אשתדל באמת, להעניק תשובה מספקת וטובה. כדאי ממש לקרוא הכל..

יש שתי דרכים מרכזיות להיות טוב: החסד והאמת.

הפסוק במשלי אומר כך:

"באורח צדקה, חיים.

ודרך נתיבה, אל מות."

ושאל המהר"ל מפראג, מהו ההבדל בין "אורח" ל"נתיב"? הרי לכאורה אין הבדל, שתי המילים, משמעותם "דרך"..

וגם.. מה ההבדל בין "חיים", ל"אל מות"? לא למות, פירושו לחיות, לא?

בגאונותו הסביר.

הנתיב, הוא המקום של האמת. אל האמת צריך להצמד בכל הכוח, ומי שנוטה מעט, או פוזל הצידה, נופל.. כי הנטייה מהאמת, היא בהכרח שקר. ושם, אכן מי שהולך בדיוק בדרך הנכונה, "לא מת".. ואם הוא לא.. אז חס וחלילה..

אורח הצדקה, הוא רחב, כי לתת צדקה, לעשות חסד, זה דבר שאפשר להתפרס איתו להמון כיוונים. אפשר לתת, ואפשר לא לתת, אפשר לבחור איך, וכמה, ומתי.. ערוץ החסד גדול ומגוון. מי שנוטה מעט, לא נופל מהשביל.. הוא חי.

מי שהוא כל כולו במידת האמת, ורצונו באמת שיהיה טוב. חייב לשתף את מידת החסד, שהיא מידה של חיים.

ויש כל כך הרבה דרכים להשפיע חסד, להשפיע טוב

אבל.. צריך לדעת, שבניגוד למידת האמת.. להצמדות שלנו אליה. מידת החסד היא מידה של התפרצות החוצה, של נחישות, של יוזמות, לא של התכנסות פנימה כמו האמת.

הנה ראינו מהמדרש, על קריעת הים שבפרשה האחרונה:

"מתוך שהיו נוטלים עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים."

נחשון ראה את כולם מתייעצים, מנסים להגיע לדבר המדויק, לתשובה הנכונה.. אבל דרושה גם תגובה. דרוש אומץ.. מידת החסד היא מידה "לפנים משורת הדין".. להעניק, לתת, לקפוץ. נחשון צדק.

אפשר להתייעץ, לחשוב מה נכון, מה הבעל בדיוק צריך. מה הוא רוצה.. אבל המחשבות האלו, שמתרוצצות כל הזמן, דומות לאלו "שהיו נוטלין עצה", ואי אפשר להיות נעולים עם הטוב בפנים.. עם המחשבה "מה חסר פה? במה אני לא טוב?"

פשוט לעשות.

אין אדם שלא אוהב הפתעות נעימות.. לעשות טוב זה תמיד טוב, באמת. אז אם בעלך היקר מדוכדך, פשוט תעשי לו טוב. אל תנסי בהכרח למצוא את מה שחסר, את מה שאין.. כמובן שאם הוא מבקש ממך משהו נקודתי, כדאי לשמח אותו בזה. לקום מוקדם.. להכין.

את רשמת שוב ושוב "מה שהוא צריך".. אבל זה לא זה. זה לא מספיק, וגם לא טוב.

אדם צריך לחם ומים, לדעתי זה מספיק.. אפשר לתת גם את "מה שהוא לא צריך" 

לגוון, לחפש מה אפשר לעשות.. לשאול בשלומו בשמחה, להכין, לצאת, להפתיע.

הקב"ה ראה את נחישותו של נחשון לעשות את המעשה, והוא אהב את זה:

לפיכך זכה למלכות.. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל. 

נחשון לא ידע מה צריך לעשות, הוא ניחש. והעיקר- עשה. לא חשב יותר מדי (כמובן שחשוב לחשוב), פשוט פרץ במידה הטובה של החסד.. אם הקב"ה אהב אותו. ראה במעשהו, גם אם לא היה המעשה המדויק אליו ציפה.. אין סיבה שיהיה אדם טוב בעולם שלא יאהב עשיה, חסד, נכונות, ונחישות.

זה טוב להיות במידת האמת, לכנס את הטוב בך.

אבל צריך להוציא את הטוב החוצה, כל הזמן.. לא חובה ה"איך לעשות". כן חובה "לעשות".

