היא עם חצאית כי זה מה שבחרה אחרי תהליך ארוך, היא לא מכחישה את העבר אבל לא רוצה להיקשר אליו יותר. היא ברחה ממנו כי הוא הסיבה היחידה שנותרה לה כדי להישאר שם, ולא, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. אז היא ברחה.
הוא בורח מהמשטרה, חושב על מנת הסם הבאה. בורח מעצמו ומהמחשבות עליה.
היא מתגעגעת אבל יודעת שזה לא מה שנכון.
הוא מתקרב והיא מתרחקת באינסטינקט כאילו היה פגע רע או השטן בכבודו ובעצמו.
היא לא התכוונה, אבל משהו בה כבר לאה ומאוס. אין לה כח להסביר את העקרונות והחיים החדשים שלה.
הוא מנשק אותה בכח, והיא מתמסרת. כמו אומר שהייתי חסר לה.
היא מרגישה צבועה ומגעילה אבל לא יכולה להפסיק להעביר את היד בשיער שלו ולהסתכל עליו. באמת היית חסר לי.
הוא חושב על כל מה שעברו ומגחך. לא מבין איך הגענו למצב הזה. היא מתחילה להתפרץ ולצעוק עלי ואני אטום לא מבין מילה. כי כל מה שאני רואה בה זה הכאב והגעגוע שלה. כמה חסר לה הדמות הזו שתכיל אותה- ככה, כמו שהיא, עם הכל. כמה הקריבה בשביל החיים החדשים שלה. טוב לה, אני בטוח, איפשהו שם.
היא מתעצבנת יותר, כי היא פשוט לא רוצה להראות כאב. והוא בכל זאת רואה, כי הוא כזה . אחד שיודע. אבל אסור, כי זה רע. והיא רוצה לשאול אותו מה השתנה אחרי שהלכה, אבל הוא רק מסתכל עליה ובוחן. די! תפסיק!
טוב,טוב. הוא מפסיק, אבל רק לרגע. כי מה הוא יעשה שכל שוה לחיות בשבילו ושכל מה שיש לו עומדת מולו וקשה לה, ואין לו איך לעזור?
אתה קיטשי.
אבל אני אוהב אותך.
אל תסתכל עלי ככה, זה מפחיד.
אני חם.
תמחוק אתזה.
לא, אמרנו שכותבים ואיך שזה יוצא, יוצא.
כן, אבל אתה יודע שלא חייבים לשלוח?
למה לא לשתף אותם בדבר אהבתנו?
פשוט לא.
מגחך. מנשק.
צוחקת.
