בבת אחת מציפים אותי געגועים עזים וכאב איום שזור בהם. אני לא מתקפלת, לא מלטפת את הבטן, לא מסגירה שום אות לסערה הפנימית שהבאתי לליבי. להפך.
אני ניגשת למראה, עיניים נקיות, מבט ריק, חיוך קפוא. לוקחת סכין ומעבירה אותו אט אט על המותן.
העור הלבן מתחתיו מתבלט החוצה סביב נתיב אדום ועקום שאני מוליכה בו את הלהב הלוך ושוב, עד שייכנע העור, עד שיתפרץ הדם, עד שהראש ישקט
והמתג יחזור למקומו, כבוי, כאילו לא קפץ למעלה מעולם.
הגעגועים תפסו להם פינות שחורות לשהות בהם עד שיעזבו או עד שייספגו לי בתאים, הכאב שלא מצא לעצמו בית עולה לי לראש ומסחרר אותי קלות. חצוף, מישהו נתן לו רשות להשתלט? היה צריך לבוא קודם, כשביקשתי. עכשיו כבר אין בו יעילות.
אני מביטה במראה. מעבר לאנושיות מתפרצת ומעט נפש מדממת בין גבולותיה של הבת אדם שאני, אין כל כך השתקפות שאפשר לראות בה משהו. אינני כאן, זה גרף, ציור, דמות שקמה לתחיה ומשקרת לעצמה שהיא אני האמיתית.
אני הנני
כאן,
בתמונות שרצות על המסך.
הבזקים.
גבות מורמות
וחיוכים
ושיניים נחשפות
וזיפים לא דוקרים ותלתלים.
וידיים חזקות
עם אצבעות עדינות, ארוכות משלי אך במעט
ומילים יפות יפות, חמות, כמעט שורפות אותי
כשאני שם
לא שם, כאן
אני כאן.
ושתיקות מלאות במתח שאני מחבקת ארוכות ומלטפת ומרגיעה, תכף המתח יתפוגג ויישאר רק היופי שבדממה.
אני כאן, הנני כאן
בוהה במושא געגועיי ונושקת קלות על לחי שוקקת דם
המגע מצל יופיו על הנפש, כלואה בדמות אדם
רק העיניים עיני שטן.
אלו עיניי שלי,
זו השתקפות מעוותת. התערבבות מיותרת. גבול מתוח לקצה ושני ראשים נוגעים זה בזה, אין לדעת מי מהם מהו.
המתג דלוק פעמיים או אולי רק פעם אחת, מספיק שאחד מאיתנו יכוון לשם והכל יבער מיד.
וישרוף.
ויחמם,
את מה שקר אצלך ורותח אצלי וגם שלג יורד בך וקצת אש עולה בי.
ואני כאן.
ידך מסמנת טריטוריה על גופי באצבעות רכות על קווי מתאר נוקשים, כואבים מהקיפאון, רדומים מהשינה הממושכת. וידך היא הסכין שאני מעבירה על עצמי
וחותכת
וחותכת
דמי הוא דמך, אצבעותיך שליחותיי
כולי שלך
כולך עליי.
ואני כאן
שוב
לכמה דקות, מבטיחה, עד שאשכח געגוע מהו
ואזכר מהי אהבה
אל תצעק עליי ללכת, אל תצעק עליי לחזור
תן לי מקום לנוח עד שהחורף יעבור.
קר לי. הדלקתי את המתג וקר לי כאן כל כך.
אני חושבת שמעגלים חשמליים
אפשר לסגור במתג אחד
אלא אם כן זה הרס עצמי
אזי לא כדאי להיכנס
לשם,
לכאן,
לבד.
