הוא יין שהתנסך (נשפך לפני/על ע''ז, הייתה צורת עבודה שכזו) לעבודה זרה והוא אסור בהנאה.

חז''ל אסרו בנוסף כל יין שעובד ע''ז נגע בו אפילו אם לא ודאי שניסך ממנו, או אפילו יין שלא ידוע אם נגע בו אלא רק היה בקרבתו (נקרא 'סתם יינם'). לגבי אדם שלא שומר תורה ומצוות אבל אינו עובד ע''ז המצב שונה כי אין חשש שינסך ויש מחלוקת לגבי השאלה אם הוא אוסר יין.

יש הבדל בין יין לשאר משקאות אלכוהוליים כי רק יין היו מנסכים לע''ז ורק הוא נאסר, ולא רק שאר משקאות אלא גם ביין עצמו יש סוגים שלא נאסרו כי אותם לא היו מנסכים (יין מבושל למשל).

כל זה רק לגבי 'יין נסך', יש עוד איסורים שיכולים להיות ביין בגלל המרכיבים שלו.

חלק מהגזרה על סתם יינם הוא שלא נתקרב עליהם ונתחתן איתם (שתיית יין ביחד מקרבת),

חכמים גזרו גם על מחללי שבת בפרהסיה כדי לקנוס אותם.

יש מחלוקת אם הגזרה היא גם על חילונים של היום, כי רובם לא עושים 'להכעיס'.

בנוסף אצל חילונים מקלים יותר.

https://www.yeshiva.org.il/ask/8217

https://www.yeshiva.org.il/ask/10930

https://www.yeshiva.org.il/Ask/78846

שאומרים שכשחז''ל אסרו יין של גוי הם לא חילקו בין עובד עבודה זרה לגוי שאינו עובד אלא אסרו כל יין שהיה במגע או ספק מגע של גוי. ויהודי שלא שומר מצוות הוא ''גוי לכל דבריו'' ולכן גם לגביו חל האיסור.

יש טעם נוסף לאיסור יין נסך - משום חתנות. כלומר ליצור הרחקה (וזו גם הסיבה שאסרו בישולי גויים) כדי שלא יהיו קשרי חברות קרובים ויגיעו להתבוללות. האיסור הזה גם שייך בשאר משקאות אלכוהוליים אבל ההבדל הוא שהוא לא אוסר את המשקה עצמו, לצורך העניין אם גוי נותן לך ויסקי בבית שלו יהיה אסור לשתות אבל תוכלי לקחת אותו הבייתה ולשתות שם, ביין היין עצמו נאסר.

סתם יינם זה יין שלא ידוע אם נגעו בו או לא, יין שנגעו בו אסור משום יין נסך (או ספק יין נסך). מה גם שסתם יינם הוא סניף של יין נסך והסברתי באופן כללי.

הזכרת לי את זה - יין נסך, בדיוק אותה הערה. 

לא למדתי את זה מאוד בעיון, ככה זכורה לי החלוקה בין המושגים מאז שלמדתי את ההלכות האלו.

אין מחלוקת על ההלכה - בין יין שנגע בו ובין יין של גוי או ספק אם נגע בו אסור מדרבנן.

כל השאלה היא לגבי ההגדרות (על השם של כל אחד מהספקות הנ''ל) - לטענתי 'סתם יינם' זה יין שספק אם נגע בו (לכן הוא נקרא 'סתם' = לא ידוע), אבל יין שודאי נגע בו הוא ספק יין נסך (שהוא אסור באותה המידה והוא כמו 'סתם יינם' אבל עדיין לא נקרא ככה כי הוא לא 'סתם').

למשל..

הוא אסור מדרבנן, כמו סתם יינם, אבל הוא נקרא יין נסך אבל מדרבנן משום ספק.

כלומר נכון שלהלכה המעמד שלו זהה לשל סתם יינם, אבל הוא תחת קטגוריה של יין נסך.

(אחד המקורות של דין יין ישמעאלים נמצא בשו''ת הרמב''ם סימן רס''ט עיי''ש)

זה כל הנאה שהיא - האכלה לבעלי חיים, מכירה תמורת כסף, להינות מהריח וכו'.

מי שמחלל מצוות בפרהסיא דינו כנכרי.

מה הגדר של זה יש מחלוקת.

יש כאלו שמחמירים גם כשאינו יהודי רואה את היין

שאין איסור משום חתנות לגבי יהודים אלא רק לגבי גויים, לכן גם בישולי גויים לא נאסרו לגבי יהודים שלא שומרי תורה ומצוות.

סתם יינם הוא דרבנן משום יין נסך ולא משום חתנות, לכן הוא יהיה אסור גם אם תקנה אותו מהגוי ותשתה אותו בבית שלך.

אפשר להסתדר

פרט ליינות דוחים מאוד

יש פוסקים שלא מקבלים פיסטור כבישול

ויש פוסקים שלא מקבלים את הפיסטור בכלל

הנורמליים ומעלה...

