לפי תצפית טלסקוף האבל גלקסיית שביל החלב היא מרכז היקום!

כמובן שצריך לשאול מה זה אומר, ובעעקבות התגלית של האבל פיתחו תאוריה שמשערת שייתכן שכל נקודה היא המרכז.

אבל כולם מסכימים ששביל החלב הוא מרכז היקום!

היקום, מהסיבה הפשוטה שהיקום אינסופי אז המרחק מכל נקודה שווה מכל הכיוונים וכל נקודה היא מרכז היקום.

וורט - "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", כי הוא מרכז היקום!!

וזו המציאות על פי התורה

במכתב להרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל (אגרות קודש כרך ז' עמוד קלג) כותב הרבי: 

ידוע כמה התלבטו אחדים מגדולי ישראל איך להתאים את הפירוש הפשוט של הפסוקים העוסקים בהמלך השמש והירח, ״וזרח השמש ובא השמש״ (קהלת א, ה וראה רמב״ם הל' יסודי התורה פ״ג ה״ד [וכן בברכת 'יוצר אור' בשבת 'מוציא חמה ממקומה']), עם שיטת קופרניקוס* שבמשך דורות סברו ששיטה זו האחרונה זוי שיטת האמת המוחלטת, וחשבו למצוה לעוות את פירוש הפסוקים ולהתאימו לשיטה זו. 

עד שבאה שיטת היחסות של איינשטיין והוכיחה (ומובן שזו הוכחה לפי מצב הידיעות של המדע עתה; ואגב, דווקא שיטה זו, שאינה מכירה באמת 'מוחלטת' נתקבלה כיום על אנשי המדע כאמת מוחלטת, מבלי שידגישו את הסתירה הפנימית שבדבר זה...) שמנקודת מבטו של המדע אי אפשר להוכיח בשום אופן, ביחס שבין הכוכבים והארץ, מי הוא העומד ומי הוא המקיף אותו, וממילא ייתכן גם לומר שהארץ עומדת והכוכבים מקיפים אותה, וכל קושיה שיש למצוא על אחת ההשערות תהיה גם כן, בצורה שונה במקצת, על ההשערה ההפוכה.

*) בספרו המפורסם, שנדפס לפני כ 450- שנה, הציע קופריניקוס להניח - לצורך החישובים האסטרונומיים - שבניגוד לדעות הקודמות, השמש (ולא כדור הארץ) נמצאת במרכז היקום, וכל גרמי השמים (כולל כדור הארץ) סובבים אותה. בספרו מודגש שהוא עצמו לא האמין שאמנם הנחתו תואמת את המציאות, אלא שעל יסוד הנחתו זאת נעשים החישובים פשוטים וקלים בהרבה. ממשיכי דרכו עשו צעד נוסף בכיוון זה, ולימדו שגם המציאות תואמת את הנחת קופרניקוס.


החליטו שאין החלטה

בשנת תשי"ט נשאל הרבי על ידי פלוני ששמע "ממי שהוא בהחלט, כאילו... שזוהי החלטת המדע אשר ברור שהארץ סובבת את השמש וכו', ודלא כשיטה ההפכית, שכאילו הופרכה על-ידי כמה הוכחות, ושואל בירור בזה".

ומשיב על כך הרבי (איגרות-קודש, כרך חי, עמ' שצג) לשואל:

הנה בעשיריות השנים האחרונות, החליטו כל אנשי המדע העוסקים בשטח זה, שאין כל החלטה בדבר... כל איש ביכולתו לאחוז [באיזו] שיטה שירצה... זו החלטה הכי אחרונה והכי מוחלטה של כל אנשי המדע בדורנו זה.

ועל-פי זה מובן שכל המקראות המדברים אודות הליכות השמש מסביב לארץ וכו' – יש ללמדם כפשוטו, ואין על זה כל קושיה.


"אינני מכיר 'הוכחה מדעית' כזאת"...

כך כותב הרבי במכתב ששיגר (בט' באייר תשכ"ד) למערכת העיתון היהודי 'דה ג'ואיש פרעס', בתגובה לפרסום מאמר הקובע כי על-פי המדע כדור הארץ סב סביב השמש. זוהי הקביעה ששיגר הרבי ('מורה לדור נבוך'  עמ' 128):

כבוד העורך:

בתייחס לטור "שאלות ותשובות" שהופיע בגליון של ה-‏10 באפריל, הופתעתי מאוד לקרוא את התשובה שהעיתונאי בעל הטור נתן לשאלה: "האם הארץ מסתובבת סביב השמש, או השמש הולכת סביב הארץ?". בתשובתו, הרב שלום קלאס קובע את הקביעה הנחרצת: "המדע המודרני הוכיח שהארץ מסתובבת סביב השמש", וכו'.

למדתי אסטרו-פיזיקה במשך מספר שנים, ואינני מכיר "הוכחה מדעית" כזאת, כפי שמציע בעל הטור שלכם.

