כפרה עלייך, מלאת עליזות וחיוניות!

אני רק מניחה פה משהו

יש תיאוריית אישיות בשם 'תאוריית הטמפרמנט' שאני מאד מאמינה בה, על פיה אנשים נולדים עם מזגים השונים בטבעם. כלומר, באופן הפשוט ביותר, יש לנו מזגים שונים שהם מולדים. (נשמע דבילי אבל זה היה שונה מאד מהתאוריות האחרות אז שהניחו שהאישיות של האדם מאד נקבעת מההתקשרות בשלבים הראשונים או מתהליכים קדמוניים של התפתחות)

ונטייה לשמחה ולחיוביות כמו נטייה לעצב ולפאסימיות, וגם כל הבאמצע- אנשים שהם לפעמים ככה ולפעמים ככה, זה משהו שהוא הרבה פעמים אורגני ומולד, לפחות הנטייה הבסיסית.

מהתגובות שלך ניכר כי את משתייכת לזן שהוא אכן מגניב ביותר, ויש לך מזג אופטימי וזורם ורואה את הטוב, ואת באמת כנה ומתחברת לזה מהמקום הכי אמיתי, וזה מאד יפה לראות את זה, ואת צודקת שזה חשוב ושזה יוצר מציאות יותר נעימה ופחות דיכאונית.

רק שאני מעידה לפחות על עצמי, שהנטייה הטבעית שלי מאד שונה משלך, ואין שום מצב שאני אי פעם אהיה כמוך, ומה שאותי מניע ומה שלי עושה טוב הוא דווקא להוציא את כל הכאב החוצה ולפרוק אותו, ואז אני מרגישה תחושות של נקיות, אושר ושמחה. וכשהעצב מגיע אלי ומדפק על שלתות ליבי אני מתחברת אליו ומרגישה אותו בתוכי, מתוך ידיעה שזה לא יימשך זמן רב ורק אם אני אשהה שם ואתן לעצמי לחוש את כל מכלול הרגשות הקשים, יוכלו לזרום להם בשמחה ובששון גם רגשות של שמחה אמיתית. 

אבל ככל שהאמונה עולה ומתחזקת,

אתה מצליח לראות את הדברים בצורה פחות "רעה" ופחות עצובה וכואבת.

הנטייה הטבעית של כמעט כולם זה על אוטמט לפרוק ולהוציא את כל ה"מרמרות"

אבל למה לא לנשום שנייה ולחשוב בצורה קצת יותר "בהירה"?

ואת יודעת מה,יאללה מסכימה איתך שיש כאלה שלא בדרגת אמונה כזו של לחשוב לפני ופשוט "פורקים (וווואפ המילה הזו מצמררת אותי)

למה לא לומר תודה על זה??

תודה על זה שזה מה שקרה לי ולא יותר גרוע?(חושבים על זה לפעמיים? לא )

קצת חבל..

אבל אצלי זה לא חוכמה כי אני צעירה יחסית אבל הנה:

הקב"ה תודה על היותי רווקה ושמחה

""מי המפורק עכשיו וממה התפרק הפעם "  

אבל מה אני יגיד לך..שמחה בשבילך שזה מה שמדהים אותך

אולי גם זו סוג של צורת אמונה חיובית לראות זאת ,סחטיין

אבל ברגע הראשון שזה גם קורה לנו,הופ אוטמט באים לפרוק גם

כי "יבינו" אותי..

אז סבבה,נכון,"תפרקו" אבל כמו ש"פורקים" תדעו בשווה לזאת גם לשמוח על זה ולומר תודה,שאולי זה נגמר כך ולא יותר גרוע?!נכון? 

"בחנוכה אנו מדליקים את נרות החנוכייה שמונה ימים ובכל יום מודים לבורא על הנס הגדול שהיה – כמות שמן ליום אחד הספיקה לשמונה ימים. השנה הרהרתי לעצמי: כשהחשמונאים מצאו את פך השמן הטהור, בתוך כל האנדרלמוסיה שהייתה בבית המקדש, איזו שמחה הייתה להם. נס גלוי. למה לא קם שם מישהו וצינן את החגיגה: 'חברים, מה נעשה מחר?'. וכי הם ידעו שמעט השמן יספיק לשמונה ימים? ברור שלא. נס זה דבר לא צפוי. אם הם ידעו, אז מה הנס? מפליא אותי שהם שמחו והודו לבורא העולם על הנס של היום מבלי שהדאגה לגבי מחר תגרע מהשמחה שלהם.

