זה היה בום.
ואז מאי-שם הגיעו כוסות חד פעמיות וכמה בקבוקי מים וחצי בקבוק מיץ תפוזים. פיכס. ומישהו הרים לי את הרגלים, ואחרת אמרה שאני נורא חיוורת ועוד אחת מזגה מיץ לכוס. ומשהי שאלה בהיסטריה למה לא עושים לי החייאה, והמורות לביולוגיה ומערית אחת הסבירו לה את ההבדל בין עילפון לדום לב, והרגיעו אותה שבסך הכל התעלפתי שזה בעצם אומר שאני ישנה חזק מידי וצריך לעזור לי להתעורר.
אבל אני בכלל לא רציתי להתעורר, היה לי כיף לישון. לא שמישהו נתן לי לבחור. וגם פתאום חשבתי על זה שכשאני אתעורר אני אקבל תשומת לב.
אז אולי אני כן רוצה שיעירו אותי.
ושמעתי בנות מתלחששות שזה לא יפה ושכולם להתרחק ולא להסתכל. ומישהי הרימה לי טיפה את הראש, וניסו להשקות אותי במיץ אבל לקחתי להם את הכוס מהיד ושתיתי לבד.
ופתאום כולם התקדמו עם המדריך להמשיך בסיור, ואיתי נשארו המורה אלישבע, המחנכת, המדריכה ומשהי שחשבה שהיא חברה טובה. ואלישבע עזרה לי לעבור מהרצפה לשכב ל איזה ספסל שהיה שם בצד. והמחנכת, המדריכה והחברה ניסו להרגיע שהכל בסדר ואין לי ממה להלחץ וזה קורה להרבה אנשים. חשבו שהם מבינות יותר טוב ממני. רק אלישבע היתה יעילה והשיגה מאיפה שהוא שוקולד. אז אכלתי שוקולד. ונתנו לי כוס מים, וביקשתי מאלישבע עוד כוס, מתעלמת בכוונה מהנוכחות האחרות. מי בכלל רוצה אותם. התעלפתי רק בשביל אלישבע.
ואלישבע שאלה אותי אם אני חושבת שאני בסדר ועניתי שהכל טוב, ואני יכולה להשאר לנוח איתה כמה דקות ואז נמשיך, והיא הבינה את הרמז וגירשה אותם. אז הם הלכו, ונשארנו רק שתינו. אלישבע ואני.
ופתאום הרגשות השתוללו אצלי בלב, וכל הכאב קם לתחיה לרגע, וכל כך שנאתי את עצמי באותה שניה.
מי מתעלף כי הוא רוצה חיבוק ממורה???
בכיתי.
היא הביטה בי, מחכה להסברים.
"אלישבע,” אמרתי, "התעלפתי בכוונה."
והיא חיבקה.
