מה אכפת לך שהוא רוצה ללמוד יותר?

את צריכה לשמוח מזה שזה מה שמעניין אותו...

אם הוא היה הולך לכיוון ההפוך אז הייתי כועסת...

לנו ולהרגיש שהם חושבים ומרגישים כמונו, זה קל וכיף. אבל לפעמים זה לא כך. ואז צריל לחפש תחומים נוספים שמקשרים.

וזה לא ענינך מה הוא עושה עם החיים שלו

זה אח שלה.
אחים זה חלק גדול מהחיים.
נכון שאין לה את הזכות להעיר לו, אבל אם היא מרגישה שהוא בוגד בדרך של הבית- זכותה לכאוב, או לכעוס.

לא ראיתן שהיא כתבה לכתוב לה את זה?

מצטערת. זכותה המלאה להתערב.

פעם הבאה אני לא אשתמש בהומור, אם הוא לא מובן נכון.

וזה לא היה נשמע הומור. אלא תוכחה.

וגם אותה צריך לדעת איך לומר.

תלמידים רבים מישיבות הסדר/גבוהה לומדים בין השאר מתלמידי חכמים עצומים חרדיים (כמו הרב אשר וויס, הרב שלמה פישר, הרבה מאוד הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א ועוד). אמנם בד"כ זה לא אומר לעזוב ישיבה, אבל כנראה במקרה שלו הוא מעדיף להיות יותר קרוב.

[סתם הערה: תאמרי לו ללכת לישיבת הר המור, ללמוד מאחד מראשי הישיבה, הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שהוא אחד מבכירי ראשי הישיבות בארץ כיום; גאון עצום ממש. שיעורי עיון נפלאים ביותר יש לו].

בעזהי"ת.

לא זאת הבעיה הקשה.

הבעיה הקשה היא הראיה הלא-מרחבית שלהם.

הבעיה שציינת היא רק נגזרת של הבעיה הנ"ל.

קשה לי מאוד לשמוע את הטענות שיורים כלפי המגזר "ההוא" ובפרט שלא מבטיח שמכירים מה מתרחש שם.

משה-בתור אחת שכן מכירה ולו במעט את המגזר,קשה לי לשמוע את דברייך.. אין עניין בהכרח של רמיסת גדולי התורה הציוניים,יש מחלוקת עקרונית,מהותית איתם בעניין הזה ולכן הגישה חריפה.אך עדיין אין עניין של רמיסה.

רחלקה-אני מכירה  חרדים שהראייה שלהם דווקא מרחבית ואפילו מאוד.אני מכירה כאלה שהם עושים ובמקביל דורשים מעצמם חקירה ובירור.באיזו ראיה לא מרחבית נתקלת? ( אני באמת שואלת )

אולי את לא מסכימה איתה,ולטעמך היא צרה,אך זה לא נכון לטעון שהחרדים ( לפחות ממה שאני מכירה) לא בוחנים את שני הצדדים.הם בוחנים ובוחרים בכ"ז לנהוג בדרך מסוימת אך זה עדיין לא הופך אותם לבעלי ראייה צרה.

העשייה בפועל אולי נראית צרה,אבל הדרך,מהכרות די ארוכה ועמוקה שלי מאוד מרחבית.

אם אני טועה ביחס לשניכם-אז סליחה מראש

לשואלת- אני חושבת,ואולי זה משהו שקצת קשה להגיד בקול רם שהמגזר שלנו מרגיש סוג של כעס אולי כלפי המגזר החרדי.אולי בגלל שאצלנו המדינה והאהבה אליה גדולה ואצלם זה לא נראה כך(למרות שמהיכרות שלי התמונה שהצטיירה עליהם מאוד רחוקה מהאמת).

פעם שמעתי ממישהו (חילוני) באוניברסיטה שטוען שהמגזר הדתי לאומי הוא כמו חב"ד.רק שאצלנו המשיח הוא הציונות ואנו מוכנים להקריב את כל כולנו בעבורה.זו מילה שגורה בפינו שמנחה את חיינו.ולכן אולי זה העניין.יש פה,על פניו,שוני מהותי.