כל שנה אנחנו מדליקים את נרות החנוכה ומודים על הנס. צריך ללמוד מהשמחה שהייתה בפעם הראשונה על עצם העובדה שיש מעט שמן ליום אחד. על כך לבד ראוי לשמוח ולהודות.

במקום להתעסק בניסיונות ניבוי, מישוש וניחוש, אפשר פשוט לשמוח. לא בגלל האמונה שמחר יהיה טוב אלא בגלל שהיום טוב".

(מהספר "עולם הפוך ראיתי", הופיע במאמר של ישראל מאיר)

אם מנסים "בכח", ישר לראות כאילו הכל משמח, זה לא דבר נורמלי. גם אם יודעים שה' משגיח על הכל.

יש תהליך. בסופו של דבר, אם אדם זוכה באמיתיות לתפוס שאכן הכל לטובה, זה יפה מאד.

אבל זו מדרגה, שקונים אותה בהדרגה. וגם לא תמיד במקום המקום של פריקת הצער קודם.

קודם כל, בהתחלה כתבת "במקום פריקה". ו"אפשר לשמוח על זה"..

זה לא רק באיזו שורה בסוף.

וזה גם לא כ"כ אמיתי. ומי שאוטומאטית יעשה כך, אני כלל לא בטוח שיתרגל לשמוח באמת - אולי יתרגל להדחיק. 

חז"ל אמרו: דאגה בלב איש ישיחנה. ונתנו שתי אפשרויות: יסיחנה מדעתו - באמת להסיח את הדעת לענין אחר, וככה להשתחרר מזה. או "ישיחנה לאחרים" - ישתף אותם, וככה יפרוק מעליו את הנטל.

ואנשים קוראיםאת הפריקה, ויש להם רצון כנה לעזור, אינם נכנסים מזה דווקא לצער. כמובן, מצטערים בצערו של הזולת - אבל עולה להם רצון טוב לעזור, גם אמפתיה, מידותיהם הטובות משתפרות, ומחזקים את חבריהם.

כמובן, אין אידיאל ב"שרשורי דיכאון" חלילה, אבל אם למישהו קשה, ויש אנשים טובים שמוכנים לקרוא, להשתתף, לעזור  - אשרי חלקם. וטוב שמצא את המקום ל"ישיחנה"... בסוף הוא ישמח - כמו שרואים כאן כמעט קבוע - יודה מקרב לב לעוזרים, וגם הוא עצמו יסייע לאחרים בפעמים אחרות. איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.

ולגבי מה שכתבת כעת, לומר אחרי 30 שורות תודה לה' - אני חושב שדבר כזה, אדם יכול לומר לעצמו. כל אחד יחליט מתי לומר את התודה. לא תמיד זה באותו זמן שהוא פורק את  הקושי.

וגם האמירה, "אם יחד לתת איזה משפט חיזוק/שמחה..בכלל..  אבל ז-ה כבר דרגת אמונה מאוד גבוהה כנראה. אז לא מצפה" - לא מסכים שבמציאות בה אנו מדברים, בהכרח "זו מדרגת אמונה גבוהה"... זו עלולה להיות אפילו מדרגה של הצגה.  נכון, שהיו, ואולי גם יש, קדושי עליון, שממש באותו זמן שהם חשים בקושי ופורקים אותו - הם חשים את השמחה. אבל אצל אדם רגיל - כשמדובר בקושי ממש - גם אם יכול תוך-כדי להיות מלא באמונה שהכל מושגח מה' ולהיות במצב של שמחה באופן כללי, שזה וודאי טוב תמיד - עדיין אין ה"משפט שמחה" בא באמיתיות ממש באותו זמן של הצורך בהבעת הקושי. 

אפשר לומר כעצה, גם כשקשה לך תאמר תודה לה' - כך תזכור שה' איתך גם כעת. יתכן, זה לא סותר את הצורך בעיבוד הקושי, פריקתו לפעמים - ובוודאי שגם מי שירצה ללכת עם עצה כזו, את התודה לה' הוא יגיד בינו לבין קונו. לא דווקא "יתכתב" איתו דרך הפורום..

