היא יושבת מולה, לוחשת. שפתיה מוציאות מילים שלא הוציאו מעולם.
אחת אחת הן מציפות את חלל החדר, שבורות ומקרטעות כמוה עצמה.
את כל כאביה היא מספרת, בלחישות יראות, מייראות.
על פחדים ומחסומים, כישלונות ואכזבות.
אין סוף מחשבות מתערבלות לה בתוך הראש. על כל השברים שבדרך, והייאוש הגדול שמעל הכל.
מנסות כעת להסתדר לכדי משפטים ברורים.
מודעת עד כאב לכך שלא קיים האדם שיוכל להבין באמת, היא בוחרת בכל זאת לדבר.
בוכה, מתייפחת,
את המוני החלומות והשאיפות, תקוות גדולות וקטנות, שחסומות כולן באמצע הדרך שכבר ארוכה לה מידי.
דומעת,
את השגיאות וייסורי המצפון, החרדות שמופיעות בלילות, מתפרצות גם במשך היום, ממלאות חללים בין שתיקה לשתיקה.
ביבבות קטועות היא חושפת ערמות של כאבי לב נושנים.
צרחות דוממות. כריות ספוגות דמעות. מילים.
על הרגשה של ריקנות ועל דימוי עצמי נמוך.
חוסר תכלית שמתערבב עם המוני מחסומים מבפנים.
אמונה עלומה. זקנה בגוף של ילדה.
מייבבת ודומעת, מנכיחה את הכל.
שתיקות על גבי שתיקות שהופכות סוף סוף למילים.
יוצרת יצירה ראשונה באמצעות שפתיה בלבד.
~~~
אחר כך היא שותקת.
שתיקה, כמו שרגילה הילדה, אך שונה.
שתיקה טובה ומבורכת. שתיקה של אחרי דיבור.
ומתוך השקט מרימה הילדה מבט, מתבוננת אל עומק העיניים הטובות, ושוב לוחשת.
"הכי כואב" קולה כמעט אינו נשמע, "מה שהכי כואב לי יותר מהכל, זה שאני בכלל לא יודעת לדבר."