ויובהר בזאת: ההשקפה המדעית הנפוצה במאה האחרונה היתה שהארץ סובבת סביב השמש. אפילו אז, לא החשיבו זאת לעובדה מוכחת, אלא רק לתיאוריה יותר מתקבלת. עם זאת, מכיוון שתיאורית היחסיות התקבלה באופן אוניברסלי, והפכה ליסוד של המדע המודרני, השקפת המדע בהווה היא, בהתאם לתיאוריה זאת, שכאשר שני גופים נמצאים בתנועה בחלל זה ביחס לזה (כמו השמש והארץ), לא ניתן מבחינה מדעית להוכיח מי מהם נייח ומי מהם נע, או האם שניהם נעים. במילים אחרות, עד כמה שאפשר לדבר על הוכחה מדעית במצב זה, המסקנות הן בדיוק ההיפך ממה שצוין בקביעה של בעל הטור המכובד שלכם שצוטטה למעלה, היינו, שההוכחה המדעית היחידה היא שלא ניתן לברר מבחינה מדעית האם השמש סובבת סביב הארץ או להיפך.


מנקודת המבט של המדע

באותו נושא כתב הרב בכ"ח באלול תשכ"ג ("כמובן אין עתה הזמן גרמא למכתבים – אלא שגודל ערך ענייני חינוך ולימוד (על טהרת הקודש) מכריע" – איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תקט):

...ידוע אשר אחד מהיסודות בשיטת היחסיות שנתקבל על דעת כל המדענים בעשיריות השנים האחרונות הוא:

שבנוגע ל"סיסטמה" של שני גורמים הנמצאים בתנועה יחסית אחד לשני, אי-אפשר לקבוע מי הנמצא במצב של מנוחה, ומי המתנענע, ולא מפני החיסרון בידיעתנו עתה, כי אם מפני "טבע" העניינים, זאת אומרת שבנוגע לשאלה האמורה וכיוצא בזה, אין למדע כל עמדה, ואדרבה – שולל הוא מענה ברור בהאמור. ועוד יותר – באם תמצאנה קושיות על סברא אחת, יש דוגמתן גם בנוגע לסברא השנייה, וכמבואר בשיטת היחסיות בארוכה.

מהאמור מובן – שבאם יבוא מי שהוא ויאמר שמאיזה טעם שיהיה בוחר לקבוע שגורם פלוני עומד והשני סובב סביבו, אי-אפשר מנקודת המדע – שתימצא על זה איזה סתירה.

דרך אגב – גם לפני קום שיטה האמורה לא היתה שלילה מוחלטת של שיטת  פטולמיס (שהארץ לעולם עומדת והשמש סובב סביבה), כי אם הצהרה ומסקנא שמספר הקושיות על שיטה זו גדול יותר מאשר על השיטה שעל שם קופרניק אבל גם על שיטת קופרניק הקשו כמה "קושיות" ואי הבנות, ואין כאן מקומו להאריך.

במכתב להרב הראשי הרב יצחק אייזיק הרצוג ז"ל (אגרות קודש כרך ז' עמוד קלג) כותב הרבי: 

ידוע כמה התלבטו אחדים מגדולי ישראל איך להתאים את הפירוש הפשוט של הפסוקים העוסקים בהמלך השמש והירח, ״וזרח השמש ובא השמש״ (קהלת א, ה וראה רמב״ם הל' יסודי התורה פ״ג ה״ד [וכן בברכת 'יוצר אור' בשבת 'מוציא חמה ממקומה']), עם שיטת קופרניקוס* שבמשך דורות סברו ששיטה זו האחרונה זוי שיטת האמת המוחלטת, וחשבו למצוה לעוות את פירוש הפסוקים ולהתאימו לשיטה זו. 

עד שבאה שיטת היחסות של איינשטיין והוכיחה (ומובן שזו הוכחה לפי מצב הידיעות של המדע עתה; ואגב, דווקא שיטה זו, שאינה מכירה באמת 'מוחלטת' נתקבלה כיום על אנשי המדע כאמת מוחלטת, מבלי שידגישו את הסתירה הפנימית שבדבר זה...) שמנקודת מבטו של המדע אי אפשר להוכיח בשום אופן, ביחס שבין הכוכבים והארץ, מי הוא העומד ומי הוא המקיף אותו, וממילא ייתכן גם לומר שהארץ עומדת והכוכבים מקיפים אותה, וכל קושיה שיש למצוא על אחת ההשערות תהיה גם כן, בצורה שונה במקצת, על ההשערה ההפוכה.

*) בספרו המפורסם, שנדפס לפני כ 450- שנה, הציע קופריניקוס להניח - לצורך החישובים האסטרונומיים - שבניגוד לדעות הקודמות, השמש (ולא כדור הארץ) נמצאת במרכז היקום, וכל גרמי השמים (כולל כדור הארץ) סובבים אותה. בספרו מודגש שהוא עצמו לא האמין שאמנם הנחתו תואמת את המציאות, אלא שעל יסוד הנחתו זאת נעשים החישובים פשוטים וקלים בהרבה. ממשיכי דרכו עשו צעד נוסף בכיוון זה, ולימדו שגם המציאות תואמת את הנחת קופרניקוס.