על כן, אם הרצון הוא לעודד אנשים בזמן קושי - יש באמת מקום להזכיר את האמונה שה' איתנו בכל מצב, את האפשרות מתוך פריקת הקושי להתעודד וכו'. אלו דברים שמציעים כאן מפעם לפעם.

גם הרבה צדיקים/ות פה, טורחים להזכיר תוך כדי פריקת קושי, שהם בטוחים שה' עושה הכל לטובתם..

אבל חושבני שאין מקום לומר כאילו הנורמה אמורה להיות "שטנאץ" כזה של פריקה. כל אחד, איך שטוב לו. קל וחומר, שאין מקום לומר, "במקום פריקה ומרמור, ישמחו ויצהלו על מה שקרה להם".. אסור לומר דבר כזה לזולת. אם אדם רוצה - והוא חושב באמת שהוא שם - יאמר לעצמו.

מכל מקום, אולי יצא לטובה, שהתעורר דיון כזה, שמגדי גם את המקום לפריקת דברים, וגם את הצורך בסופו של דבר לנווט לאמונה וביטחון ושמחה. אשרי הזוכה.

ונסיים בסיפור נאה (מוצאי ש"ק, זמן טוב לסיפורי צדיקים..), ממרן גאון עוזנו, הרצי"ה קוק זצ"ל.

פעם ישב שבעה - אינני  זוכר על מי זה היה. ביום השלישי, דומני, קם פתאום ובירך "ברוך אתה.. דיין האמת". כשתמהו על הדבר, שהברכה נדחתה עד אז, הסביר, שהמשנה אומרת, "חייב אדם לברך על הטובה מעין הרעה"; והגמרא אומרת על זה: "ולקבלינהו בשמחה"..

אמר הרצי"ה, שהיה צריך לעבוד על עצמו כדי להגיע למצב שהוא "מקבל בשמחה". כשהגיע - בירך...

אפשר ללמוד מזה כמה דברים: גם שאכן יכל בסופו של דבר לברך כך, באמיתיות, על מה שמאד ציער אותו. גם על מידת האמת שבו, שלא בירך עד שבאמת הרגיש במצב של "לקבלינהו בשמחה". וגם - מה עשה בפנים, באותו זמן שהגיעו הרבה אנשים לנחם, ומן הסתם גם דיבר איתם... לְמה חתר כל הזמן..

כי באמת,שרשורי פריקה עושים לי טוב! כן! ממש כך! טוב!

ואולי לא תוכלי להבין את זה, וזה בסדר, כי אני גם לא מדי מצליחה להבין אותך בשרשור הזה  מעריכה, אבל לא מבינה.

את קצת עשית דה-לגיטימציה לשרשורי פריקה שמגיעים מתוך מקומות מאד אמיתיים וחשופים בנפש. מקומות שאני הייתי אומרת לפותח/ת שאפו על השיתוף, על הכנות, על האומץ להסתכל בעיניים למקומות הפחות אוטופיים של החיים. על הבהירות של הידיעה שמה שאתה זקוק לו כרגע זה תמיכת עמיתים והכלה.

וברור שיש כאן את העניין של האמונה, רק חשוב לדעת דבר מאד בסיסי:

ניסיון הוא ניסיון בגלל בגלל שהוא קשה, כואב, מייסר ומטלטל. אחרת זה לא ניסיון. במהותו ניסיון זה קושי.

אז זה בכלל לא סותר לומר, איי קשה לי כל כך. כואב לי, שורף לי. אבא, אני יודעת שזה ממך, ובקמום פנימי גם מאמינה שזה טוב לי, אבל אני אנושית וכואב לי, ואתה אבא שלי, הכי אבא בעולם, ולכן אני יכולה להגיד לך דברים אמיתיים ושתהיה תקשורת פתוחה בינינו הכי בעולם. כי אתה מכאיב לי. 

ולך מירב, אני באמת מעריכה את העבודה שעשית, רק בבקשה, זה שלא אמור לסתור את המקום של אלו שלא שם, אם את מבינה מה אני מתכוונת, וזה לא אומר שמעכשיו כל שרשור פריקה צריך להכיל בתוכו דברי אמונה ושמחה. ואני אומרת את זה באהבה! ושתמשיכי כך, כי זה מדהים ומחזק!