ה' יהיה בעזרך, הלוואי ותצליחי (אל תשכחי כן לכוון למקומות הנכונים), השתדלי.. אם באמת המערכת הדדית והוא מעניק ודואג לך, את תרצי להעניק לו חזרה.. לא משנה מה, העיקר להעניק טוב.

לילהטוב

לפתור דבר נקודתי (שבכלל לא בטוח שצריך לפתור אותו) - לא יפתור את הבעיה בכללותה.

שלנשים וגברים יש שפה שונה ונפרדת, והרבה פעמים גם מערכת ציפיות שונה.

אני לא מצדיק אותו על זה שהוא משווה אותך לאחרות,

כי לכל זוג מתאים דברים אחרים..

(יכול להיות למשל שהאשה של החבר לא עובדת ואת כן,

 ולכן היא יכולה לווסת את שעות השינה שלה אחרת ממך וכד')

דבר נוסף שהרבה פעמים קורה,

זה שבן-הזוג משקיע, והשני לא מרגיש זאת מכל מיני סיבות.

לפעמים הבעיה היא בזה שמשקיע, שהוא משקיע בדברים הלא נכונים/מתאימים.

ולפעמים הבעיה היא במושקע, שהוא שקוע בעצמו ובגלל זה הוא לא שם-לב להשקעה של הבן-זוג.

וברוב הפעמים, זה היכנשהו באמצע..

הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה" קצת פותח את הראש כדי להבין שיש שפות שונות לשני המגדרים..

קצת קשה לכתוב על רגל אחת את השוני בין גברים ונשים,

אבל אכתוב לך שממה שכתבת יש לו סה"כ התנהגות גברית נורמלית (אולי חוץ מהעניין של ההשוואה - שזו בעיה כללית היום שצריך לעבוד עליה בנפרד),

ונראה שגם לך יש התנהגות נשית נורמלית.

העניין זה לדעת איך לגשר בין שתי התנהגויות שהן נורמליות ולמצוא שפה משותפת..

ההמלצה שלי זה דבר ראשון לקרוא את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה",

(לאו דווקא ליישם את ההמלצות שלו, אלא בעיקר להבין היכן ועל מה הפער ביניכם..)

לאחר מכן, להחליט ביחד מה הדרך הנכונה שלכם לגשר על אותם פערים ולבנות יחדיו שפה משותפת ומערכת ציפיות משותפת.

זה יכול להיות ייעוץ / קורס / סדנא / קריאת ספרים / היפתחות שלכם זה לזו בנושא.

כל הכבוד לך על האומץ להכיר בבעיה ועל הרצון לפתור אותה!!

לא מעט זוגות סובלים מהפער הזה ונגררים עם זה לרמות בלתי נסבלות,

וחלק ניכר מהגירושין שאנו רואים היום נובעים מזה,

כי החיים בימינו מחייבים יותר תקשורת זוגית מבעבר,

ואז לפערים הללו יש יותר משמעות לחיים הזוגיים.

שיהיה לכם הרבה הרבה הצלחה!!

אני הולך לייעוץ = יש לי בעיה = אני לא נורמלי

אבל זה ממש ממש לא נכון!!

שניכם נורמלים, אתם רק צריכים קצת עזרה, כולנו בני אנוש, אף-אחד מאיתנו לא מושלם.

ולפעמים אנחנו צריכים עזרה..

החוכמה זה לדעת לזהות את הצורך בעזרה מוקדם ולא בשלב שכבר ממש קשה לגשר על הפערים.

אבל מה כן, אם תתעקשי ללכת איתו לייעוץ לפני שהוא מאמין בזה, זה אכן עלול להעצים את הבעיה.

כי זה רק עלול להגדיל את הפער התקשורתי ביניכם..

לכן אני חושב שקודם כדאי לשניכם לקרוא את הספר שהצעתי לעיל (יש את זה בהרבה ספריות),

רק כדי לעזור לבעלך להבין שהבעיה שלכם לא מעידה על חוסר נורמליות,

אלא על דברים נורמליים שצריך ללמוד אותם כדי להתגבר עליהם..

אם זה לא יצליח, אז תנסי אולי לבקש ממנו לשתף צד שלישי ששניכם נותנים בו אמון,

כדי שתוכלו לקדם את הזוגיות שלכם למקום הרבה יותר חזק וחיובי.