כמו שאמרתי לך בפרטיות, אנחנו לא אוחזים מפיסטור כבישול.

למרות שהרבה היום גם לא מפסטרים

ברנדי קוניאק ארמניאק וגראפה/גפתה (תזקיק גפת) מיוצרים כמובן מענבים

משקאות אלכוהוליים נוספים (כגון וויסקי) מיושנים לעתים בחביות יין לשעבר

הרחבה בעניין אפשר למצוא כאן בעמוד 15 והלאה

https://a7.org/?file=20170709090357.pdf

הגדרת תינוק שנשבה ע"פ הרמב"ם הלכות ממרים ג, ג.

"אבל בני אותם הטועים, ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות, וגידלו אותם עליה- הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים, וגידלוהו הגויים על דתם, שהוא אנוס...

שו"ת "יהודה יעלה" חלק א, יורה דעה סימן נ:

"ומה גם כעת היום בזמנינו (הרב נפטר יהודה בן ישראל אסאד בשנת  1866) שהדור פרוץ מרובה- אין להרחיקם כל כך ולדחותם בשתי ידיים חלילה, שלא יתפקר טפי...שגם בעל נפש אין צריך להחמיר על עצמו מלשתות יין שנגעו בו מחללי שבתות כאלו שבזמן הזה, שלא העידו עליהם בפניהם בפני בית דין שחיללו בפני עשרה מישראל כנזכר לעייל..."

שו"ת "בניין ציון" החדשות סימן כג

"אבל לפושעי ישראל שבזמנינו- לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו פשתה הבהרת לרוב, עד שברובם חילול שבת נעשה כהיתר...ולכן לעניות דעתי, המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם- תבוא עליו הברכה.

אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו, אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת, ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד, שזה כמומר גמור, ונגיעת יינו אסור."

שבט הלוי חלק ב יו"ד סימן נ"א

"אשר שאל לעניין יין מבושל כל דהו אם יש לסמוך ע"ז שלא יאסר ע"י נגיעת יין של מחללי שבת בזה"ז...י"א דמחללי שבת בזמנינו קילא קצת כמש"כ בתשובת בניין ציון ח"ב ס' כג...אעפ"י שאין הסכמת רבותינו כקולא זאת של הבניין ציון ואין עסקיני כאן להכריע בזה, מכל מקום די בכל הנ"ל לאצטרופי להקל לעניין בישול כשיטת המחבר דדי שירתיח פעם אחת ויחול עליו שם בישול וכלשון הרשב"א דקבלת הגאונים תורה היא"

שו"ת "משנה הלכות" חלק ה סימן קעט

"הנה בתשובתי אחת כתבתי, דרוב הפוסקים סבירא להו, דמחללי שבת קודש בזמנינו דומין לתינוקות שנשבו..."

ילקוט יוסף קשו"ע הלכות יין נסך סעיף י

"ואמנם יש אומרים, שאם הוא מתפלל בשבת, ומקדש על היין בשבת, ואומר זכר למעשה בראשית, אף על פי שהוא מחלל שבת בפרהסיא - אינו מנסך את היין, ויש חולקים, והמקילים בזה- יש להם על מה שיסמוכו, ובפרט בדיעבד שעבר ומזג היין."

שו"ת "תשובות והנהגות" חלק ב סימן ת

"אבל אם טעם הדין שנאסר פיתו ויינו כדי שנתרחק ממנו, אם כן אפילו אינו אשם יש לאסור, כיוון שסוף כל סוך על ידי הקירוב עימו יבואו להתרחק מדרך התורה והמצוות, שהוא אינו שומרם, ואדרבה- עליו לגזור יותר מאשר מי שעובר ובמעל, כיוון שמתעטף בטלית שהוא אנוס...יש חשש יותר שילמדו מדרכיו, ומסוכן יותר...ולפי דרכנו, במחללי שבת בזמן הזה-קשה להקל ביינם מטעם שהם כאנוסים, דאדקבה ראי להחמיר בהם יותר...וכמדומני שכן המנהג הפשוט, לאסור אם נגע מחלל שבת בפרהסיא, ונזהרים מאוד מנגיעתו.

ספר "יין מלכות" פ"ג ו.

והמחלל שבת בפרהסיא בפני עשרה מישראל דינו כגוי גמור, אבל מ"מ אינו אוסר את היין במגעו בהנאה אלא בשתיה, וע"כ אם נגע ביין ע"י דבר אחר אינו אוסר את היין אפילו בשתיה, וכן "כחו" אינו אוסר את היין אפילו בשתיה...וכן אינו אוסר את היין, אם נגע ביין בשעה שהיה טרוד באחד מהטרדות המבוארות לקמן כגון מדידה הצלה וכדומה.

ספר "הכשרות" פרק יט סעיף סח

מחללי שבת בפרהסיה, המתקרבים לחיי תורה ומצוות, ועוסקים בלימודי היהדות לשם שמים ובכוונה כנה ואמיתית- שוב אין מגעם ביין אוסרו.

