כל הזמן מאז גיל 18 אני שומעת מאנשים סביבי את ה-"לך אני לא דואגת" "מי לא ירצה אותך" וכדומה. גם אני חשבתי ככה, לי זה ממש לא יהיה בעיה להתחתן (לא משחצנות חס וחלילה). עד היום אני שומעת מאנשים את ה-לך אני לא דואגת הזה וכלכך שונאת אותו. השנים חלפו מאז ואני עדיין לבד. כל חברותי כבר נשואות, רובן פלוס אחד, חלקן פלוס שתיים. ואני עדיין לבד. השמחת חיים התחלפה לה כבר בעצבות וכאב על הלבד. כל חברה שאני פוגשת ברחוב עם תינוק זה יכול להפיל אותי ליום שלם של בכי. אני באמת שמחה בשמחתן מכל הלב אבל כלכך רוצה גם בחיים לא חשבתי שאגיע למצב הזה. מה המשמעות שלי בחיים ללא משפחה משלי?כבר שנים שאני מנסה להתחזק באמונה ולהאמין מכל הלב שהכל לטובה. שומעת שיעורים, הולכת לשיעורים אבל זה כלכך כלכך כואב. מהאדם הכי שמח ללא כאב עם משפחה מדהימה ומיליון חברות הפכתי לאדם עצוב מבפנים וחברות ונשואות שכבר ממזמן עסוקות במשפחתן.
אין לי כוחות יותר לכאב הזה.