רק נקודת פתיחה שקריטית להצלחת התהליך, זה ההבנה שכל שינוי שאתם עושים אתם עושים ביחד,

אף אחד מכם לא בעייתי, ואתם כבר לא רק שני פרטים - אתם זוג וכך זוגיות צריכה להתנהל!

הייתה כאן פעם כתבה ב-'בשבע', על זה שגם זוגות נורמלים לפעמים צריכים ייעוץ.

אני אחפש לך ואביא לך קישור..

תלחצי על הקישורים

מה הסוד של הזוגות המצליחים?

כשבן הזוג לא משתף פעולה

ובאופן כללי, באתר הזה יש הרבה כתבות שמדברות על לא מעט מהבעיות שאנו נפגשים בהן בחיי היומיום בזוגיות..

אז תקחי בעירבון מוגבל

להגיד לו: תשמע. אף אחד בעולם לא מושלם אבל אם ארוחת בוקר עושה לך טוב אז בשמחה. אני אוהבת אותך ורוצה שתהיה מאושר

להגיד לו: אני לא אוהבת שמשווים אותי למישהי אחרת זה ממש לא נחמד

בהתחלת הנישואים אישתי אמרה לי משהו דומה. אמרתי לה בחיוך "אין בעיה. אשאל איתו אם הוא רוצה להתחתן איתך, אני בטוח שהוא יסכים"

למטבע שתיארת יש שני צדדים. זו התנהלות הכי מובנת והגיונית בן בני זוג מה שקרה לכם, וממש לא מהווה בעיה מיוחדת או חריגה. פרופורציות. טיפת מחשבה ועבודה מצד שניכם. כל אחד משניכם צודק בתחושותיו ומאידך לכל אחד מכם יש מה לשפר. 

הואיל ואת הכותבת ננסה להתייחס לצד שלך: דעי, אכן יש להבין את בעלך. כשהוא משתף בדבר שכואב לו (במקרה שנתת- ארוחת הבוקר), לא רק שאת רחוקה מלהבין אותו ("הלם מוחלט על סף בכי שהשוו אותי למישהי אחרת!!!"), את גם מתפוצצת ומתנפלת עליו ("מתפוצצת. כלומר מרימה את הקול ואומרת לו למה אתה תמיד שומר בבטן??? זה משגע!").

כשזה המצב, נראה די מובן והגיוני שיעדיף לשמור בבטן, לא ככה?

לא צריך להרחיב על כך שהשמירה בבטן היא הגרועה ביותר ושווה לך לעשות מאמצים כדי לא להוביל את בעלך לשם.

דרך פתרון אפשרית היא הקפדה יתירה כשהוא מציף קושי, לא להגיב באופן שהגבת. להגיב בסבלנות וחיבה. לשם כך, עלייך להשתדל להבין אותו. גם אינך מבינה, לומר לו באהבה שאינך מבינה ושחשוב לך להבין ולבד מהאמירה תעשי מאמץ כדי להבין את הצד שלו. בדוגמא שהבאת, יש להניח שהוא לא השווה ביניכן בפרט אינטימי. הוא אף לא השווה אותך, הוא השווה את עצמו (!) לחברו. זה הגיוני ולגיטימי ביותר. יש להניח שהוא גם חשב על כך לפני, אלא שהחבר היה טריגר עבורו. אם לא הצלחת להסכים, זה בסדר. תאמרי לו שאינך מבינה, את מנסה. ובכל מקרה אוהבת.

עניין נוסף, פעמים רבות בני זוג מתלוננים שהם עושים עבור השני אך הוא אינו מרוצה. זו טעות בקונספציה. את אינך אמורה לעשות X,Y,Z פעולות מסוימות. את אמורה לגרום לבעלך להרגיש טוב. ואם זה לא קורה, אז במבחן התוצאה נכשלת. זה כמו שאת הולכת למוסך עם רכב מקולקל, והוא מספר לך שהוא עבד על הרכב, החליף כך וכך, אך בסוף הרכב עדיין מושבת. אותך לא מעניינת הדרך, מעניין אותך שהרכב יתוקן ותוכלי לסע איתו. כך גם בהקשר הזוגי, תסתכלי על מה גרמת לבן זוגך להרגיש, פחות על מה עשית לשם כך. התוצאה-הרגשת בן זוגך- היא המבחן הקובע בהקשר הזוגי. בעל יכול להביא לאשתו ורד בשמונה שקלים ולעשותה מאושרת, או להביא יהלום ולהשאירה אומללה. הבעל היותר טוב מבן השניים, הוא זה שהביא את הוורד. תנסי להבין אותו, מה הוא (!) צריך, ןלמלא חוסר זה.

