה השביעו אותו, והוא דורש וקורא, כדי שתהיה לו תעסוקה ולא ירדם. ואם אינו יודע לדרוש ולקרוא - דורשים לפניו וקוראים לפניו, בספרים כמו איוב, דניאל, עזרא ודברי הימים.
עבודת היום[עריכה]
בגדי העבודה[עריכה]
הכהן מחליף בגדים פעמים רבות במהלך העבודה, כאשר בכל פעם הוא מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, פושט את בגדיו, טובל, לובש את סט הבגדים השני ומקדש שוב את ידיו ורגליו: כאשר הוא עובד בעבודות הרגילות של כל יום, הוא לובש את בגדי כהן גדול הרגילים, בגדי זהב - חושן, אפוד, מעיל וציץ, בנוסף לבגדי כהן הדיוט - מכנסים,כתונת, אבנט ןמצנפת. לעומת זאת, כאשר הוא עובד בעבודהות הייחודיות של יום כיפור, הוא לובש בגדי לבן - רק ארבעת הבגדים הפשוטים (מכנסים, כתונת, אבנט ומצנפת), העשויים כולם מבד.
סדר העבודה[עריכה]
הכהן מתחיל את העבודה בבגדי זהב, בעשיית המלאכות הקבועות של כל יום: שחיטת התמיד, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה והקרבת המנח שמקריב כהן גדול בכל יום ("מנחת חביתין").
לאחר מכן, טובל הכהן ומחליף לבגדי לבן. הוא נכנס אל האזור שבין האולם למזבח, שם עומד פר יום הכיפורים, והכהן סומך עליו את ידיו ומתוודה על עוונותיו ועל עוונות ביתו. משם הוא פונה למזרח העזרה, ואיתו סגן הכהנים וראש בית האב שלו, ופונה להטיל גורלות על שני השעירים (תיישים): בתוך קלפי של זהב (שבעבר היתה של עץ) יש שני גורלות, שבאחד כתוב ל-ה', ובשני - לעזאזל. הכהן מוציא גורל אחד בכל יד, ומראה אותם לסגן ולראש בית אב - אם הגורל שכתוב עליו "ל-ה' עולה בימינו, אומר לו הסגן, העומד לימינו: "אישי כהן גדול, הגבה ימינך", ואם הוא עולה בצד שמאל, אומר לו ראש בית אב שלשמאלו: "אישי כהן גדול הגבה שמאלך". ואם עולה של שם בימינו הרי זה סימן ברכה, ומובא בגמרא שבכל ארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק תמיד עלה הגורל של שם בימינו [1]. הכהן מניח את הגורלות על ראשי השעירים, ואומר: "ל-ה' חטאת", ומזכיר את השם המפורש, וכל העומדים בעזרה אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
הכהן חוזר לפר, ומתוודה עליו בפעם השנייה, ומכפר על עוונות כל שבט לוי. אחר כך הוא שוחט אותו ומקבל במזרק את דמו, אבל עדיין לא הולך לזרוק אותו, אלא נותן את המזרק למישהו שמנענע אותו, כדי למנוע את קרישת הדם, ובעצמו הולך אל המזבח ולוקח ממנו גחלים, בעזרת מחתה. הוא נכנס אל תוך הבית, עם מחתה מלאה מלוא חופניו גחלים ביד ימין, וכף מלאה קטורת ביד שמאל. בתוך הבית נכנס הכהן הגדול אל תוך קודש הקדשים, ושם את הקטורת על הגחלים, ויוצא החוצה, כשהבית מלא עשן. במהלך ההליכה החוצה, מתפלל הכהן תפילה קצרה: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שאם שנה זו שחונה - שתהא גשומה, ולא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכים פרנסה זה מזה ולא מעם אחר ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים פירוש מפני שהם מתפללין שלא ירדו גשמים[2].
הכהן יוצא החוצה, לוקח את דם הפר, נכנס ומזה ממנו שמונה פעמים לבין הבדים - פעם אחת למעלה ושבע למטה. הוא יוצא שוב, שוחט את השעיר ל-ה', נכנס ומזה גם ממנו בין הבדים, אחת למעלה ושבע למטה. לאחר מכן הוא מזה על הפרוכת מדם הפר אחת למעלה ושבע למטה, ומדם השעיר אחת למעלה ושבע למטה. הוא מערבב את הדמים, ומזה על ארבע קרנות מזבח הזהב. הוא מזה על המזבח עוד שבע פעמים, ואת השאר שופך אל יסוד מזבח העולה.
משם הוא פונה שוב אל השעיר המשתלח, סומך עליו את שתי ידיו, ומתוודה על כל עוונות עם ישראל. כשהוא מסיים, הוא מוסר אותו למי שמוליך אותו אל המדבר - על פי המנהג לא נותנים את התפקיד לישראל, אלא לכהן [3]. האיש לוקח אותו למקום במדבר, במרחק תשעים ריס (קרוב ל-12 ק"מ[4]) הליכה, כשבכל מיל (קילומטר) מחכה לו סוכה ובה מזון ומים. יושבי הסוכות מלווים אותו מסוכה לסוכה, והאחרון לא מלווה אותו עד הצוק, אלא עומד מרחוק, בזמן שהמשלח דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת. המשלח חוזר אל הסוכה, ויושב שם עד צאת החג.
בינתיים, כהן גדול חוזר אל הפר והשעיר, חותכם, מוציא את חלביהם ומקריב אותם על המזבח. ובזמן שהמשלח מגיע עם השעיר למדבר, מעדכנים את הכהן הגדול (בימשנה מובאת מחלוקת כיצד יודעים מתי הוא מגיע), והוא נכנס לקרוא בספר התורה שבעזרה: את הקריאה בפרשת אחרי מות, העוסקת בסדר העבודה ביוה"כ, ואת הפרשייה העוסקת במצוות יוה"כ בפרשת אמור - ואת קריאת מוספי היום, הנמצאת בפרשת פנחס, הוא קורא בעל פה, כי לא רוצים לגלול את הספר עד שם ולהטריח את הציבור. בסוף הקריאה מברך הכהן שמונה ברכות: על התורה, על עבודת ביה"מ,על ההודאה, על מחילת העוון, על המקדש, על ישראל, (יש גירסה שגם על ירושלים), על הכהנים ועל שאר התפלה.
הכהן טובל ומחליף לבגדי זהב (ואם רוצה - מחליף לבגד לבן של עצמו עוד לפני הקריאה, ואז לא טובל פה), ועושה את קרבנות המוסף של יוה"כ - פר, איל ושבעה כבשים. הוא טובל שוב, מחליף לבגדי לבן ונכנס לקודש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה שהניח שם בבוקר. אחר כך הוא טובל שוב, ומחליף בחזרה לבגדי זהב, ונכנס לעשות את עבודות בין הערביים - הקטרת קטורת והטבת הנרות.
