קצת ארוך, מקווה ששווה את זה..
אם מקשיבים טוב בלילה כשכולם ישנים אפשר לשמוע את הכאב צועק. ככה זה בלילה, היא לוחשת לי. כל החומות שאתה בונה מסביבך ביום, נופלות בלילה.
אני מסתכל בה עמוק. כמו שרק אני יודע לראות.
מעבר. מעבר לכל החומות שהיא בנתה סביבה כל השנים האלה. מעבר לכל החיוכים שהיא מחייכת. מעבר למבט הזה בעיניים שלה שגומר אותי כל פעם מחדש. למען השם אם היא רק הייתה יודעת מה הוא עושה לי.
ואז מה? אני מתקרב קצת אליה מעיף שערה עקשנית מהפנים העדינות שלה.
מה הוא צועק נשמה שלי? אני לוחש לה בחזרה.
היא שותקת שניה. כמו מקשיבה לצעקה שלו שוב. כמו מנסה לדייק אותה למילים. לעומק הכאב.
הוא צועק צעקה כואבת. על האנשים שצריכים להדחיק אותו ביום.
היא עוצרת שניה, בודקת שאני איתה.
ואז כשכולם ישנים, היא ממשיכה לאט, עוקבת בעיניה אחרי נקודה בלתי נראית, אני מתכסה עמוק בשמיכה שתכסה את כולי. את כל הכאב הזה. את כל הפחד הזה. הכל. היא מוסיפה, ומשתתקת פתאום כמו נבהלת מהחשיפה הזאת.
אני מבחין ברעד קל בידיים שלה. מתקרב אליה קצת, מלטף את החומות האלה שנפלו פתאום ביננו. מלטף את הכאב הזה שהפך פתאום להיות של שנינו.
אבל אני בסדר. היא מחייכת אלי את החיוך הזה שמכיל בתוכו כל כך הרבה.
אני באמת בסדר, היא ממשיכה מנסה לשכנע את עצמה. כאילו אם היא תחזור על המשפט הזה שוב, הוא ישנה את המציאות, הוא יפחית מהכאב הזה.
אנחנו שותקים שנינו. נותנים לרגעים האלה לחדור אותנו עמוק.
את יודעת? אני שובר את השקט הזה פתאום.
אם תספר לי אז אולי, היא משיבה וחיוך דק נמתח על פניה. אני מחייך בחזרה.
אני חושב שהיכולת הזאת להקשיב לכאב היא מתנה. זה מן עומק אחר. מן הבנה אחרת. מי ששמע את הכאב צועק, ידע לחבק כאב של אחרים כשהוא יפגוש בו. ידע להעריך את השמחה, להבין אותה בעומק אחר.
מבינה? אני שואל.
היא מהנהנת לאט.
והמבט שלה, צועק את זה יותר מכל מה שהיא תגיד.
אם מקשיבים טוב בלילה כשכולם ישנים אפשר לשמוע את הכאב צועק. ככה זה בלילה, היא לוחשת לי. כל החומות שאתה בונה מסביבך ביום, נופלות בלילה.
אני מסתכל בה עמוק. כמו שרק אני יודע לראות.
מעבר. מעבר לכל החומות שהיא בנתה סביבה כל השנים האלה. מעבר לכל החיוכים שהיא מחייכת. מעבר למבט הזה בעיניים שלה שגומר אותי כל פעם מחדש. למען השם אם היא רק הייתה יודעת מה הוא עושה לי.
ואז מה? אני מתקרב קצת אליה מעיף שערה עקשנית מהפנים העדינות שלה.
מה הוא צועק נשמה שלי? אני לוחש לה בחזרה.
היא שותקת שניה. כמו מקשיבה לצעקה שלו שוב. כמו מנסה לדייק אותה למילים. לעומק הכאב.
הוא צועק צעקה כואבת. על האנשים שצריכים להדחיק אותו ביום.
היא עוצרת שניה, בודקת שאני איתה.
ואז כשכולם ישנים, היא ממשיכה לאט, עוקבת בעיניה אחרי נקודה בלתי נראית, אני מתכסה עמוק בשמיכה שתכסה את כולי. את כל הכאב הזה. את כל הפחד הזה. הכל. היא מוסיפה, ומשתתקת פתאום כמו נבהלת מהחשיפה הזאת.
אני מבחין ברעד קל בידיים שלה. מתקרב אליה קצת, מלטף את החומות האלה שנפלו פתאום ביננו. מלטף את הכאב הזה שהפך פתאום להיות של שנינו.
אבל אני בסדר. היא מחייכת אלי את החיוך הזה שמכיל בתוכו כל כך הרבה.
אני באמת בסדר, היא ממשיכה מנסה לשכנע את עצמה. כאילו אם היא תחזור על המשפט הזה שוב, הוא ישנה את המציאות, הוא יפחית מהכאב הזה.
אנחנו שותקים שנינו. נותנים לרגעים האלה לחדור אותנו עמוק.
את יודעת? אני שובר את השקט הזה פתאום.
אם תספר לי אז אולי, היא משיבה וחיוך דק נמתח על פניה. אני מחייך בחזרה.
אני חושב שהיכולת הזאת להקשיב לכאב היא מתנה. זה מן עומק אחר. מן הבנה אחרת. מי ששמע את הכאב צועק, ידע לחבק כאב של אחרים כשהוא יפגוש בו. ידע להעריך את השמחה, להבין אותה בעומק אחר.
מבינה? אני שואל.
היא מהנהנת לאט.
והמבט שלה, צועק את זה יותר מכל מה שהיא תגיד.
