נזכרתי במשהו שכתבתי לפני 3 שנים
מה שמדהים וכואב הוא שחוץ מכך שעברו כבר כמעט 3 שנים שום דבר לא השתנה
שלא תבינו אני מודה לקב"ה על כל הטוב העצום שהוא נותן לי ואני בוטחת בו 
סיפור -
היה גשם וקר...
כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה.
לא ידעתי שיזרקו אותי בצורה כזאת
לא רציתי שיזרקו אותי ככה
אבל האמנו אני וכל האחרים שהכל יהיה בסדר
אז תפסנו אחד בשני והתחלנו ללכת
מודדים כל צעד ומסתכלים בעוברים ושבים
אנחנו חבורה שמכוח הגורל הוכרחנו לצעוד ביחד
אף אחד לא מסכים להביע בקול אבל לכולנו תקווה
להמשיך כל אחד בדרכו שהיא לבד.
אבל גם ההתחלה הגדולה של הביחד.
כבר המון המון זמן שאני ממשיכה ללכת
כמעט כל החברים שהיו איתי
כבר נאספו בדרך, מצאו את מקומם הטוב
ואני ממשיכה אוספת לחיי את אנשי הרגע החולף
ועם כל אחד חדש אני פתאום מתרגשת
אבל גם בבת אחת נזכרת
ומה קשה יותר...אני לא יודעת
הזיכרונות, הלבד, העבודה הקשה והסיזיפית,
ההבנה שאני הולכת בדרך
שהיא בעצם רק הליכה בדרך ולא יותר מכך
אני הולכת ואני רואה אותם מייללים
חברים חדשים במצב דומה
ואני פותחת את הזרועות שלי
נכונה לקבל אותם,
בואו יקרים שלי תצטרפו אליי
אני כל כך יודעת מה אתם עוברים
אני מחבקת חזק אוספת ונאספת
ואנחנו הולכים ביחד
ולאט לאט הם עוזבים
ושוב אני לבד מחפשת חברים חדשים
מייללים, כאלה שלא משמיעים את הקול שלהם
שרק אם תקשיב טוב ותפתח את העיניים
תוכל לראות אותם מעבר למסך
אם ראיתם או שמעתם אותם תשלחו אותם אליי
להצטרף למסע שלי
אני מקבלת חברים חדשים
כי עכשיו אני שוב לבד...
חזק חזק.
) 