מקווים שהיינו לעזר! 

.    

לדעתי גברים שבאים ממסגרת של פנימיה ז"א ישיבה ומתחתנים או אפילו צבא

הם רגילים שכל בוקר יש להם שולחן ערוך באוכל, לא משנה שהם מזלזלים וצוחקים על האוכל שלא טעים

אבל הם רגילים שיש אוכל

פתאום מתחתנים ואין אוכל

בטח שלא בבוקר כשצריך להלביש ילדים ולרוץ לעבודה תהיה מוכנה ארוחה על השולחן

אני אישית רק כוס מים אפילו קפה לא שותה , אין זמן

אז מה לעשות בעלך תסבירו לו היה רגיל. וזהו החיים משתנים

שיארגן לעצמו לחם או יקנה לחמניות ויקפיא או יקנה בדרך וכו

גם אני ככה. שמה במקרר בעבודה ירקות קונה ולחם מקפיאה מחממת וכו

וכמה פעמים אני גם מדלגת על ארוחות /ערב/ צהרים כי בדיוק נגמר ונתתי לילדים ואין לי כח לעשות כלום לעצמי

את נשמעת מאוד מתוסכלת.

אני מבינה שאת מבחירה בבית, אבל הייתי ממליצה לך לעשות גם דברים נוספים.

לצאת, לראות עולם, לקבל הערכה חיצונית שלא תלויה רק בבעל ובילדים, ללמוד משהו. אולי להעביר חוגים בבית או שיעורים פרטיים?

לדעתי, יעשה לך טוב.

גם אם זה נראה לך קשה להכניס ללוז שלך עוד משהו - לפעמים זה הכרחי, פשוט כדי לקבל פורפורציה.

אם הייתי כל הזמן בבית עם הילדים, ומחכה כבר שבעלי יגיע, ואז, כשוהא כבר היה מגיע, הוא לא היה עונה על הציפיות שלי - הייתי גם אני משתגעת...

ודרך אגב, מה זה לא מבינה בחשבונות, ארנונה וכו' - את בהחלט יכולה להבין, זה לא משהו מדי מסובך. גם לא תאריכים לועזיים - אם זה מציק לו, אז תתחילי להתעניים, אלה דברים ממש לא מסובכים מדי, פשוט כנראה נוח לך להיות בקופסה הקטנה שלך ולזרוק הרבה מהאחריות עליו, זה לא תמיד פייר. אם זה בא לו בטוב, אז סבבה, אבל אם זה מתסכל אותו, אז כמו שלך יש תסכולים, גם לו יש, והם לא פחות מוצדקים. רק שלו יש חיים אחרים מחוץ לבית, ולך אין, ולכן את יותר מרגישה את התסכול...

תתחילי ממוכרת פרחים, כי זה יצירה זה כיף זה לא כמו שאת מתארת להיות תקועה בחנות

אפשר לקחת חנות פרחים להרים אותה מאפס למיליון, עיצוב החנות מחדש, עיצובים חדשים של זרים \ השמים הם הגבול.

ואם את לא מרוצה את יכולה אחרי שלושה חודשים לעזוב, את לא חותמת חוזה על מס' שנים

אם לא יצליח שם תנסי משהוא אחר, את לא חיבת כלום לאף אחד

תפני אלי בפרטי.

מכירה כמה שעשו את זה בתור נשואות. אומנם הכי הרבה היתה עם 5 ילדים, אבל אין הרבה הבדל בין 5 ל-7.

ודווקא הנשואות עם הילדים הן הכי רציניות.

ויש לך כבר תואר, כך שאת יכולה לקבל פטורים מקורסים, תלוי מה למדת קודם.

