אני כל כך לא פה שכואב לי כל סנטימטר שמרחיק בין הגוף שלי לבין הנפש.
אני
זו הנפש שלי
והיא. כלומר אני. כלומר אנחנו.
לא פה.
הגוף שלי הוא קישוט מכוער על קיר.
כמו מסגרת תמונה דוממת,
אין בו משמעות כשהוא ריק.
המרחק העצום שנוצר בין הנפש לגוף
גדל וגדל
אני לא פה,
למרות שכולם חושבים שכן.
הגוף הזה הוא חיקוי זול.
אני המקורי אבד לפני מספר דקות ממש במקרה, כשהגוף היה חלש ולא שמר מספיק על הגבולות, אני התפזר והתמוסס ונעלם. הוא בטח מסתובב במקומות יפים יותר, שנוח יותר להסתובב בהם, הוא בטח טועם עולם וטועם רעיונות ומלקק את השפתיים. אני המקורי בטח מקשט עכשיו קירות מפוארים בארמונות מלוכה או חדרים קטנים מלאים עד כלות באהבה. אני המקורי נושם עמוק
וטוב לו,
הוא סופג יופי וסופג אור,
קצת אנרגיה
לפני שיחזור הביתה
לגוף הקטן,
לעיניים הגדולות
למציאות המורכבת מחורים שחורים
וכוכבים צהובים
רחוקים
ושתיקות רועמות,
כואבות,
שורפות לבבות
כחולים.
אני לא פה, כי פה יש אש
והגוף שלי נשרף
אבל למי אכפת
אם עוד קצת דם נשפך?
בטח שלא לאני המקורי.
הוא הלך
והגוף שלי
שלו
שלנו,
נשאר פה
לבד
והוא תכף יישרף כולו
כי אני המקורי
לא פה.

