שוכב במיטה. אני לא היחיד. מוקף בחולים חלקם משתעלים אחרים נופחים. רובנו אוסף של עצמות שבורים, ובשר? מחובר בחבלים.
"חמודי" אתה רוצה לאכול. מדברים אלי כאילו אני תינוק. זה נכון. יש לי גוף כזה. אבל עבר זמן רב מאז ה"אני" היה הפעוט הזה.
מכניס פתק לחולצה. חודשים של כתיבה. הייתי חייב.
אם לא אתעורר מחר, הם יגלו. הכל כתוב. הם יבינו. וישברו.
כתבתי שאני הייתי ילד. שהייתי אוהב לקפוץ בשלוליות עם רינה. היא הייתה חברה מהגן. יום אחד אני יתחתן איתך, אמרתי לה.
היה לי ילדות.
עברתי תיכון בהצלחה. ציונים שלא מביישים גאונים
גם אני עברתי משברים וימים שמחים. ליטפו אותי והכו אותי. אהבו אותי ושנאו אותי. התאהבתי יצאתי מאסתי והפסקתי. היו לי חברים. היינו יוצאים. נסענו להרים, חלמנו להקים ישובים. איזה תקופה זה היה. כל יומים במלקטים. היינו מתווכחים על מהות החיים. על טוב ורע, ידיעה ובחירה. תדעו השאלות לא משתנים. ימי נעורים היה גם לזקנים.
התחתנתי. קראו לה מירי. איזה אופי היה לה. היינו פשוט מתאימים. רבים לפעמים. אבל בעיקר אוהבים. גידלנו 6 ילדים כמובן מקסימים. כמובן מושלמים. הורים יהודים. היה לי חיים.
גם אני הייתי מחכה לשבת.
גם אני בכיתי כשחיכיתי לבת.
גם אני חיבקתי את אישתי חזק
גם אני הייתי כמוכם אז למה כולכם שוכחים
גיל ארבעים עובר ולאחריו חמישים. חתנתי את הילדים. חתנים נהדרים. כלות מיוחדות. החיים ממש יפים אבל מהר מדי עפים.
חייתי חיים מלאים
ללב כדורים. לכבד כדורים. לעצבים כדורים. לחולשה כדורים. החיים מתגלגלים... סובבתי אחורה את ראשי כתינוק. אני עכשיו בן שישים. יש לי חברים. נפגשים לפעמים.
חייתי חיים.
ללא שם בן 70. כולם שכחו אותי. הילדים לא מדברים איתי. אולי אני טועה, אבל אין עם מי להתייעץ, מירי כבר לא בחיים. הלב שלה פסק. גופה קבור בשקית. בשקית הדמעות שלי. מאז הפסקתי לבכות. אי אפשר לבכות. אפילו לא על יד שמאל שהפסיקה לעבוד.
המחשבה כבר לא צלולה. הם רוצים לתכנת את גופי ואותי לזרוק לאשפה. יש לי הרגשה ברורה. אחרת מה היא עושה. אני מבוגר ממנה בחמישים שנה. למה היא מדברת אלי בקול של קרפדה.
אני עדיין אני. למה כבר מגרשים. אני בטוח שהם מתכוונים. אני בן שמונים יש לי ריגושים חוץ ממתקים ודיבורים על פרחים. האחות עושה לי אוירון לכיוון הפנים.
אני עובד את ה' בכל המובנים. אני עושה חסד בכל הבקרים. עוזר לחרשים. מדבר אתם בשפת הסימנים. אבל אותי אנשים שומעים לא שומעים. לבי המלאכותי נשבר לרסיסים.
תפרסמו את המכתב. זה הבקשה אחרונה.
מלאך המוות נכנס לחדרי. "חמודי" אתה מבוגר מדי אתה בא איתי. בשמחה רק תן דקה אחרונה.
מוציא את המכתב שנמצא בחולצה. החלטתי להוסיף עוד שורה. יד ימין רועדת. אני צריך עזרה. אני נותן עצה.
"למי שקורא. אתה ואת. ילדי ונכדי. כשאתם רואים אדם קשיש. אתם רואים שהוא מביט. תאמרו לו שלום. תעשו לו שלום. אתם עשיתם שלום". מלאך המוות מאיץ. 4 מילות אחרונות הוא אומר. הדמעות זולגות היד רועדת. מירי מחזיקה לי את היד. ביחד אנחנו רושמים.