יתכן גם שאולי בגלל שלא מכירים מספיק.אולי אנו חוטאים בהאשמת האחר על צרות בעוד אנו כאלה-זו גם אפשרות,לא מחייבת או הכרחית אבל אפשרית בהחלט

אני ממש מבינה את הקושי שלך מנסיון אישי...(אם תרצי לדבר על זה,אפשר במסר או שיחה אישית ואני אשמח מאוד) צריך רק לזכור שתכלס כולם מכוונים ליבם לקב"ה.לרוב רובה של האוכלוסייה,לא משנה לאיזה מגזר היא שייכת,יש רצון לעשות טוב וכוונה טובה שמניעה אותם.הדרך שבה בוחרים ליישם זאת היא שונה מאחד לשני וזה מה שצריך להתרכז בו לדעתי

יש לנו גן אחד גדול ובו כמה פרחים,מסוגים שונים,מצבעים שונים .

נחמד. את לא חושבת?

בעזהי"ת.

בזמנו, כשהייתי יותר צעירה, ביררתי את הנושא הזה של דת"ל - חרדים... 
ו..כן, למרבה הצער הם לא מסתכלים בראיה מרחבית. כל הרצון שלהם להיטיב מסתכמת ב"מה שיהיה טוב למגזר שלנו". לא ראיתי אצלם שום אכפתיות לאנשים שאינם חרדיים [חוץ מהרצון העז להחזיר אותם בתשובה, שלדעתי גובל בהסתה]
סתכלי לדוג' על הבחירות. מה אכפת להם?? הם רוצים רק מישהו שייתן להם הכי הרבה קיצבאות, לא מישהו שבאמת ייטיב עם העם.

ויש עוד.. עיין באם הבנים שמחה, אאל"ט...

ואני לא חושבת שאפשר להקיש מהפוליטיקה על מגזר שלם ועל ההתנהלות היומיומית.

מה כתוב באם הבנים שמחה למשל שאת חושבת שיכול להוסיף לדיון?

אשמח לשמוע...ושתהיה שבת שלום

הלימוד בישיבות הגבוהות החרדיות [אני מדבר כללית] הרבה הרבה יותר ברמה מאשר בישיבות הסרוגות..

אל תכעסי..גם אם הוא ימשך ויהפך לחרדי ראסמי..את תוכלי לדבר איתו חופשי..זה אותו אח שחי איתך עד כה..אם משתנה לו ההשקפה..אז מה?..זה לא הופך אותו ליצור אחר..

ויכוחים מחכימים ומקרבים לעיתים..

וכמו שאמרו כאן..זו דרכו! תכבדי את זה..אני יודע שזה קשה..גם לאבא שלי לקח זמן לעכל..ולעוד אין ספור אנשים שקרובים שלהם השתנו..

מנסיון אני אומר..א'א להשתנות באמת עד הסוף בדרך כלל אחרי שנים רבות..קחי את זה בחשבון..

אם מדברים על הישיבות הסדר הרגילות (ולא מכינות או ישיבות שמתרכזות בעיקר באמונה) - הרמה שם לא פחות מישיבה חרדית, לפחות לא בשיעור ב' או ג' ומעלה. שיעור א', אולי טיפה קשה להסתגל ללימוד גמ' (כי הם למדו לבגרות), אבל הרמה היא בהחלט גבוהה ברוב הישיבות לפחות.

ישיבות גבוהות  (ובעיקר ישיבות האם, מרכז הרב והר המור) - לימוד גמ' לא נופל משום ישיבה חרדית. ודיברתי עם אחד התלמידים בהר המור, שלמד לפני כן בישיבת חברון הליטאית, והוא אמר לי שהלימוד בהר המור הוא לא פחות מאשר בישיבת חברון, ויכול להיות שיותר.

ברור שעולם הישיבות הדתי לאומי הוא עדיין לא מספיק מפותח, כי הוא התחיל להתפתח ממש רק בעשרים שנה האחרונות. אבל הוא מתקדם בצעדי ענק, ותלמידי חכמים עצומים ב"ה צומחים בישיבות, כן ירבו בע"ה.

רמה לא נקבעת על פי יותר או פחות גמרא אלא על משמעות הלימוד, השפעת הלימוד על החיים
והמימוש המעשי בחיי היום-יום בלי לוותר על דברים כאשר זה לא מסתדר
עם התיאוריות שלך (לדוג' - א"י, תורה ועבודה וכו...)