זה דורש השקעה, אני לא אומרת שלא, אבל להפעיל בחזרה את הראש והידיים, לראות סטודנטיות אחרות, ללמוד דברים חדשים - זה הזמן. לדעתי אלו לימודים מעניינים, מבחינת משכורת - תלוי איפה את עובדת, יש מקומות מתגמלים יותר ויש פחות. (ואחותי, גם עשתה שינוי ממש משמעותי בערך בגיל שלך ולא מצטערת לרגע!)

ואני אומרת לך - הכי רציניות והכי משקיעניות. כי הן ידעו שהן לא באו לבזבז את הזמן והעריכו כל טיפת לימודים. וגם היום הן מוצלחות מאוד בעבודה.

(גם אני בת 33, עוד מעט 34...)

גיל עמוס, מלא באתגרים, אבל גם גיל יפה, בו את כבר הרבה יותר בוגרת, ועם הרבה יותר ניסיון חיים, ומצד שני - יש עוד הרבה שנים לפנייך.

גם גיל 40 הוא גיל מצויין לעשות שינוי.

אל תרגישי "זקנה"  או "חסרת ניסיון", את לא זה ולא זה. גידלת 7 ילדים בהרבה השקעה ואהבה, וזה מקסים - אבל אפשר תמיד לעשות קצת שינוי.

ואם מתאים לך, כמו שכתבו, ללכת על משהו פחות מחייב - תלכי על זה.

(לי תמיד היה חלום שבעלי יהיה מליונר, ואני לא אצטרך בכלל לעבוד, אבל אצא לעבוד בהתנדבות, אולי כי זה גם מה שראיתי אצל סבתא שלי - שהיתה אחראית על כל המתנדבים בבית חולים מסויים במשך 40 שנה - והכל בהתנדבות וכמובן שבשעות וימים סבירים... - גם זו אפשרות אם יש לכם את היכולת הכלכלית. (בסוף החלום לא התגשם ואת רוב הפרנסה דווקא אני מביאה, אבל, נו, מילא...)

 בהצלחה!

פשוט לרדת מהרעיון שהוא ישתתף איתך בעבודות הבית? סך הכל את לא עובדת, אז הגיוני.

קחי בחשבון - שלצאת לעבודה כנראה יהיה לך מתיש הרבה יותר. 

את תוסיפי לעצמך עוד כמה שעות עבודה כל יום(ואני בטוח שיש לך המון שעות עבודה ביום גם ככה, עם 7 ילדים) - וכל זה בשביל שבעלך, א-ו-ל-י, יכין לך ארוחת ערב פעם בחודש, ואולי ישטוף כלים מדי פעם.

את תעבדי הרבה יותר ואולי תתישי את עצמך. ודאי יחסית למה שאת רגילה.

מה שאני מציע זה לשאול את עצמך - למה אני רוצה לצאת לעבוד?

אם זה כדי לאזן את הענינים בבית, כמו שזה נשמע מההודעה שלך למעלה - לענ"ד שכרך יצא בהפסדך.

אם זה כי את רוצה, מסיבות אחרות, שקשה לך בבית הרבה שעות או משהו - זה משהו אחר, וזה בהחלט יכול להיות כדאי, כמובן שעם מודעות מלאה למחיר שזה בוודאות יגבה ממך.

ואמא שלי, וגם סבתא שלי, מיד הכינו לאבא את הארוחות, גם כשהן עבדו.

אני זוכרת עד היום את אמא שלי מבקשת ממני לחמם לאבא את המרק כדי שיהיה חם בדיוק כשהוא יגיע... ולמה? כי שניהם באו מבית שהסבתא עשתה הכל, אבל הכל לסבא, ושניהם אשכנזים משכילים למהדרין.

לעומת זאת, בעלי תימני, ודווקא אמא שלו הרגילה את אבא שלו לעשות הרבה בבית, כי אבא שלה היה כזה. להם היה קשה בנישואין, כי היו להם ציפיות שונות, אבל אני הרווחתי, כי בעלי עושה המון!

תבדקי מה אמא של בעלך עושה בשביל אבא שלו ולפי זה תביני את הציפיות, למרות שלפעמים יש גם ציפיות שלא באות מהבית...

לצערי מכירה כמה נשים שבוחרות להישאר בבית- ואני ממש מכבדת!!- אבל מתוסכלות ומחפשות להתגאות בדברים שלא תלויים בהן

 אין הבדל... תשתחררי מדעות קדומות..ונגיעות גאווה. אשכנזים משכלים לא יותר טובים מעדות המזרח משכילים

בס"ד

לשמוע ביחד שיעורים על שלום בית וללכת לייעוץ.