"תזכרו, גם לי היה------------^----^---^-^-^-^
"חמודי" אתה רוצה לאכול. מדברים אלי כאילו אני תינוק. זה נכון. יש לי גוף כזה. אבל עבר זמן רב מאז ה"אני" היה הפעוט הזה.
מכניס פתק לחולצה. חודשים של כתיבה. הייתי חייב.
אם לא אתעורר מחר, הם יגלו. הכל כתוב. הם יבינו. וישברו.
כתבתי שאני הייתי ילד. שהייתי אוהב לקפוץ בשלוליות עם רינה. היא הייתה חברה מהגן. יום אחד אני יתחתן איתך, אמרתי לה.
היה לי ילדות.
עברתי תיכון בהצלחה. ציונים שלא מביישים גאונים
גם אני עברתי משברים וימים שמחים. ליטפו אותי והכו אותי. אהבו אותי ושנאו אותי. התאהבתי יצאתי מאסתי והפסקתי. היו לי חברים. היינו יוצאים. נסענו להרים, חלמנו להקים ישובים. איזה תקופה זה היה. כל יומים במלקטים. היינו מתווכחים על מהות החיים. על טוב ורע, ידיעה ובחירה. תדעו השאלות לא משתנים. ימי נעורים היה גם לזקנים.
התחתנתי. קראו לה מירי. איזה אופי היה לה. היינו פשוט מתאימים. רבים לפעמים. אבל בעיקר אוהבים. גידלנו 6 ילדים כמובן מקסימים. כמובן מושלמים. הורים יהודים. היה לי חיים.
גם אני הייתי מחכה לשבת.
גם אני בכיתי כשחיכיתי לבת.
גם אני חיבקתי את אישתי חזק
גם אני הייתי כמוכם אז למה כולכם שוכחים
גיל ארבעים עובר ולאחריו חמישים. חתנתי את הילדים. חתנים נהדרים. כלות מיוחדות. החיים ממש יפים אבל מהר מדי עפים.
חייתי חיים מלאים
ללב כדורים. לכבד כדורים. לעצבים כדורים. לחולשה כדורים. החיים מתגלגלים... סובבתי אחורה את ראשי כתינוק. אני עכשיו בן שישים. יש לי חברים. נפגשים לפעמים.
חייתי חיים.
ללא שם בן 70. כולם שכחו אותי. הילדים לא מדברים איתי. אולי אני טועה, אבל אין עם מי להתייעץ, מירי כבר לא בחיים. הלב שלה פסק. גופה קבור בשקית. בשקית הדמעות שלי. מאז הפסקתי לבכות. אי אפשר לבכות. אפילו לא על יד שמאל שהפסיקה לעבוד.
המחשבה כבר לא צלולה. הם רוצים לתכנת את גופי ואותי לזרוק לאשפה. יש לי הרגשה ברורה. אחרת מה היא עושה. אני מבוגר ממנה בחמישים שנה. למה היא מדברת אלי בקול של קרפדה.
אני עדיין אני. למה כבר מגרשים. אני בטוח שהם מתכוונים. אני בן שמונים יש לי ריגושים חוץ ממתקים ודיבורים על פרחים. האחות עושה לי אוירון לכיוון הפנים.
אני עובד את ה' בכל המובנים. אני עושה חסד בכל הבקרים. עוזר לחרשים. מדבר אתם בשפת הסימנים. אבל אותי אנשים שומעים לא שומעים. לבי המלאכותי נשבר לרסיסים.
תפרסמו את המכתב. זה הבקשה אחרונה.
מלאך המוות נכנס לחדרי. "חמודי" אתה מבוגר מדי אתה בא איתי. בשמחה רק תן דקה אחרונה.
מוציא את המכתב שנמצא בחולצה. החלטתי להוסיף עוד שורה. יד ימין רועדת. אני צריך עזרה. אני נותן עצה.
"למי שקורא. אתה ואת. ילדי ונכדי. כשאתם רואים אדם קשיש. אתם רואים שהוא מביט. תאמרו לו שלום. תעשו לו שלום. אתם עשיתם שלום". מלאך המוות מאיץ. 4 מילות אחרונות הוא אומר. הדמעות זולגות היד רועדת. מירי מחזיקה לי את היד. ביחד אנחנו רושמים.
"תזכרו, גם לי היה------------^----^---^-^-^-^