לאחר סיום העבודה[עריכה]
לאחר עבודות אחרונות אלו, מחליף הכהן בגדים בפעם האחרונה - לבגדי עצמו - ויוצא מבית המקדש מלווה באוהביו. נהוג שהוא עושה יום טוב, לכבוד שיצא בשלום מקודש הקדשים, וכן נהוג שמשלח השעיר לעזאזל בא לפגוש אותו ואומר לו: "עשינו שליחותך!"
פיוטים העוסקים בסדר העבודה[עריכה]
בתפילת מוסף של יום הכיפורים נוהגים לקרוא פיוטים המתארים את סדר העבודה, ומבוססים על הפסוקים בתורה, מסכת יומא ומדרשים. במהלך הפיוטים, נוהגים לכרוע ולהשתחוות בכל פעם שמוזכר שבבית המקדש היו עושים כך.
- לקפוץ מעלה↑ בבלי, יומא לט.
- לקפוץ מעלה↑ בבלי, יומא נג:
- לקפוץ מעלה↑ משנה יומא ו, ג - מפשט המשנה משמע שגם לוי יכול להוליכו, רק לא ישראל
- לקפוץ מעלה↑ עפ"י ברטנורא
ועוד הערה צדדית (אני אשתדל לקצר, אבל פשוט זה נראה לי ממש חשוב
יום הכפורים תשס"ג
סוד השעיר המשתלח
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
עבודת השעיר המשתלח היא בבחינת חוק, שאין אנו יכולים להבינו, לא את הלכותיו, ולא את משמעותו בכפרת החטא, כך אמרו חז"ל (במדבר רבה (וילנא) פרשה יט)
"רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן דכתיב בהן חקה אשת אח וכלאים ושעיר המשתלח ופרה אדומה... שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא טז): והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, והוא עצמו מכפר על האחרים, וכתיב ביה: והייתה זאת לכם לחקת עולם".
נמצא, שיש בו בשעיר המשתלח תופעה שנושאת הפכים, השעיר מטהר טהורים ומטמא טמאים, ובזה הוא דומה לפרה אדומה, שנקראת "חוקת התורה". הרמב"ן הוסיף קושי בהבנת עבודת השעיר המשתלח בכך שהוא עבודת חוץ ודומה לע"ז:
"ומפני זה אמרו רבותינו (ת"כ פרק יג ט) ואת חקותי (להלן יח ד), דברים שיצר הרע מקטרג בהם ואומות העולם משיבין עליהם, לבישת שעטנז ופרה אדומה ושעיר המשתלח. ולא מצאו בקרבנות תשובה לאומות העולם עלינו, כי הם על אישי ה', אבל בשעיר המשתלח ישיבו עלינו, כי יחשבו שאנו עושים כמעשיהם ".
וגם בעניין זה הוא דומה לפרה אדומה שנשרפת בחוץ.
אולם יתרה על כל זה נפלאת היא מאתנו, עוצמת כפרתו של השעיר, שמכפרת על עבירות הקלות אף בלא תשובה, כפי שפסק הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א הלכה ב):
"שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות".
והנה לא מצאנו עוד כפרה כזאת בלא תשובה, מלבד שיטת רבי (יומא דף פה עמוד ב):
"דתניא, רבי אומר: על כל עבירות שבתורה, בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום הכיפורים מכפר, חוץ (מפורק עול) מסורת הש"ס: [מהלועג על חבירו] ומגלה פנים בתורה ומיפר ברית בשר, שאם עשה תשובה - יום הכיפורים מכפר, ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר!".
ואין הלכה כמותו, אלא שיום הכיפורים מכפר עם התשובה. וצריך להבין מה כוחו הסגולי של השעיר המשתלח שמכפר אף לשאינם שבים? האבן עזרא (ויקרא פרק טז פסוק ח), כתב שזה סוד:
"כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת להבין הסוד, שהוא אחר מלת עזאזל, תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו".
דברי האב"ע הם חידות שקשה לפענחם. והרמב"ן שם פתח לנו פתח לגלות את סודו של האבן עזרא " והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים ". רצונו לומר, שלאחר שלושים ושלוש פסוקים מהפסוק המתחיל לדבר על שני השעירים מופיע הפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". והנה השעירים הם שדים ועבודה זרה שמקריבים בכל מקום בשדה, ולכן נאסר עלינו להקריב בחוץ מפני חשש ע"ז, אבל השעיר המסמל את "השעירים" הם השדים וע"ז למינה, ומצוותו לשלחו לאבוד ואבריו מתפרקים, כל ענינו לבטל את העבודה זרה ע"י שמשליחים את השעיר לאבוד, ובזה מבטלים את האמונה הזרה בע"ז.
טעם זה הוא קרוב אל הפשט, ונראה ע"פ זה להסביר איך הוא מכפר על עבירות קלות אפילו בלא תשובה, יש להניח שלא מדובר בכופר בעיקר ועובר להכעיס, שאז השעיר המשתלח אינו מכפר לו, כמו שיוה"כ אינו מכפר לפורק עול, אף לדעת ר' יהודה, אלא מדובר באדם שקשה לו להתנתק מן העברה ו"קשור בה ככלב", ועליו נאמר שמכפר בלא תשובה. וטעם הדבר, מפני שמעשה השעיר המשתלח מנתק את החוטא מן העבירה, פעולת אבודו של השעיר משאירה עליו רושם עמוק שע"ז בטלה ומבוטלת, וכך הוא מצליח להתנתק ממנה, וממילא פתוחה לו הדרך לתשובה. שהרי אנו מאמינים שכל אדם בפנימיותו רוצה להיות טוב וישר כאשר עשהו האלקים, אלא שהיצר הרע אינו נותן לו להשתנות, וכאשר החוטא התנתק כבר מן החטא בטוחים אנו בתשובתו, ולכל הפחות זה מצליח בעבירות קלות.
ונוסף לכך, חז"ל דרשו את הפסוק " ונשא השעיר את עונותם " (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תקו):
"באותה שעה נוטל הקב"ה כל עונותם של ישראל ונותנם על עשו הרשע שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם, ואין שעיר אלא עשו הרשע שנאמר הן עשו אחי איש שעיר", הרעיון שבאו חז"ל להביע כאן, שהשטן או עשו הם הסיבה לחטא של ישראל, כמו שאמר רבי אלכסנדרי אחרי תפילתו (ברכות דף יז עמוד א) "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם".
וכשמשלחים את השעיר שישא עונות בית יעקב איש תם (ענותם עונות תם), מתברר לחוטא שהחטא אינו חלק ממנו, והדבר עוזר לו להתנתק ממנו ובסופו של דבר לחזור בתשובה 1 .