לומר לאנשים, באיזה נוסח לדבר עם ה'....

יש אנשים שבעיניהם לומר לקב"ה "ושתהיה תקשורת הכי פתוחה בינינו".. זה ממש לא שייך. ולא הרבה מגדולי ישראל דיברו כך.

אז מוטב להשאיר לכל אחד את צורת פנייתו לקב"ה.

ומכל מקום, השרשור לא היה על איך לפנות לה'. את זה לא עושים דרך פורום - יש תקושרת ישירה. כאן דובר על מה שאנשים מדברים על חבריהם.

[גם מציע לא לכנות מה שכתבו אחרת ממך "ילדותי", כי אז יוכלו לומר גם ההיפך. חבל להיכנס לכך.

ואגב, את יכולה לראות כדוגמה, עד כמה כרגע, כשלא מצא חן בעינייך אופן שהתייחסו, אמרת מה השרשור הזה "מראה לך" (כביכול) ש"בחרו לראות את השלילי"  "לא ציפית".. גם זה סוג של "פריקה" של משהו שלא הרגיש לך טוב. ובכל זאת - לא כתבת, אני ממש שמחה שכתבתם לי כך. אדרבה.. תודה לה'..  למה? כי את בן אדם, נורמלי, ואם את מפרשת (בצדק או שלא בצדק), שכותבים כלפייך משהו שלא נראה לך בסדר, אז את מגיבה כבן אדם. אח"כ, אולי תשבי עם עצמך ותסבירי למה זה גם לטובה ותגידי תודה לה'. זה מה שעושים גם אחרים כשפורקים, ולפאמים על דברים יותר כבדים..]

[אגב, כתבת "אפשר לרשום גם כך".. בדיוק הצעת לאחרים "נוסח"... ]

את אומרת לאחרים איך ראוי לכתוב פריקה, ושוב חוזרת ומעירה להם על זה ("מחכה לראות פריקה מלאת אמונה"... נו..), מעירה שהסתכלו על מה שכתבת "בשלילה";

ומתלוננת כשמעירים לך, ועוד בעדינות, על כך שאת כותבת לאחרים כאן שלא חשבת שנקודת המבט שלהם תהיה כזו ילדותית...

את מסבירה לאחרים איך צריך להיות "מלאי שמחה" ולהודות לה', כאשר משהו מפריע להם ("פריקה מלאת אמונה") - 

וברגע שמעירים לך באופן הכי "זהיר", את שוכחת את השמחה והאמונה וכותבת בגסות ("פורקת"..): "אל תהיה מורה שלי... יש לך מספיק פורומים של ילדים פה בשביל להגיד להם מה לכנות.." (מאיפה לקחת את השטות הזו? וזה אחרי שהתלוננת על צורה "לא בוגרת" של כתיבה). לא שִמחה, לא אמונה, לא תודה לה'...

אז מציע קודם לעבוד על זה. לפני שאומרים לאחרים איך לפרוק מה שמפריע להם "בשמחה ואמונה ותודה לה' "

בזה גמרתי את ההתכתבות הזו, את יכולה להמשיך לשפוך את הגסויות פה. לא מתכווין לקרוא/להתייחס.

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח

עכשיו הגעתי לבית אז אני יותר מיושב. שניה רגע עוצר כי נשרף לי האוכל.

אוקי שומעים? אז בקיצור, עכשיו אני פתאום קולט את הפספוס. היא היתה עם האח שלה (בנינו זה הבן שלה אבל אני מעדיף לחשוב שהיא לא נשואה)

קיצר זרקה לו פירגונים בקול .. "מלך מלך!" אני סתם הסתובבתי. נראה לי היא חצי התפדחה למרות שהיא לא מהמתפדחות. אולי מהמפדחות זה כן. בקיצור....

מה רציתי להגיד, חשבו על הסיטואציה שאני מסתובב ואומר לה "יותר ממני?..." מה לדעתכם היתה התגובה שלה? אני אומר הייתה מבקשת את המספר לא שאני משוויץ עכשיו או משהו.

סתם טוב אני רואה שאני שוב מדרדר לכן נעצור כאן. יש למישהו משהו להוסיף?

זה בסדר אתה גם ככה מדבר לעצמך אין מה להוסיף . אוקי... הבנתי.

אני הולך.

🤣🤣🤣

קשה לדעת.