השאלה הזאת עלתה לי באוטובוס, כשבמשך שעה כל השירים ברדיו היו בסיגנון "סילסול אני אוהב אותך סילסול" "אני סילסול אוהב סילסול אותך" "אני סילסול אוהב סילסול סילסול אותך" וכו', ופתאום הזדעזעתי מהנקודה הזאת.
באמת, אין כלום?
כל הרגש על ציר האושר-ייאוש נבנה על המצב הזוגי, כל כוחות החיים משועבדים לזה.. מה, כבר אין עולם?
המילה בדידות הפכה למין קללה שרובצת על הרווק וצובעת את הרקע של סרט חייו בצבעי שמן אפרוריים ומזייפת בחמת חלילים מנגינת אבל אירית- מה קרה, אתם לא מסוגלים לחוות את החיים בכוחות עצמכם?
מאיזה מקום בנפש מגיעה הטוטאליות הזאת?
מאיפה המחשבה שרווק חי בקבר ורק נשוי הוא גבר?
שכל חייך ניסוי עד שתשימי כיסוי?
שתבוש וגם תיכלם עד שתיהפך לשלם?
שאם את לא אשת חיל תקיפי עצמך גדר תיל?
באמת, לא מובן לי העניין.
וגם כשיענה העונה- שמע, זה עניין של כולל הרבה רגש, הרבה חיטוט פנימי והתעסקות חיצונית, המון תקוות ואכזבות, ועניינים ברומו של עולם וכו וכו
- אז מה? אז אין חיים? אין רצון ואין שכל? אין עולם רעיוני רוחני פרטי שלם ונהדר?