והנה הרמב"ן (ויקרא פרק טז פסוק ח) מפרש את הסוד ע"פ חז"ל, וז"ל:
"והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו רבותינו ז"ל במקומות רבים:
אמרו בבראשית רבה (סה י) ונשא השעיר עליו (להלן פסוק כב), זה עשו שנאמר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם, עונות תם שנאמר ויעקב איש תם (שם כה כז):
ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקב"ה לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו. ראה ס"מאל שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב"ה, רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך הן ישראל יחפי רגל ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין בהם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצה כך ישראל עומדין על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם כך הן ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך הן ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים. והקדוש ברוך הוא שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שנאמר וכפר את מקדש הקדש וגו', ע"כ אגדה זו...
והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון וציווה האדון את האיש העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו".
מהי משמעות השוחד שאנו נותנים לשטן? מדוע זה מספק אותו, ובגלל זה אינו מקטרג כדרכו אלא מלמד עליהם זכות? נראה להסביר זאת ע"פ מקורות נוספים, שבהם מצאנו בדברי חז"ל שניתן שוחד את השטן או הסיטרא אחרא, ובגלל זה בכל כורחו הוא עונה אמן, ומתקיים " אף אויביו ישלים עמו ". המקום הבולט ביותר הוא הפגישה של יעקב עם עשו בחזרתו לארץ ישראל, שיעקב שולח לו דורון לפייסו (מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח סימן ו) "והתקין עצמו לשלשה דברים, לתפלה ולדורון ולמלחמה", ובסופו של דבר עשו השלים עמו "וישקהו".
יעקב אבינו בחר בדרך זו לפייס את עשו, מפני שידע שהשנאה שלו אליו נובעת מקנאה על שיעקב לקח ממנו את הברכות שברכו אביו "מטל השמים ומשמני הארץ", אלו ברכות הגשמיות שעשו היה תאב להם, ויעקב אבינו הראה לו בדורון ששלח לו, שהוא מוכח לו לוותר לו על הברכות הגשמיות 2 . זה הרעיון גם בדורון שאנו שולחים לשטן ע"י השעיר המשתלח, נאמר "ונשא השעיר את עוונותם לארץ גזירה", ופירשו חז"ל שהשעיר נושא את עוונות "תם", כלומר את עוונות זרע יעקב "איש תם", וזה אומר שישראל מוכנים לוותר על ענייני עוה"ז ולהשאיר אותם לעשו הנמשל לשעיר, ועאכו"כ שהם רוצים להתנתק מעוונותם, ולומר שאין זה שייך להם כלל, רעיון זה בא לידי ביטוי ביוה"כ בכך שאנו שובתים בו מאכילה ושתיה, ובזה מוותרים על חיי עוה"ז ונדמים למלאכים. ובכך מתפייס השטן ומלמד זכות על ישראל, ואומר לקב"ה כנ"ל " רבון כל העולמים יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים וכו'".
אולם אין בפיוס זה של השטן התיקון השלם לשנאה והמאבק בין שטנו של עשו ליעקב, "וישקהו" 3 פירשו חז"ל, שבאותה שעה נקשו בלב שלם, או שלא נשקו בכל לבו, שכן למעשה אין זה נכון לומר שהברכות לא נתנו ליעקב, ואין זה הרצון האלקי שישראל יהיה מנותק מחיי עוה"ז, המציאות של יוה"כ שבו אנו נדמים למלאכים אינה יכולה להתמיד, ולכן הפיוס היותר מושלם של שטנו של עשו בא לידי ביטוי במאבק שהיה ליעקב עם המלאך, שהיה שרו של עשו, וכשניצחו הודע לו על הברכות!
על מה היה המאבק ביניהם? חז"ל אמרו שיעקב חזר לאחוריו בשביל ששכח פכים קטנים, וסיכן את עצמו בשבילם כפי שקרה לו שנאבק איש עמו. ומדוע עשה כן? "מפני שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם שאינם פושטים ידם בגזל", ביאור הדבר, מפני שהצדיק יודע שהממון ניתן לו משמים כדי שיעשה בו מצוות, וימלא בו את ייעודו הרוחני, ולכן חביב עליו יותר מגופו. ואם זו היא תפיסתו האמיתית של הצדיק מגיע לו הברכות הגשמיות, ועל זה היה המאבק עם המלאך שרו של עשו, וכשיעקב ניצח אותו הודה לו על כך שהברכות הגשמיות מגיעות לו.
לאחר שיעקב ניצח את המלאך הוא מבקש ממנו " ויאמר שלחני כי עלה השחר ", ופירשו חז"ל' (חולין דף צא עמוד ב):
אמר לו: גנב אתה, או קוביוסטוס אתה, שמתיירא מן השחר? אמר לו: מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו".
לכאורה קשה, מדוע בדיוק בשעה שניצחו הגיע זמנו לומר שירה, רגע זה לא הזדמן לו מיום שניברא?! מפרש "עבודת ישראל" שכאן השטן השלים את עצמו, כאשר יעקב עמד בניסיון והתגבר עליו, משל מהזהר הק' על מלך שניסה את בנו ושלח לו אשה זונה להחטיאו, וכאשר הבן עמד בניסיון, המלך נתן פרס גם לאותה זונה, כך שלימות הרע היא כאשר אנו מתגברים עליה.
והתיקון השלם הוא כאשר אפשר לעבוד את ה' "בשני יצרך" ביצר הטוב וביצר הרע, ולהעלות את הכל לקדושה. ואז מתקיים " ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז ז), וזה נעשה בכוחה של תורה שהיא תבלין ליצה"ר, וכך מפורש במדרש (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן ג):
"ר' ברכיה קורא עליו אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' (שם משלי כה כא) זה יצר הרע, האכילהו מלחמתה של תורה, כשם שאומר לכו לחמו בלחמי (שם משלי ט ה), ואם צמא השקהו מים (שם משלי כה כא) ממימיה של תורה, כשם שאומר הוי כל צמא לכו למים (ישעי' נה א), מפני מה כי גחלים אתה חותה על ראשו וגו' (משלי שם כב), הוי ברצות ה' דרכי איש, זה יצר טוב, גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע".
ממוצא הדברים, שאם האדם מתגבר על יצר הרע ומשקהו מים ממימיה של תורה בסופו של דבר יצר הרע עוזר לו להיות טוב ומתקיים בו "ברצות ה' דרכי איש, זה יצר טוב, גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע".