אני חושבת גם שהתיאוריה הזו שבציבור החרדי יש יותר גדולי עולם היא מוטעית ונובעת מהעובדה שהם מגמדים ומקטינים את הרבנים התומכים בדרך הציונית-דתית ומזה שאנחנו לא התאמצנו לשנות את זה.
שמעתי מרב גדול בציבור הדתי שסיפר שבתק' שלפני השואה היה רב שהתחיל לתמוך בציונות דתית ואמר לו רב גדול אחר שיידע שזה שהוא תומך בדרכם, גם אם זו דרך נכונה, יוריד אותו במעמד ולא יעריכו אותו יותר וזה באמת היה נכון למרות שהוא היה רב גדול מאוד. והיום אותו רב לא נמנה בין גדולי ישראל למרות גדלותו.

בעזהי"ת.

והרבה חרדים שעברו ישיבה ל'מרכז' יעידו.

הוא שקדן וחכם מאוד מאז שהוא קטן ותמיד למד במוסדות דתיים לאומיים.
הוא רצה לעבור לישיבה חרדית (אין לי מושג למה - אולי כי אבא שלי עודד אותו, אולי כי יש לו חבר שלומד שם)
בקיצור הוא עבר לישיבה חרדית ובכלל לא היתה לו בעיה להתקבל.
ממה שהבנתי ההבדל שיש שם (בישיבה שלו. אני לא מכירה אחרות) הוא מבחינה השקפתית ומבחינת עיצוב האישיות.
מבחינה השקפתית - ברור ההבדל ומבחינת עיצוב האישיות - אני מנסה לא להיות בוטה - יש בעייתיות. לדוג' יש להם עובדים שמפנים להם כלים, אין שם תורנויות ואני אפילו לא בטוחה שהם מנקים ת'חדרים שלהם... לטעמי זה ממש בעיה. אני לא יודעת אם יש עוד דברים, אבל לי הנק' הזו הספיקה כדי לעצבן אותי.

כרגע הוא בתהליכים לעבור להסדר/גבוהה ואני ממש שמחה כי אני חושבת שצריך כמוהו בציבור שלנו ואחרי שהוא קיבל כ"כ הרבה במוסדות שלנו, אין סיבה שהוא ימשיך שם. הוא יכול להיות רב מאוד גדול ועדיף, לדעתי, שזה יהיה מתוך השקפה נכונה.

יש שוני מבחינת לימוד
אומנם לא הלימוד העיקרי בגמרא שעליו הדגש בישיבות גבוהות
שזה שני הישיבות לומדים בעיון וברמה מאוד גבוהה

אבל מבחינת שאר הסדר,אמונה,מוסר,מידות.
יש שוני
אצל חרדים לא תמצאו לימוד באמונה,אין כוזרי ואין מהר"ל ובטח לא הרב זצ"ל.
אצל מרכזניקים יש את זה.
אומנם לא כמו בהסדר רגילה או במכינה,אבל זה קיים.

וכמובן שבשניהם הדגש העיקרי הוא גמרא בעיון.

הרמה נקבעת לפי הרצינות והשקיעה ממש בלימוד עד מעל לראש. אצלם מחנכים לזה מגיל קטן והדיבור ברחוב הוא על תורה, ואמלנו עוד לא מספיק.

האם היית יכולה לתאר לעצמך מוזיקה עברית או ישראלית נשמעת מפנימייה של ישיבה  חרדית?! אז למה אצלנו כן?

כנראה שעדיין יש  הבדל.

אבל בטוח שיש כאן הבדל בינינו לחרדים, לפחות  ברוב המקומות. אני חושב שטוב שלא יהיו כאלה דברים בישיבות, כי בישיבות (להבדיל מהחיים באופן כללי), צריך להיות מרוכזים ושקועים לחלוטין אך ורק בתורה.

צריך להבין שההבדל בין ישיבה לבין לימוד ב'קביעת עיתים' וכדומה הוא הבסדל מהותי - לא כמה לומדים אלא מה המהות של החיים בשנים האלה.

ובתור דוגמא - כולם מכירים את הסיפור על ר' עקיבא שלמד 12 שנה ואחר כך בא ושמע את אשתו מאחורי הדלת אומרת שמבחינתה שילמד עוד 12 שנה, והוא עשה 'אחורה פנה' וחזר לישיבה.