בכלל זה, אורחים שעדיין אינם שומרי כל המצוות, אך חוזרים ומתארחים, והולכים ומתחזקים בדרך האמת.

ותודה לספרי "צורבא מרבנן" ולאתר "עולמות".

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

הרי כבר שאלת את השאלה הזו בגירסה קצת שונה בשנה שעברה, כאן האם להאשים מישהו זה… - בית המדרש

וכבר אמרת שם את הגיגיך הפוליטיים. מה אתה רוצה עכשיו? כבר הבהרת שם שאתה יודע מה זה אומר, אז בשביל מה לשאול עכשיו?

תגיד ישר מה אתה רוצה

הוא התשובה:

המושג התלמודי "בעיטה בייסורים" (או "המבעט בייסורים") מתאר מצב שבו אדם שבאים עליו קשיים, מכאובים או צרות (ייסורים), מגיב אליהם בכעס, ברטינה, במרדנות או בחוסר קבלת הדין, במקום לקבל אותם באהבה, באמונה או כהזדמנות לחשבון נפש ותשובה.

הביטוי שאוב מעולם החי – כמו שור או חמור שמבעטים באדונם כאשר קשה להם, במקום להבין את המטרה שלשמה מנהיגים אותם.

המקור וההקשר התלמודי

במסכת ברכות (דף ה', עמוד א') ובמקורות נוספים בחז"ל, מודגש הערך של "ייסורים של אהבה" – ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולקרב אותו אל הבורא. חז"ל מלמדים כיצד נכון להתמודד עם סבל:

• קבלת ייסורים מאהבה: חז"ל משבחים את מי שמקבל את קשיי העולם הזה בשתיקה ובאמונה, מתוך הבנה שיש להם תכלית רוחנית עמוקה.

• ההפך מבעיטה: מי ש"מבעט" למעשה מפסיד את השכר הרוחני ואת חסד הזיכוך שיכול היה לצמוח מתוך הקושי. במקום שהסבל יביא אותו לצמיחה, הכעס והטרוניה גורמים לו להתרחק עוד יותר.

במדרש ספרי (כי תבא) מובאת השוואה בין דורות שונים, ושם נאמר שמי שמבעט בייסורים מראה קוצר רוח וחוסר הבנה של ההשגחה העליונה, בעוד שגדולי האומה ידעו לבקש ולמצוא את הטוב והתיקון שחבויים בתוך הצרות.

אם תרצה, נוכל להעמיק במקורות המדויקים בגמרא שדנים בייסורים, או לבחון את ההבדל בין ייסורים של אהבה לייסורים של עונש. במה תעדיף להתמקד?

למה? כי מי שמתייסר אך מקבל זאת בהכנעה (יחד עם מה שניתן לשנות), סובל רק מהייסורים. מי שמבעט בייסורים סובל פעמיים, גם מהייסורים וגם המיחס הנפשי הרע שלו והכעס והטרוניא שהם גורמים לו

בא לי לשתות קפה. יהודים יקרים רובם חובשי כפה מקיפים אותי מימין ומשמאל כאילו אני אויר. אני שהתרגלתי בגלות שלעמוד בתור זה למנוע גזל זמן מיהודי (או מכל אדם) עומד ומתייסר. לא בגלל עצמי אלא בגלל אותם יהודים יקרים שעוקפים אותי שביום הדין יראו להם את זה בוידאו. או אותם יהודים שחונים בתחנת אוטובוס ומאלצים אותי ואחרים לרדת לכביש כדי לעלות לאוטובוס.

אז כדי שלא יכפילו יסורי עשיתי חשבון נפש ועשיתי מעשה.

לפני שמטפלים בשלמות ארץ ישראל צריך לטפל בהרבה סוגיות אחרות חשובות לא פחות.

כמו שנאמר "עוון עקבי יסובני".

סליחה על ההטרדה שלי בערב שבת וחג.

שבת שלום ומועדים לשמחה.

ה' יתברך מנסה את האדם בקצת קושי וסבל,

והיצר הרע מסית אותו לדבר עבירה >>>

ואומר לו: אם היית רשע לא היית סובל.

ואין הדבר נכון כלל - כי רוב הרשעים סובלים מאוד מאוד, מחלות, ופרנסה וכו' ועוד צרות רבות.

אמת שהסבל מאת ה'!!!

אבל אל תבעט במצוות ובאמונה כי הרשעים סובלים יותר ויותר.

…. מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

אם הוצאתי מהכיס מטבעות לא בערך הנכון ואני לא מתייחס לזה כיסורים אז זה בעיטה בייסורים.

האם נוסעי אייר דובאי צריכים להתיחס למקרה שלהם כיסורים או כנס?

אז תגיד לה'

"אבא רחמני אבא שלי אני אוהב תמיד רחם עליי

אתה טוב אתה אבא טוב רחם עליי..."

ותהיה שמח

ושתסור מהדרך ישלחו לך ייסורים

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.