מקום נוסף מצאנו שהתקיים " גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע", כאשר משה עלה למרום והתמודד עם מלאכי מעלה. וז"ל הגמ' (שבת דף פח עמוד ב):
"ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? תהלים ח מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר איוב כו מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - שמות כ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? וכו'",
ואומרת הגמ' שם:
"מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא, שנאמר תהלים ח ה' אדנינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים - לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר תהלים סח עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר במדבר יז ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', אי לאו דאמר ליה - מי הוה ידע?".
בזכות מה הודה לו מלאך המות הוא יצר הרע הוא השטן? בגלל תשובתו של משה, שהוא צריך את התורה כדי להתגבר על יצר הרע, וזה זכות ליצר הרע ותיקון עבורו, מפני שזה כל תכליתו ויעודו להעמיד את האדם בניסיון שעל ידי כך לגרום לו להתעלות.
לפי זה אפשר לומר שהתיקון השלם נעשה בסוכות שבו אנו נכנסים בגופנו אל הסוכה ואוכלים ושותים בה, ומעלים את עניני עוה"ז לקדושה, וכך גם יעקב אבינו בתחילה פייס את עשו בדורון, אולם ההצלה הסופית ממנו הייתה כאשר הם נפרדו לדרכם, ואז נאמר (בראשית פרק לג) "ויעקב נסע סֻכָּתָהּ ויבן לו בית ולמקנהו עשה סֻכֹּת על כן קרא שם המקום סֻכּוֹת", היינו שלמקנהו וכל קנינו עשה את התיקון של סוכות בקדוש החומר, ונאמר שם "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר", ואמרו חז"ל "שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו", והדגש כאן הוא השלמות גם בתורה וגם בעניני עוה"ז הגוף והממון שבאו על תקונם.
ואפשר לומר שעדין לא הושלם התיקון השלם עד שמיני עצרת, מפני שהסוכה היא דירת ארעי, ורק כאשר יוצא האדם מביתו הקבוע, הוא מצליח להתנתק במידת מה מעולמו הגשמי להצטופף בצילא דמהימנותא של הקב"ה, אולם השאלה מה יקרה לו בחזרתו לבית? והחידוש האמיתי נעשה בשמיני עצרת שחוזר לביתו הקבוע ומכניס לשם את ההשגות שקבל בצילא דמהימנותא, כמו שאנו אומרים בתפילה כשיוצאים מהסוכה "שאותן המלאכים הקדושים השייכים למצות סוכה יתלוו עמנו בצאתנו מן סוכה ויכנסו עמנו לבתינו לחיים ולשלום וכו" (סידור ר' יעקב עמדין), המלאכים הם הסגולות הרוחניות שהשגנו בסוכה ויתלוו עמנו לבתינו, וכן מרומז בתרגום יהונתן על הפסוק "וביום השמיני עצרת תהיה לכם" "ביומא תמינאה תהוו בחדווא מן מטילכון לבתיכון", (מסוכתכם לבתיכם) היינו להכניס את שמחת הסוכה הביתה 4 .
^ 4 לפי החלוקה שלמדנו הבעש"ט: הכנעה הבדלה המתקה, נראה להסביר את ההתמודדות שלנו עם השטן הוא יצר הרע, כפי שאנו מוצאים בחגי חודש תשרי. הכנעה - בר"ה, שבו אנו ממליכים עלינו את הקב"ה, והיראה מפניו היא ההכנעה, וממילא בכך אנו מבטלים את השטן שירא לשמוע את כל השופר שמא הוא השופר הגדול, שאחריו "בלע המות לנצח" ויתבטל היצר (תוס' ר"ה), הבדלה – ביוה"כ, שבו אנו מתנתקים מיצר הרע, והשטן אינו יכול לקטרג בו, את העוונות אנו שולחים לארץ גזרה עם השעיר המשתלח, המתקה – בסוכות, שבו אנו משלימים עם "האויב" הוא יצה"ר ומעלים את חיי עוה"ז לקדושה.
אשם תלוי
קרבן שחייב להביא מי שעבר בשוגג ספק עבירה, אשר אם עוברים עליה בוודאות חייבים להביא קרבן חטאת.
לדוגמא: מי שהיו לפניו שתי חתיכות בשר, אחת שומן ואחת חלב, ואכל בשוגג אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל, הרי זה חייב להביא קרבן אשם תלוי; ואם יתברר לו לאחר מכן, כי הבשר שאכל, היה חלב, עליו להביא קרבן חטאת, ככל שאר השוגגים.
דוגמא נוספת: מי שעשה מלאכה ואינו יודע אם בשבת עשאה או ביום חול עשאה, או עשה מעשה ואינו יודע אם מלאכה היא או לא, אך ברור לו כי אם איסור עשה - שוגג היה, הרי זה מתחייב באשם תלוי; ואם יתברר ספקו לאחר הקרבת אשמו, ויוודע לו כי עבר על איסור שבת בשגגה בוודאי - חייב חטאת.
קרבן זה נקרא "אשם תלוי", "מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו (שמגן עליו מיסורים של עונשי שמים) עד שיוודע לו בוודאי שחטא בשגגה ויביא חטאתו".
פרשת ויקרא – אשם תלוי
יש בתורה ל"ו מצוות שהעובר עליהם חייב כרת (המשמעות של עונש "כרת" והיחס בין "כרת" ל"מיתה בידי שמים" נידונו על ידי התוס' ביבמות ב. ד"ה "אשת אחיו"). אדם שעובר על אחת מל"ו מצוות אלו במזיד חייב כרת, ואילו העובר על אחת מהם בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. במקרה בו אדם מסופק אם עבר על אחת מהם עליו להביא קרבן אשם תלוי על פי הדינים והפרטים המופיעים בפרשת ויקרא (כריתות פרק א משנה א).
הרמב"ן ביאר ששמו של כל קרבן מורה על אופיו ומהותו המיוחדת. "חטאת" מלשון "חטא", כלומר החטאה ונטיה מן הדרך. לעומת זאת, מסביר הרמב"ן ש"אשם" בא מלשון שממה ואבדון. תכלית קרבן האשם היא לכפר ולהגן על אדם שעבר עבירה שבעקבותיה מגיע לו שממה ואבדון. מבחינה זו, אשם תלוי, המובא על הספק, חמור יותר מחטאת המובא על השוגג. הרמב"ן מבאר שדווקא בגלל שהאדם סבור שאולי הוא לא עבר עבירה החמירה התורה בדינו יותר. (רמב"ן ויקרא ה', ט"ו).