ובכן- למה הוא ישר חזר לישיבה? הוא לאיכל לפחות להיכנס הביתה להגיד שלום לאשתו הצדיקה? אז התשובה היא שלא. יש הבדל בין לימוד 12 שנה רצוף ללימוד 24 שנה רצוף. ובאותה מידה יש הבדל בין רמת הריכוז שבישיבות שלנו לבין הישיבות החרדיות (עם כל הבעיות שיש גם להם, ולא נאריך).

ודאי שאת צודקת שיש ישיבות אצלנו שהמצב אחר, וכתבתי גם את זה, אבל אני מדבר על המצב באופן כללי.

כמובן שיש לחרדים ג"כ בעיות, אבל חבל לדבר על בעינות של אחרים ועדיף לדבר על מה שנדרש מאיתנו תקן.

צר לי לומר לך שאתה צודק...

לפחות ברוב הישיבות הדתיות לאומיות הרמה הישיבתית פחותה מישיבות חרדיות (מה הפלא - שם מתחנכים מגיל צעיר לשקידה  בתורה - ובה בלבד), מה גם שבגלל שזו חברה שלמה שמטפחת לימוד תורה יש יכולת להיות שקוע בתורה, כלומר לא לשמוע חדשות, להתעלם מהעולם, ולהיות שקוע עד מעל לראש אך ורק בתורה.

אם כי ישנן כמה ישיבות דת"ל (מרכז, הר המור, ואולי עוד כמה) שגם בהו יש את אותה הרמה והרצינות.

אבל ודאי שאנחנו צריכים ללמוד מהחרדים מה זה תורה שעוברת בדם, ולא משנה אם כרגע אתה לומד או עושה דברים אחרים - זה הדיבור הכללי (כמובן לא אצל כולם אבל באופן כללי).

אבל צריך לזכור שגם לחרדים יש כמה דברים ללמוד מאיתנו.

ובאופן כללי על הסוגיא הזאת: למה רק אצל הדתיים חשוב השיוך והכיפה? למה חילונים יכולים לקבל אותך כמו שאתה ורק דתיים מסתכלים על גודל צורת וסגנון הכיפה ולפי זה בוחרים אם להיות חבר שלך? למה לא להיות פשוטים וחברים ומסתדרים עם כולם בלי דעות קדומות? גם חרדים וגם חילונים _וגם דת"ל...) הםאנשים נורמליים ונחמדים שאפשר להיות איתםבקשר ובאהבהבלילהסכיםלדעותיהם (דרך אגב חברות יכולה להתחיפה דווקא בגלל הויכוחים...).

למה לכעוס?

דרכך מצויינת..

ודרכו אף היא!

תאהבי אותו ולא את הישיבה שאליה הוא הולך או לזרם איליו הוא משתייך...

בהצלחה נשמתי!

בקירוב לבבות{לכל סוגיו...אם אתם מבינים למה אני מתכוונת...}

יש את הדרך בה אני בטוח בדרכי במיליון אחוז ואני רוצה שכולם ילכו בה ומי שלא הולך בדרך הזו אז הוא הולך בדרך הלא טובה ואין להיתבייש לומר זאת...

זו דרך אחת...

הדרך השניה היא אני מאמין בדרך שלי במליון אחוז ומאמין בצידקתה,אבל מכיל ומקבל את דרכם של אחרים העיקר שטוב להם..

אני אחרי בדיקה מעמיקה...בחרתי בדרך השניה...

הדרך הראשונה יוצרת אצל השני קצת אנטי,קצת הרגשת היתנשאות..

אז ב'ה ה' האיר לי את הדרך ובחרתי באופציה השניה...

אשרי הדתים ואשרי החילונים ואשרי החרדים ...

זה לא אומר שאני חייבת להסכים עם הדרך...אך להכיל ולקבל אותה...

בקיצר-

"אשריכם ישראל...מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים!!!!!!!!!!"

כבדי אותו, תתעניני בהרגשתו שם, איך זה וכו', בכנות, וגם הוא יתענין בך. יצא לכם מזה רק טוב והעמקת קשר האחוה. שבעים פנים לתורה. בהצלחה. ד.

מישהו שנשרף.

למוות.

מה כבר קרה?

גם לי יש אח שלובש שחורים,והוא היה האח הכי שודד מבין אחיי.

אז מה? מה קרה? מישהו מת?

זה לא אסון או טראומה. קבלי אותו בדרכו שלו. תנסי לראות ולחפש את היופי שבדרכו.

