קודם כל, בהתחלה כתבת "במקום פריקה". ו"אפשר לשמוח על זה"..
זה לא רק באיזו שורה בסוף.
וזה גם לא כ"כ אמיתי. ומי שאוטומאטית יעשה כך, אני כלל לא בטוח שיתרגל לשמוח באמת - אולי יתרגל להדחיק.
חז"ל אמרו: דאגה בלב איש ישיחנה. ונתנו שתי אפשרויות: יסיחנה מדעתו - באמת להסיח את הדעת לענין אחר, וככה להשתחרר מזה. או "ישיחנה לאחרים" - ישתף אותם, וככה יפרוק מעליו את הנטל.
ואנשים קוראיםאת הפריקה, ויש להם רצון כנה לעזור, אינם נכנסים מזה דווקא לצער. כמובן, מצטערים בצערו של הזולת - אבל עולה להם רצון טוב לעזור, גם אמפתיה, מידותיהם הטובות משתפרות, ומחזקים את חבריהם.
כמובן, אין אידיאל ב"שרשורי דיכאון" חלילה, אבל אם למישהו קשה, ויש אנשים טובים שמוכנים לקרוא, להשתתף, לעזור - אשרי חלקם. וטוב שמצא את המקום ל"ישיחנה"... בסוף הוא ישמח - כמו שרואים כאן כמעט קבוע - יודה מקרב לב לעוזרים, וגם הוא עצמו יסייע לאחרים בפעמים אחרות. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
ולגבי מה שכתבת כעת, לומר אחרי 30 שורות תודה לה' - אני חושב שדבר כזה, אדם יכול לומר לעצמו. כל אחד יחליט מתי לומר את התודה. לא תמיד זה באותו זמן שהוא פורק את הקושי.
וגם האמירה, "אם יחד לתת איזה משפט חיזוק/שמחה..בכלל.. אבל ז-ה כבר דרגת אמונה מאוד גבוהה כנראה. אז לא מצפה" - לא מסכים שבמציאות בה אנו מדברים, בהכרח "זו מדרגת אמונה גבוהה"... זו עלולה להיות אפילו מדרגה של הצגה. נכון, שהיו, ואולי גם יש, קדושי עליון, שממש באותו זמן שהם חשים בקושי ופורקים אותו - הם חשים את השמחה. אבל אצל אדם רגיל - כשמדובר בקושי ממש - גם אם יכול תוך-כדי להיות מלא באמונה שהכל מושגח מה' ולהיות במצב של שמחה באופן כללי, שזה וודאי טוב תמיד - עדיין אין ה"משפט שמחה" בא באמיתיות ממש באותו זמן של הצורך בהבעת הקושי.
אפשר לומר כעצה, גם כשקשה לך תאמר תודה לה' - כך תזכור שה' איתך גם כעת. יתכן, זה לא סותר את הצורך בעיבוד הקושי, פריקתו לפעמים - ובוודאי שגם מי שירצה ללכת עם עצה כזו, את התודה לה' הוא יגיד בינו לבין קונו. לא דווקא "יתכתב" איתו דרך הפורום..
על כן, אם הרצון הוא לעודד אנשים בזמן קושי - יש באמת מקום להזכיר את האמונה שה' איתנו בכל מצב, את האפשרות מתוך פריקת הקושי להתעודד וכו'. אלו דברים שמציעים כאן מפעם לפעם.
גם הרבה צדיקים/ות פה, טורחים להזכיר תוך כדי פריקת קושי, שהם בטוחים שה' עושה הכל לטובתם..
אבל חושבני שאין מקום לומר כאילו הנורמה אמורה להיות "שטנאץ" כזה של פריקה. כל אחד, איך שטוב לו. קל וחומר, שאין מקום לומר, "במקום פריקה ומרמור, ישמחו ויצהלו על מה שקרה להם".. אסור לומר דבר כזה לזולת. אם אדם רוצה - והוא חושב באמת שהוא שם - יאמר לעצמו.
מכל מקום, אולי יצא לטובה, שהתעורר דיון כזה, שמגדי גם את המקום לפריקת דברים, וגם את הצורך בסופו של דבר לנווט לאמונה וביטחון ושמחה. אשרי הזוכה.
ונסיים בסיפור נאה (מוצאי ש"ק, זמן טוב לסיפורי צדיקים..), ממרן גאון עוזנו, הרצי"ה קוק זצ"ל.
פעם ישב שבעה - אינני זוכר על מי זה היה. ביום השלישי, דומני, קם פתאום ובירך "ברוך אתה.. דיין האמת". כשתמהו על הדבר, שהברכה נדחתה עד אז, הסביר, שהמשנה אומרת, "חייב אדם לברך על הטובה מעין הרעה"; והגמרא אומרת על זה: "ולקבלינהו בשמחה"..
אמר הרצי"ה, שהיה צריך לעבוד על עצמו כדי להגיע למצב שהוא "מקבל בשמחה". כשהגיע - בירך...
אפשר ללמוד מזה כמה דברים: גם שאכן יכל בסופו של דבר לברך כך, באמיתיות, על מה שמאד ציער אותו. גם על מידת האמת שבו, שלא בירך עד שבאמת הרגיש במצב של "לקבלינהו בשמחה". וגם - מה עשה בפנים, באותו זמן שהגיעו הרבה אנשים לנחם, ומן הסתם גם דיבר איתם... לְמה חתר כל הזמן..