רבנו יונה הטיב לבאר את הרעיון של הרמב"ן. אדם המודע לעבירה שעבר יתן לכך את ליבו, ידאג וישית כוחותיו לשוב בתשובה שלימה. אולם אדם שספק לו אם חטא, לא ידאג ולא יחוש צורך לשוב בתשובה, שהרי יתכן שהוא כלל לא חטא. לפיכך החמירה התורה בדינו וחייבה קרבן יותר יקר (אשם תלוי) כדי שישים החוטא ליבו לחומרת מעשיו. אם הוא לא יביא אשם עונשו בשממה ואבדון. (רבנו יונה ברכות פרק א', מובא בהערות הרב שוועל על פירוש הרמב"ן).
כתב הרמב"ם (הל' שגגות ח,א) שאשם תלוי מכפר על הספק, אולם הענין נשאר תלוי ועומד עד שיתברר. אם מתברר שהאדם חטא בוודאות, עליו להביא קרבן חטאת. האשם אינו משמש לכפרה גמורה, כל תכליתו של אשם תלוי להשקיט באופן זמני את פחדיו וספקותיו של החוטא.
נחלקו התנאים במשנה (כריתות ו,ג) אם ניתן להתנדב אשם תלוי. דעת רבי אליעזר שאדם יכול להביא אשם תלוי נדבה בכל זמן שירצה. מכיוון שאשם תלוי לא ממש מכפר אלא רק מגן באופן זמני על האדם, אפשר להביאו בכל זמן שרוצה. במשנה מסופר על בבא בן בוטא שהביא אשם תלוי בכל יום ויום מימות השנה חוץ מלמחרת יום הכיפורים (שהרי ביום הכיפורים כבר השיג מידה מסוימת של כפרה). חכמים חולקים וסוברים שאסור להביא אשם תלוי נדבה. רק במקרה של ספק לגבי עבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת מותר וחובה להביא אשם תלוי (משנה כריתות ו,ג). הרמב"ם (פירוש המשניות על אתר) מפרש שלדעת חכמים החיוב להביא אשם תלוי נובע מחומרת המעשה שבספק. תכלית הקרבן להניח את דעתו של אדם שלא יטרד מחמת הספק שמא עבר עבירה חמורה. להלכה פסק הרמב"ם כדעת חכמים (פירוש המשנה שם, הלכות שגגות ח,א).
במבט ראשוני אין לדיון הנ"ל נפק"מ בימינו שאין קרבנות, אולם לאמיתו של דבר יש השלכה מעניינית בהלכות תפילה. הטור (או"ח א,ז) פסק שלאחר אמירת הקרבנות בבוקר יאמר אדם: "רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי (קרבן פלוני)." אולם, מוסיף הטור, אין לומר כן לאחר אמירת פרשת החטאת לפי שאין חטאת באה נדבה. הטור לא אסר לומר רבון העולמים לאחר פרשת אשם. הבית יוסף ביאר שהטור, כבבא בן בוטא, סבר כדעת רבי אליעזר שאשם תלוי בא נדבה. עם זאת, הבית יוסף יצטרך להתמודד עם השאלה מדוע לא קיים חילוק בין אשם תלוי לאשם ודאי שהרי אשם וודאי, כחטאת, אינו בא נדבה לכולי עלמא.
בספר היראים (תמ"א או שס"ג) כתב שישנה רק מצווה אחת, לכפר על חטא באמצעות תפילה והבאת קרבן. בפירוש "קרני רא"ם" ביאר שמצווה זו כוללת את כל הקרבנות הבאים בעקבות חטא: חטאת, אשם ואשם תלוי. לעומת זאת, הרמב"ם מנה כל קרבן בנפרד ואף מצא לנכון להסביר (שורש י"ד) מדוע הוא לא מנה כל עבירה בנפרד אלא תחת מצווה אחת את כל העברות שחייבים עליהם חטאת, ובמצווה אחרת את כל העברות שחייבים עליהם אשם תלוי וכו'.
הרב פערלא התקשה בחלוקה זו של הרמב"ם. אף אם יש למנות את כל העברות שחייבים עליהם חטאת כמצווה אחת ואת כל העברות שחייבים עליהם אשם כמצווה נפרדת, מדוע הרמב"ם חילק בין אשם תלוי לחטאת. מדוע הוא לא מנה מצווה אחת, לכפר על העברות שחייבים עליהם כרת. או על ידי אשם תלוי (כאשר מסתפק אם חטא) או בקרבן חטאת (כאשר בוודאות חטא).
ניתן להציע שהרמב"ם מנה את המצווה לכפר בחטאת בנפרד מהמצווה לכפר באשם תלוי מכיוון ששני כפרות אלו שונות במהותם. בעוד שקרבן חטאת ממש מכפר על החטא, אשם תלוי לא ממש מכפר על החטא אלא רק תולה אותו עד שיתברר הספק.
כתב בספר החינוך (מצווה קכ"ח) שאם לאחר הבאת אשם תלוי מתברר שהאדם אכן עבר עבירה, הוא לא יכול להסתפק בכפרת האשם תלוי ועליו להביא חטאת. אם מתברר שהוא לא חטא, מתגלה שדי לו באשם תלוי שהביא.
מדבריו נראה שגם אדם שלא חטא כלל צריך להביא אשם תלוי (שהרי שהחינוך כתב שדי לו בכך כשמתברר שלא חטא). לפי זה יתכן שהחיוב להביא אשם תלוי, קרבן שתכליתו להניח את הדעת ולהשקיט את הלב, יחשב מצווה בפני עצמה שהרי היא שונה באופן מהותי מהמצווה להתכפר על ידי חטאת.
הערה צדדית, תוך דגש על עניין אשם תלוי
קרבנות
תוכן עניינים
[הסתרה]
- 1הגדרה
- 2מקור וטעם
- 3סוגי הקורבנות
- 4המביא את הקורבן
- 5המינים הקרבים
- 6עולה
- 7חטאת
- 8אשם
- 9שלמים
- 10מנחה
- 11המביאים כמה קורבנות
- 12עבודות הקורבנות
- 13אכילת הקורבנות
- 14פרטי הדין
- 15בדינים שונים
- 16ראה גם
- 17קישורים חיצוניים
הגדרה[עריכה]
מצווה להביא זבחים ומנחות ולהקריבם.
מקור וטעם[עריכה]
מקורו מכמה וכמה פרשיות בתורה לגבי קרבנות שונים, כגון "אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (ויקרא א-ג).
במהותו כתב הרוגאצ'ובר שלרמב"ם הוא מצווה ולראב"ד הוא עונש (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן (אות רפט)).
טעמו - ר' תבנית:הידעת?/כ"ז חשוון ה'תשס"ט
סוגי הקורבנות[עריכה]
הקורבנות מתחלקים לחמישה סוגים עיקריים:
1. עולה - קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים ורק אימוריהם מוקטרים.
2. חטאת - הקורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד. חטאת היא הקורבן היחיד שמחולק לחטאות פנימיות (דמן ניתן בהיכל, ואינן נאכלות) וחטאות חיצוניות (דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות). חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).