החליטו שאין החלטה

בשנת תשי"ט נשאל הרבי על ידי פלוני ששמע "ממי שהוא בהחלט, כאילו... שזוהי החלטת המדע אשר ברור שהארץ סובבת את השמש וכו', ודלא כשיטה ההפכית, שכאילו הופרכה על-ידי כמה הוכחות, ושואל בירור בזה".

ומשיב על כך הרבי (איגרות-קודש, כרך חי, עמ' שצג) לשואל:

הנה בעשיריות השנים האחרונות, החליטו כל אנשי המדע העוסקים בשטח זה, שאין כל החלטה בדבר... כל איש ביכולתו לאחוז [באיזו] שיטה שירצה... זו החלטה הכי אחרונה והכי מוחלטה של כל אנשי המדע בדורנו זה.

ועל-פי זה מובן שכל המקראות המדברים אודות הליכות השמש מסביב לארץ וכו' – יש ללמדם כפשוטו, ואין על זה כל קושיה.


"אינני מכיר 'הוכחה מדעית' כזאת"...

כך כותב הרבי במכתב ששיגר (בט' באייר תשכ"ד) למערכת העיתון היהודי 'דה ג'ואיש פרעס', בתגובה לפרסום מאמר הקובע כי על-פי המדע כדור הארץ סב סביב השמש. זוהי הקביעה ששיגר הרבי ('מורה לדור נבוך'  עמ' 128):

כבוד העורך:

בתייחס לטור "שאלות ותשובות" שהופיע בגליון של ה-‏10 באפריל, הופתעתי מאוד לקרוא את התשובה שהעיתונאי בעל הטור נתן לשאלה: "האם הארץ מסתובבת סביב השמש, או השמש הולכת סביב הארץ?". בתשובתו, הרב שלום קלאס קובע את הקביעה הנחרצת: "המדע המודרני הוכיח שהארץ מסתובבת סביב השמש", וכו'.

למדתי אסטרו-פיזיקה במשך מספר שנים, ואינני מכיר "הוכחה מדעית" כזאת, כפי שמציע בעל הטור שלכם.

ויובהר בזאת: ההשקפה המדעית הנפוצה במאה האחרונה היתה שהארץ סובבת סביב השמש. אפילו אז, לא החשיבו זאת לעובדה מוכחת, אלא רק לתיאוריה יותר מתקבלת. עם זאת, מכיוון שתיאורית היחסיות התקבלה באופן אוניברסלי, והפכה ליסוד של המדע המודרני, השקפת המדע בהווה היא, בהתאם לתיאוריה זאת, שכאשר שני גופים נמצאים בתנועה בחלל זה ביחס לזה (כמו השמש והארץ), לא ניתן מבחינה מדעית להוכיח מי מהם נייח ומי מהם נע, או האם שניהם נעים. במילים אחרות, עד כמה שאפשר לדבר על הוכחה מדעית במצב זה, המסקנות הן בדיוק ההיפך ממה שצוין בקביעה של בעל הטור המכובד שלכם שצוטטה למעלה, היינו, שההוכחה המדעית היחידה היא שלא ניתן לברר מבחינה מדעית האם השמש סובבת סביב הארץ או להיפך.


מנקודת המבט של המדע

באותו נושא כתב הרב בכ"ח באלול תשכ"ג ("כמובן אין עתה הזמן גרמא למכתבים – אלא שגודל ערך ענייני חינוך ולימוד (על טהרת הקודש) מכריע" – איגרות-קודש, כרך כב, עמ' תקט):

...ידוע אשר אחד מהיסודות בשיטת היחסיות שנתקבל על דעת כל המדענים בעשיריות השנים האחרונות הוא:

שבנוגע ל"סיסטמה" של שני גורמים הנמצאים בתנועה יחסית אחד לשני, אי-אפשר לקבוע מי הנמצא במצב של מנוחה, ומי המתנענע, ולא מפני החיסרון בידיעתנו עתה, כי אם מפני "טבע" העניינים, זאת אומרת שבנוגע לשאלה האמורה וכיוצא בזה, אין למדע כל עמדה, ואדרבה – שולל הוא מענה ברור בהאמור. ועוד יותר – באם תמצאנה קושיות על סברא אחת, יש דוגמתן גם בנוגע לסברא השנייה, וכמבואר בשיטת היחסיות בארוכה.

מהאמור מובן – שבאם יבוא מי שהוא ויאמר שמאיזה טעם שיהיה בוחר לקבוע שגורם פלוני עומד והשני סובב סביבו, אי-אפשר מנקודת המדע – שתימצא על זה איזה סתירה.

דרך אגב – גם לפני קום שיטה האמורה לא היתה שלילה מוחלטת של שיטת  פטולמיס (שהארץ לעולם עומדת והשמש סובב סביבה), כי אם הצהרה ומסקנא שמספר הקושיות על שיטה זו גדול יותר מאשר על השיטה שעל שם קופרניק אבל גם על שיטת קופרניק הקשו כמה "קושיות" ואי הבנות, ואין כאן מקומו להאריך.

http://www.chabad.co.il/?template=article&topic=196&article=1587

אני המרכז.

זה אחת הדוגמאות של  הקו הדק בין תורה למדע.

מה נכון ומה לא

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.