לא להבהל.זה אותו האח.מותר וטוב לו להשתנות אז תעזרי לו. אל תקשי עליו.לא בקשיים מעשיים ולא בחוסר קבלה.

דרך אגב,שמעתי עניין יפה,מי שכועס, ה' יתברך מכעיס אותו כדי להראות לו,לתת לו אזהרה שמאזן המצוות/עברות שלו נוטה לכיוון העברות.-שימי לב לא להגיע חס וחלילה לזה.

יומוצלח וב"הצלחה.

נבנה את היכל ה' יבנה המקדש!

אפשר להגיד שאני מכיר את הסיטואציה,אז אני חושב שאוכל לתת לכך תשובה.

אחי לומד בישיבה גבוהה שהיא "חצי-חרדית" גם הוא ככל הנראה כמו אחיך בגלל הלימוד.

למרות שהוא שם כבר שנתיים וחצי: 1. כיפתו נשארה סרוגה

2. הוא מתכוון להתגייס(אגב בואי אני אגלה לך סוד,יש לא מעט אנשים בציבור שלנו שלא מתגייסים בכלל או מתגייסים

לשלושה חודשים אחרי שהם נשואים פלוס שלושה,ויש לא מעט אברכים חרדים שמתגייסים לתקופה הקצרה הזו בדר"כ

משיקולי יציאה לעבודה)

 גם אם אחיך רואה את עצמו "על התפר" מבחנה רעיונית(יש המון אנשים שנמצאים

רגל פה רגל שם) זה לא בהכרח אומר שמחר בבוקר הוא הולך לחלק פליירים נגד הצבעה בבחירות של המדינה הכופרת.

(סטייל סאטמר,אגב רובם המוחלט של החרדים הם לא סאטמרים סתם הערה קטנה)

ומעבר לזה,למרות שכתבת לא לכתוב לך את המובן מאליו,אז אני כן אכתוב אבל בעדינות:

אני מבין את הכעס,אני מבין את התסכול,גם לאחי עשו הרבה בעיות בבית בגלל זה. זו הרגשה נוראה(אגב תארי לעצמך מה ההורים שלך מרגישים) שמחנכים אדם בצורה מסויימת והוא פונה לכיוון אחר. הרי יש פה מין אי הבעת אמון שחינוך שאותו קיבל

מה גם שכל הורה רוצה שהילד שלו יילך בדרכו.וגם אם זו באמת שינוי גישה,עם הזמן תלמדי שזה לא סוף העולם זה בוודאי הרבה פחות נורא מאשר שהיה חלילה "מוריד את הכיפה" ותאמיני לי שלחרדים "אין קרניים מתחת למגבעת". באמת.

מה גם שאם זה באמת כך תעריכי את אחיך כל כך שהוא איש אמת שהולך עם הדרך שלו עד הסוף.

דבר אחרון,את אולי צריכה ללמוד קצת את צורת ההסתכלות של בחורי ישיבה בשביל להבין את הצעד שאחיך עשה.

ישנם בחורים(כמוני למשל) שהם מאוד אידיאולוגיים. חשובה להם מאוד תפיסת העולם של הישיבה בה הם לומדים,בירורים בעניין הדרך הנכונה ותפיסת העולם הרצויה מאוד מעסיקים אותם גם בלימוד האישי שלהם,גם בשיעורים וגם בשיחות עם רבנים.

ויש אנשים שכל החילוקם בין תפיסות העולם וכל ההבדלים בין 'מרכז' ל'גוש',בין החרדים לדתיים,והגישה הנכונה ליהדות בת זמננו הם בשבילם דיבורי סרק,הם באו לישיבה ללמוד גמרא וכל המסביב לא ממש מעניין אותם. השאלה "מהי נקודת ההסתכלות הנכונה על העולם\חילונים\מדינה\פוסטמודרניזם\מדע\כלכלה וכו' וכו' מתוך תורה לא משמ מזיזה להם. הם באו לשייבה לדעת איך לתרץ אתת קושיית תוספות על רש"י ומי שהכי יתאים לעניין זה אתו הם יילכו. וזה ממש לא בהכרח אומר שהם הולכים לגור עכשיו במאה שערים.

יקירתי, אני דווקא מבינה אותך.

אחותי למדה בשעתו בסמינר לבנות חרדיות, ולא הבנתי אז למה זה כל כך מפריע לי. אבל היום - אחרי בערך 15 שנה - אני יודעת בדיוק מה מפריע לי, מאז ועד היום - וזה לא קשור לא בחדים ולא בדתיים. זה קשור רק לאחותי.