3. אשם - קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
4. שלמים- הקורבן היחיד שהוא (בדרך כלל) קודשים קלים (ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם), שאר הקורבנות הם קודשי קודשים (ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים). כמו כן הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה עד חצות.
5. מנחה - הקורבן היחיד שהוא מן הצומח, שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים".
המביא את הקורבן[עריכה]
כל הקורבנות מתחלקים על פי הסיבה להבאתם - לקורבנות נדבה וקורבנות חובה, ועל פי המביא אותם - לקורבנות יחיד וקורבנות ציבור.
כך, לדוגמא, יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
חטאת ואשם הם תמיד קורבנות חובה. כמו כן כמעט כל קורבנות הציבור הם חובה.
יש חילוק בין קורבנות ציבור לקורבנות יחיד, שקורבנות ציבור - פטורים מאחריותם, אך קורבנות יחיד - חייב באחריותם, חוץ מנדבות שאמר בהן "הרי זו" (ולא "הרי עלי").
כל קורבנות הציבור הם קודשי קודשים.
המינים הקרבים[עריכה]
הקורבנות מחולקים למינים שונים: בקר, כבש, עז, עוף וצומח.
כל מין מהבהמות (בקר, כבש ועז) מחולק לגדולים וקטנים, דהיינו מתחת לגיל שנה או מעליו (למשל - הבקר מחולק לפר ולעגל), וכן לזכרים ולנקבות (פר ופרה).
אלו הם המינים הקרבים ושמותיהם:
בקר[עריכה]
פר (נקרא גם שור), פרה - בשנתם השנייה או השלישית (מתחילת השנה השניה עד סוף השלישית).
עגל, עגלה - בשנתם הראשונה.
כבש[עריכה]
אייל, רחל - בשנתם השנייה (אך האייל לא מתחיל בתחילת השנה השניה ממש אלא חודש לאחר מכן).
כבש, כבשה (נקראים גם טלה או שה-כבשים) - בשנתם הראשונה.
עז[עריכה]
שעיר, שעירה - בשנתם השנייה.
גדי, גדיה (נקראים גם שה-עיזים) - בשנתם הראשונה. (גם הכבשים וגם העיזים הם ממיני הצאן)
עוף[עריכה]
יש שני מינים במשפחת היונים: תורים ובני יונה.
תור - מביאים מהם רק את הגדולים שבמינם (שכנפיהם סיימו להצהיב).
בן יונה - מביאים מהם רק את הקטנים שבמינם (שכנפיהם עדיין לא התחילו להצהיב).
בהקרבת עופות אין הבדל בין זכר לנקבה (תמיד שניהם כשרים), וכן אין פסול של בעל מום (אלא רק של מחוסר אבר).
צומח (למנחות)[עריכה]
חיטים. שעורים.
מיניהם של הקורבנות השונים:[עריכה]
עולה - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
חטאת - באה מכל מיני החי: בקר, כבשים, עיזים רק מנקבה ועופות בין מהזכרים ובין מהנקבות מכיון שלא ניקר בהם סימני זכרות או נקבות
אשם - בא רק מכבשים זכרים.
שלמים - באים מכל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהגדולים ובין מהקטנים, בין מהזכרים ובין מהנקבות.
מנחה - באה רק מהצומח.
כללים בקורבנות ציבור:[עריכה]
1. קורבנות-ציבור הם תמיד זכרים, והם רק מבהמות ולא מעופות.
2. חטאות-ציבור הם רק בקר או עיזים (ולא כבשים).
3. עולות-ציבור הם רק בקר או כבשים (ולא עיזים).
דינים נוספים שתלויים במין הקרב:[עריכה]
1. עבודות הקורבנות העיקריות שונות בין קרבנות בהמה (ארבע עבודות), קרבנות עוף (שתי עבודות) ומנחות (ארבע עבודות).
2. בכבשים מקטירים, בנוסף לשאר האימורים, גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
3. מנחת נסכים היא מנחה שבאה רק עם קורבנות-בהמה. שיעור מנחת נסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
עולה[עריכה]
עולה היא קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים, ורק אימוריהם מוקטרים.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. עולת בהמה (כלומר בקר כבשים ועיזים) באה רק מהזכרים, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש עולת יחיד-נדבה, עולת יחיד-חובה, עולת ציבור-נדבה ועולת ציבור-חובה.
יחיד-נדבה:[עריכה]
1. עולת נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו עולה".
2. לכפרה - על עשה, לאו הניתק לעשה, הרהורי עבירה.
יחיד-חובה:[עריכה]
1. קורבן עולה ויורד - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
2. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
3. נזיר שנטמא.
4. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
5. כהן גדול ביום הכיפורים.
6. גר.
7. עולת ראיה - ביום הראשון של הרגל.
ציבור-נדבה:[עריכה]
1. קיץ המזבח - כאשר אין קורבנות אחרים, מקריבים אותה כדי שהמזבח לא ישאר פנוי.
ציבור-חובה:[עריכה]
1. עולת התמיד - שניים כל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערביים.
2. מוספים - בשבת, ראש חודש וימים טובים.
3. איל המוספים - ביום הכיפורים.
4. העומר - ביום שני של פסח.
5. שתי הלחם - בשבועות.
6. פר העלם דבר של עבודה זרה - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
חטאת[עריכה]
חטאת היא קורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד.
חטאת שונה משאר הקורבנות בשלושה דברים:
1. היא הקורבן היחיד שיש בו חילוק בין הדיוט, כהן גדול ונשיא 
.
2. היא הקורבן היחיד שיש בו דין של "חטאות מתות" - חמש חטאות שיש בהם פסולים מסוימים שבגללם הן מומתות: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה וחטאת שעברה שנתה.
3. אם דמה ניתז על בגד הוא טעון כיבוס.
המין הקרב: כל מיני החי - בקר, כבשים, עיזים ועופות. בין מהזכרים ובין מהנקבות.
המביא: לא כל החטאות הן חובה. קורבנות היחיד יכולות להיות גם נדבה וגם חובה, לעומת זאת קורבנות הציבור הן רק קורבנות חובה.
החטאות מתחלקות לשני סוגים:
1. חטאות פנימיות - דמן ניתן על המזבח הפנימי שבהיכל, ואינן נאכלות (לכן חלקן נקראות "פרים הנשרפים" ו"שעירים הנשרפים").
2. חטאות חיצוניות - דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות. חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע). חטאות פנימיות
יחיד-נדבה:[עריכה]
1.ע"פ רצון חופשי (למשל: מתוך רצון להודות לה' או כתפילה בעת צרה).
