ניסיתי לעזור. לא מבפנים מדי, אפילו קצת מבחוץ כדי לא להיפגע.
לא להיעזר. לעזור. מההתחלה ראיתי איפה אני רוצה שהמקום שלי יהיה. יודע, אבל לא משתף, בכוונה.
השתדלתי לעזור בגבולות היכולת שלי, כשהייתי פנויה לזה, פיזית ומנטלית.
והבנתי שאולי טעיתי. ואולי צריך לשנות גישה, רציתי לדבר, לעבוד על הקשר..
ופתאום המילים האלו.
דקות כמו מחט, שוחטות כמו סכין קצבים.
פניי האדימו מכעס. לבי החוויר מבושה.
ההלם סירב לעכל את שקראו העיניים, ואת ששמעו האוזניים לא יכלה הנפש לסבול.
השנאה, הכעס, הטינה שהתפרצו בין אות לאות, והכאב שנשפך בין השורות,
האדישות הקרה בקול שלה,
המבט שסירב להיפגש עם פניי,
דקר בי, בוער.
והתסכול, ההאשמה העצמית האיומה שלובתה בי עם ההכרה שמיהרה להיצרב בי, סחטו ממני את מעט העשתונות שלא נשטפו עם הבכי שליווה אותי לאורך היום.
הטחתי את שלא יכולתי לשאת, והקושי שבמשך השנים סחבתי איתי ולא חשפתי בפניה בכל פעם שניסיתי לעזור, גם עכשיו הצלחתי לשמור בליבי, ואת מקומו החליפו כעס.
אחרי השיחה הקצרה, הנוקבת והמנקבת, ברחתי למוזיקה, ולא שמעתי כלום זולתה. כלום.
ואחר כך ראיתי שכתבת לו, שוב, בקללות, איך בחרתי להתעלם מצעקותייך בשעה שהחדר היה בדממה מוחלטת.
לא הבנת. לא הבנת שבאמת לא שמעתי.
דיבורים שלה על הסוף, גדושים בדיכאון, שברגע אחד הופך את כעסה למצפון וחוסר רצון להמשיך, כבר לא מתנהלים איתי, וקשר השיח בינינו - אף על פי שמעולם לא היה חזק במיוחד - נותק לחלוטין.
אכולת רגשות אשם. סחוטה מדמעות. כעס, תסכול, בושה ותחושת הכישלון, משמשים בעירבוביה, מאיימים לכלות אותי.
ניסיתי לעזור, אני נשבעת.
האם לא הקרבתי מספיק?
אך הקורבן הפך לרוצח, ורוצח הפך לקורבן, דם נשפך משתי החזיתות, ושני הצדדים מפסידים.
נאשם למאשים ולנאשם ולשופט, ושום סנגוריה כנגד הקטגור האכזרי לא נראית לעין.
האם שניים נחשבים רבים? שאם כן, הולבנו פניי ונשפך דמי. והלבנתי פנייך ושפכת דמך.
האם ארבעה, ועוד ארבעה עשר פוטנציאליים נחשבים רבים? שאם כן, הושפלתי אני והושפלה היא.
האם יוכל דבר לכפר עליי? ועליה?
האם יאבד טעם האשמה מחריפותו?
האוכל לשכוח?
והאם אסלח?
ולעצמי?
לא להיעזר. לעזור. מההתחלה ראיתי איפה אני רוצה שהמקום שלי יהיה. יודע, אבל לא משתף, בכוונה.
השתדלתי לעזור בגבולות היכולת שלי, כשהייתי פנויה לזה, פיזית ומנטלית.
והבנתי שאולי טעיתי. ואולי צריך לשנות גישה, רציתי לדבר, לעבוד על הקשר..
ופתאום המילים האלו.
דקות כמו מחט, שוחטות כמו סכין קצבים.
פניי האדימו מכעס. לבי החוויר מבושה.
ההלם סירב לעכל את שקראו העיניים, ואת ששמעו האוזניים לא יכלה הנפש לסבול.
השנאה, הכעס, הטינה שהתפרצו בין אות לאות, והכאב שנשפך בין השורות,
האדישות הקרה בקול שלה,
המבט שסירב להיפגש עם פניי,
דקר בי, בוער.
והתסכול, ההאשמה העצמית האיומה שלובתה בי עם ההכרה שמיהרה להיצרב בי, סחטו ממני את מעט העשתונות שלא נשטפו עם הבכי שליווה אותי לאורך היום.
הטחתי את שלא יכולתי לשאת, והקושי שבמשך השנים סחבתי איתי ולא חשפתי בפניה בכל פעם שניסיתי לעזור, גם עכשיו הצלחתי לשמור בליבי, ואת מקומו החליפו כעס.
אחרי השיחה הקצרה, הנוקבת והמנקבת, ברחתי למוזיקה, ולא שמעתי כלום זולתה. כלום.
ואחר כך ראיתי שכתבת לו, שוב, בקללות, איך בחרתי להתעלם מצעקותייך בשעה שהחדר היה בדממה מוחלטת.
לא הבנת. לא הבנת שבאמת לא שמעתי.
דיבורים שלה על הסוף, גדושים בדיכאון, שברגע אחד הופך את כעסה למצפון וחוסר רצון להמשיך, כבר לא מתנהלים איתי, וקשר השיח בינינו - אף על פי שמעולם לא היה חזק במיוחד - נותק לחלוטין.
אכולת רגשות אשם. סחוטה מדמעות. כעס, תסכול, בושה ותחושת הכישלון, משמשים בעירבוביה, מאיימים לכלות אותי.
ניסיתי לעזור, אני נשבעת.
האם לא הקרבתי מספיק?
אך הקורבן הפך לרוצח, ורוצח הפך לקורבן, דם נשפך משתי החזיתות, ושני הצדדים מפסידים.
נאשם למאשים ולנאשם ולשופט, ושום סנגוריה כנגד הקטגור האכזרי לא נראית לעין.
האם שניים נחשבים רבים? שאם כן, הולבנו פניי ונשפך דמי. והלבנתי פנייך ושפכת דמך.
האם ארבעה, ועוד ארבעה עשר פוטנציאליים נחשבים רבים? שאם כן, הושפלתי אני והושפלה היא.
האם יוכל דבר לכפר עליי? ועליה?
האם יאבד טעם האשמה מחריפותו?
האוכל לשכוח?
והאם אסלח?
ולעצמי?