מאז שהיא הלכה לסמינר הזה היא "כיבתה" את הראש שלה, היא לא חושבת על שום נושא ערכי-משמעותי. הכל הולך על פי ה"גדולים", וממש קשה לנהל איתה שיחה נורמלית. כביכול אין לה "דיעה" משלה בשום נושא. זה עצוב וזה כואב.

למה אני אומרת שזה קשור רק אליה, ולא לעולם החרדי? כי למרות שזה קורה שם להרבה אנשים, שנוח להם להפסיק לחשוב בעצמם, זה לא איזה אידיאל שהוא חובה בעולם החרדי. וההוכחה היא שיש לי חברה (מאז כיתה ז'...) שהיא חרדית מחסידות גור. ואנחנו מדברות ממש בכיף ושומרות על קשר במידת האפשר, והרבה יותר קל לי לדבר איתה מאשר עם אחותי... היום היא נשואה ואמא לחמישה, בלי עין רעה. בעלה מעולם לא דיבר איתי, אבל הייתי בחתונה שלהם ואני מדברת איתה המון על זוגיות וחינוך ילדים (גם אני אמא), אנחנו מספרות ומשתפות בהרבה פרטים אישיים, כמו שכיף לחברות לדבר, כבר בערך 15 שנים.

אז החברה היא ההוכחה שלי שהכל תלוי באדם עצמו. אם אחיך הוא אדם קרוב שאפשר לדבר איתו ואתם בקשר טוב - אז רוב הסיכויים הם שתוכלי להמשיך לשמור איתו על קשר כזה, זה תלוי גם בך.

ואם הקשר איתו היה שונה - אזי אולי זה הזמן להתחיל לתקן את הקשר, לפני שיהיה מאוחר מדי...

ולסמוך על ה' שתמיד הכל לטובה. בהצלחה!

צריך לתת לו לזרום עם ההחלטה שלו

כי כל הנסיונות השכנוע לא יעזרו ולא יביאו תועלת אלא ההפך.

כל אחד ודרך עבודת ה' שלו

ככך לפי עניות דעתי שבוע טוב

נשתמע

למרות שאיני מעורה בנעשה בחברה החרדית לפרטי פרטיה (ואני רואה בזה יתרון) - אני יכול להעיד עליהם קצת מנסיון אישי: סך הכל הם אנשים כמו כל האנשים בעולם רק שהם מאוד מאוד קפדנים ודי סגורים מבחינה רעיונית. יחד עם זאת יש להם מטרות בחיים וגם חברויות ,אינטרסים ופוליטיקה. הם מכבדים כל אדם עד שזה מגיע לעניין אידיאולוגי שהם מוכנים להישרף עליו.

בקיצור: לדעתי- אחיך לא נשרף ולא בטיח. להערכתי באמת בחודשים הקרובים לא יהיה טעם לדבר איתו  בשיחת נפש עקב ההסתגלות שלו לחברה הזאת. אולם נראה לי שכדאי בינתיים לשמור על קשר בסיסי (אם זה לא יגלוש וויכוחים  וכעסים).

וסך הכל בחיים (כן, גם בחיים שלי) קורים דברים לא נעימים אבל תמיד לזכור שהכל לטובה ולא רק לזכור אלא גם ובעיקר להתפלל שה' יפקח את עיננו לראות את האמת.

עד כאן מנסיוני האישי וה-IQ שה' נתן לי

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

מפסיכולוג קנדי...

הוא ניתח את הרעיון של האיפור במבט תת-מודעי כזה, ואמר שהסיבה בגללה נשים התחילו להתאפר (לפני נצח בימי קדם קדמונים) זה למעשה כדי להראות בריאות. מכיוון שאישה בזמן הווסת היא עייפה יותר, חלשה יותר, וחיוורת יותר לפעמים אז האיפור נועד להחזיר את המראה הבריא ובכך לשדר לגבר (ולעולם) שהכל בסדר ותקין ב"ה.

מכאן זה כמובן התפתח למשהו קצת יותר תרבותי, כמו כל תופעה אנושית אחרת..

זה הסבר ששם דגש על היחסים הגופניים בעיקרו, אבל זה נשמע לי מעניין והגיוני. זהו, סוף שיתוף.

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.