יחיד-חובה:[עריכה]
1. פר כהן משיח (מה"פרים הנשרפים") - כהן גדול שהתיר בשוגג לאו שיש בו כרת ועשה כהוראתו.
2. פר כהן גדול ביום הכיפורים.
ציבור-חובה:[עריכה]
1. פר העלם דבר של ציבור (מה"פרים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג לאו שיש בו כרת ורוב ישראל עשו כהוראתם.
2. חטאת ציבור (שעיר) של יום הכיפורים - השעיר שעלה עליו הגורל לה'.
3. העלם דבר של עבודה זרה (שעירי עבודה זרה, "שעירים הנשרפים") - סנהדרין התירו בשוגג עבודה זרה ורוב ישראל עשו כהוראתם.
חטאות חיצוניות
יחיד-חובה:[עריכה]
1. חטאת חלב - הדיוט שעבר על לאו שיש בו כרת.
2. חטאת נשיא - נשיא שעבר על לאו שיש בו כרת.
3. שגגת עבודה זרה.
4. קורבן עולה ויורד (לעומת שאר החטאות שנקראות "חטאת קבועה") - שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו.
5. מחוסרי כפרה - זב, זבה, יולדת, מצורע.
6. נזיר שנטמא.
7. נזיר טהור - במלאות ימי נזרו בטהרה.
ציבור-חובה:[עריכה]
1. מוספים - בראש חודש וימים טובים.
2. חטאת הבאה עם שתי הלחם - בשבועות.
אשם[עריכה]
אשם הוא קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
המין הקרב: כבשים זכרים.
המביא: כל האשמות הם קורבנות יחיד, והם חובה.
ישנם שישה סוגי אשמות - על חטאים שונים:
1. אשם גזילות - אדם שהיה חייב ממון, נשבע שאינו חייב ואחר כך הודה.
2. אשם מעילות - נהנה מקודשים בשוגג.
3. אשם שפחה חרופה - בא על חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי.
4. אשם נזיר - נזיר שנטמא.
5. אשם מצורע - לאחר שהמצורע נטהר.
6. אשם תלוי - אדם שהסתפק האם עבר עבירה שיש בה כרת.
שלמים[עריכה]
שלמים שונים משאר הקורבנות בשני דברים:
1. הוא הקורבן היחיד שהוא קודשים קלים, ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם, לעומת שאר הקורבנות שהם קודשי קודשים, ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. היוצאים מן הכלל הם כבשי עצרת (שמביאים בשבועות) שהם קודשי קודשים אע"פ שהם שלמים.
2. הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה (עד חצות). היוצאים מן הכלל הם תודה ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה (עד חצות) אע"פ שהם שלמים.
המין הקרב: כל מיני הבהמה (בקר, כבשים ועיזים, אך לא מהעופות), בין מהזכרים ובין מהנקבות, בין מהגדולים ובין מהקטנים.
המביא: יש שלמים שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
סוגי השלמים הם תשעה:
יחיד-נדבה:[עריכה]
1. תודה - מי שניצל בנס.
2. שלמי נדר ונדבה - האומר "הרי עלי/זו שלמים".
3. חגיגת ארבעה עשר - מקריבים בערב פסח ואוכלים לפני קורבן פסח כדי שהפסח יאכל על השובע.
4. שלמי גר - כשמתגייר.
יחיד-חובה:[עריכה]
1. שלמי שמחה - מביאים כל הרגל, וגם נקבות אוכלות אותם.
2. שלמי חגיגה - אוכלים ביום טוב ראשון של הרגל, רק זכרים אוכלים אותם.
3. איל נזיר - במלאות ימי נזרו בטהרה.
4. ביכורים - עם הבאת הביכורים בשבועות.
ציבור-חובה:[עריכה]
1. כבשי עצרת - בשבועות, באים עם שתי הלחם. והם השלמים היחידים שהם קודשי קודשים.
ישנם שלושה קורבנות נוספים שאינם שלמים ממש, אך הם דומים לשלמים (עם הבדלים מסוימים), שלושתם קורבנות יחיד והם חובה:
1. בכור - בכור בהמה טהורה (ויש בו דין מיוחד שאסור בגיזה ובעבודה).
2. מעשר - מעשר בהמה.
3. פסח - בין פסח ראשון ובין פסח שני (במעשר ובפסח יש דין מיוחד שאינם טעונים סמיכה).
הם הקורבנות היחידים שנותנים מדמם מתנה אחת על היסוד של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע, ובחטאת חיצונה נותנים ארבע מתנות על ארבע קרנות).
כמו שאר השלמים, גם בכור מעשר ופסח הם קודשים קלים. בכור ומעשר נאכלים - כמו שאר השלמים - לשני ימים ולילה, אך הפסח נאכל רק בלילה (עד חצות, שלא כרוב הקורבנות שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
מנחה[עריכה]
הקורבן היחיד שהוא מן הצומח (שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים "זבחים").
המין הקרב: כל המנחות באות מסולת חיטים, חוץ ממנחת סוטה ומנחת העומר שבאות מן השעורים.
המביא: יש מנחות שהם קורבן יחיד-נדבה, יחיד-חובה וציבור-חובה.
יחיד-נדבה:[עריכה]
1. מנחת נדר ונדבה: שלוש מהן מאפה כלי - מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, ושתיים מהן מאפה תנור - חלות ורקיקים.
יחיד-חובה:[עריכה]
1. מנחת חוטא - קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו), אם הוא דל.
2. מנחת חינוך - כהן מביא ביום עבודתו הראשון וכן כהן גדול ביום שנמשח.
3. מנחת חביתין - כהן גדול מביא כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים.
4. מנחת קנאות - סוטה.
ציבור-חובה:[עריכה]
1. מנחת העומר (מנחת ביכורים) - מניפים בט"ז בניסן, ומתירה את אכילת החדש.
2. שתי הלחם (קרבן ראשית) - בשבועות, ומתירים את הקרבת החדש.
3. לחם הפנים - כל שבת.
מנחת נסכים - היא מנחה נוספת, שחובה להביאה יחד עם כל עולת בהמה ושלמים (בין ביחיד בין בציבור בין בנדבה ובין בחובה. כמו כן מצורע מביא אותה עם חטאתו ואשמו). מביאים איתה גם נסכים (יין ושמן) ומנסכים את היין. שיעור מנחת הנסכים והנסכים עצמם תלוי בסוג הבהמה - בקר, איל או צאן.
ישנם שני קורבנות נוספים שאינם מנחות ממש, אך הם דומים למנחות (עם הבדלים מסוימים):
1. תודה - מביאים איתה חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ.
2. נזיר - מביא גם חלות ורקיקים.
המביאים כמה קורבנות[עריכה]
חלק מהמחויבים קורבן מביאים כמה קורבנות יחד - שניים או שלושה. כל אחד מהם מביא גם עולה וגם חטאת, וחלקם מביאים גם אשם או שלמים. ונסכמם כאן:
1. שתי הלחם (בשבועות) - עולה, חטאת ושלמים.
2. נזיר במלאות ימי נזרו בטהרה - עולה, חטאת ושלמים.
3. נזיר שנטמא - עולה, חטאת ואשם.
4. מצורע - עולה, חטאת ואשם.
5. זב, זבה ויולדת - עולה וחטאת.
6. מוספים (בראש חודש וימים טובים) - עולה וחטאת (אך מוסף שבת הוא רק עולה).
7. כהן גדול ביום הכיפורים - עולה וחטאת.
8. קורבן עולה ויורד (שבועת העדות, ביטוי שפתיים, טומאת מקדש וקודשיו) - אם הוא עשיר - רק חטאת, או הוא בינוני - עולה וחטאת, אם הוא דל - מנחה.
9. העלם דבר של עבודה זרה - עולה וחטאת.
עבודות הקורבנות[עריכה]
העבודות העיקריות בקורבנות מחולקות לפי המינים הקרבים:
בקורבנות בהמה - ארבע עבודות: שחיטה, קבלת הדם, הולכה, זריקה.
בקורבנות עוף - שתי עבודות: מליקה, מיצוי הדם.
במנחות - ארבע עבודות: קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, הקטרה.
נתינת הדם על המזבח החיצון:[עריכה]
עולה, אשם ושלמים - שתי מתנות שהן ארבע.
חטאת פנימית - בהיכל על המזבח הפנימי.
חטאת חיצונה - ארבע מתנות.
בכור מעשר ופסח (הדומים לשלמים) - מתנה אחת.
החלקים המוקטרים:[עריכה]
עולת בהמה וחטאת פנימית - כולן לשמיים.
עולת עוף - כולה לשמיים, חוץ מהזפק, העור שעליו, הנוצה והמעיים שנזרקים לדשן.
חטאת חיצונה, אשם ושלמים - מקטירים רק את האימורים: החלב שעל הקרב, חלב הקיבה, שתי הכליות והחלב שעליהן, החלב שעל הכסלים, יותרת הכבד ומעט מהכבד. בכבשים מקטירים (בנוסף לאימורים הנ"ל) גם את האליה וחוליות השדרה עד מקום הכליות.
רוב המנחות - מקטירים רק את הקומץ.
מנחת חינוך, מנחת חביתין, מנחה של כהן (חוטא או נדבה) - אינן נקמצות אלא כולן לשמיים.
אכילת הקורבנות[עריכה]
זמן האכילה:[עריכה]
עולה וחטאת פנימית - לא נאכלות, אלא כולן לשמיים.
חטאת חיצונה, אשם, מנחה - יום ולילה עד חצות.
שלמים - שני ימים ולילה (חוץ מתודה ואיל נזיר שנאכלים ליום ולילה עד חצות).
פסח - רק בלילה עד חצות.
האוכלים ומקום האכילה:[עריכה]
רוב הקורבנות, כיוון שהם קודשי-קודשים, נאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים. אך שלמים (חוץ מכבשי עצרת), כיוון שהם קודשים קלים, נאכלים בכל ירושלים לכל אדם.
פרטי הדין[עריכה]
חייבים קרבן רק על עבירה שעונשה כרת במזיד. וחקרו האם הוא סיבה, דהיינו שחיוב הכרת במזיד מחייב קרבן בשוגג, או שהוא סימן, שעבירה שיש בה כרת במזיד, יש בה קרבן בשוגג (קונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י).
בעבודות הקרבן חקרו האם העבודות גם מכפרות וגם מתירות את הקרבן באכילה, או שהעבודות רק מכפרות, והכפרה מתירה ממילא את הקרבן באכילה (המידות לחקר ההלכה ח-נג).
טומטום פסול לקרבן. וחקר הגר"ח (סטנסיל שנה) האם הוא משום שצריך שיהיה זכר ודאי או נקבה ודאית, או משום שספק פסול.
דיחוי בקדושה (דבר קדוש שנפסל וחזר והוכשר, דינו שעדיין פסול) - חקר הגרי"ז האם חסר בקדושה, או שבקדושה לא חסר כלום אלא שהיא דחויה (חידושי הגרי"ז זבחים עמוד לא בדפיו ד"ה עוד).
בדינים שונים[עריכה]
אנוס, הרמב"ם (שגגות ה-ו) פסק שהוא פטור מקרבן, אך הפני יהושע (שבת סח: על תד"ה אבל) תלה זאת במחלוקת תנאים, שרק למונבז פטור מקרבן, שממועט מ"חטא", אך לרבנן חייב בקרבן, דכפרה מיהא בעי, וכל פטור אונס הוא רק מעונשים (מיתה, מלקות וממון).
אין עונשין מן הדין (מכות ה:). הריטב"א כתב שקרבן כן מחייבים מן הדין (מכות יד. (ד"ה והלא כתב) בתירוצו הראשון. וכן כתב ספר המקנה ד-ב אות ז בשם מרי"ק, ושער המלך שחיטה פרק ב. והקונטרסי שיעורים בבא קמא ב-י הביא בזה מחלוקת ראשונים), והקשו עליו, שבתוספתא (שבועות פ"ג) כתוב שגם קרבן לא מחייבים מן הדין. ותירץ ספר קובץ (עבודה זרה ו-ד ד"ה והנה) שלדעה שחולין בעזרה לאו דאורייתא (והיא ההלכה) עונשים בקרבן מן הדין, שמה אכפת לנו שיביא קרבן, אך לדעה שחולין בעזרה דאורייתא לא יביא את הקרבן, שחוששים שפטור והוא חולין בעזרה, ולכן אין לחלק את דין קרבן משאר העונשים, ופטור.
ראה גם[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
וכיוון שכולנו תלמידים חרוצים, אז יש גם ט*טיפה* ש.ב.
אשם תלוי
לענות תשובות במחברת.
- קיראו את האירוע שלפניכם.
- מצאו את הפסוקים בפרק ה', יז' – יט' המתאימים לו.
- באר את המילים המודגשות.
- עיין בפסוקים,
האם בעל הקורבן יודע שחטא ?
מיכאל קיבל מהשכן שלו הקצב חינם, חתיכת שומן של בהמה וחתיכת חֵלֶב - שאסור באכילה. לאחר שאכל אחת החתיכות, הרהר: אולי אכלתי את חתיכת החֵלֶב, הרי הן נראות אותו דבר !
מיכאל הצטער והתחרט על שכך ארע לו, והביא לבית המקדש אשם תלוי.