ולדבר על הכל פתוח!!

אפשר הכל, גם להיות מלאכים

השאלה אם זה משהוא שבכלל שייך לבקש . לדעתי זה מוגזם

והוא כועס ולא מדבר

כי רוצה גם ארוחת בוקר...

אם מתחלקים ומקובל על שתיהם ברור שזה בסדר

אבל לא בצורת האשמה לאישה שהיא חיבת

ברור שארוחות זה חשוב

אבל לא כשמטילים אשמה על הצד השני

אני נגיד לא אחשוב שבעלי אשם בכאבי הראש שלי בבוקר כי לא הכין לי ארוחת בוקר

והוא גם לא יחשוב להפך.

כל זוג עם ההסדרים שלו והחלוקה שלו העיקר שכל צד לא ירגיש שהוא מתמוטט מהנטל והוא המנוצל

הוא לא רצה להגיד לך, כי הרגיש שזה סתם יתסכל אותך, ובכל זאת, כשהחבר אמר לו את זה זה עשה לו קווץ' בלב...

באופן כללי, אני לא אוהבת את אלה שמתפארים בבן זוגם - מה זה עושה טוב למי ששומע?

ובלי שהוא רצה - הוא השווה. זה לא עשה לו טוב אבל זה קרה. הוא העדיף לשמור, אבל את לחצת עליו לספר..

וכשהוא סיפר - התפוצצת... זה לא יעשה לו חשק לספר שוב, את מבינה את זה, נכון?

גם אמא שלי קמה תמיד להכין לאבא שלי את ארוחת הבוקר, זה חלק מהמערכת הזוגית שלהם. גם סבתות שלי היו עושות את זה. ודווקא חמותי, שהיא אישה מאוד משקיענית, לא עושה את זה, אלא בעלה דואג לעצמו. למה? כי ככה הם יצרו לעצמם את הזוגיות. אני לא זוכרת שעשיתי את זה מעולם.. אם כבר, בעלי הוא זה שמפנק אותי בארוחת בוקר מדי פעם.. האם בגלל זה אני אישה פחות טובה? לא ברור לי. יש לי דברים טובים אחרים.

האם אני פחות מפנקת? כנראה שכן... אני צריכה להודות על האמת...

יכול להיות שהוא כן רגיל לזה מהבית, יכול להיות שאת לא, ולפעמים ההרגלים האלו נוטעים בנו ציפיות - זו זוגיות טובה, זו זוגיות פחות טובה - ועל הציפיות האלה חייבים לדבר, בנחת וברוגע, בלי עצבים.

זה לא אומר שאת אישה פחות טובה, זה פשוט אומר שהוא ציפה. את לא חייבת להענות לציפיה הזו, את יכולה מדי פעם לפנק אם בא לך. 

וגם - ללמוד לא ללחוץ עליו, לא תמיד זה מתאים לו. לפעמים הלחץ הזה פשוט לא עושה טוב לאף אחד. דווקא כשהוא סגור, אל תתייחסי לזה, ואחרי יום יומיים - תפני אליו באוירה נינוחה על כוס קפה ותשאלי מה הציק לו.

לפעמים לוקח זמן לגברים להפתח וללמוד איך להגיד מה מפריע להם, בזמן ובמקום הנכון.

וכשאת כן רוצה להפתח ולדבר, לחשוב איך את מרגיעה את עצמך קודם, כדי שגם אם תשמעי ביקורת, תדעי להגיב עליה בצורה שלא תחסום אותך.

את נשמעת אישה טובה שרוצה לתת מעצמך הרבה לבעלך, ורוצה בזוגיות טובה. אני בטוחה שאם תכיני את עצמך היטב לשיחות ביניכם, תצליחו לגיע לעמק השווה.

"למה הוא שומר בבטן".. זה די ברור.

הרי את אומרת בעצמך מה קורה כשהוא אומר...

אז מבחינתך, את צריכה להחליט אם את מסוגלת להקשיב לו באופן אחר. אם לא, צודק שאנו אומר.

איך להקשיב באופן אחר? לא לקחת יותר מידי ללב. להחליט מראש שאת מקשיבה עניינית. אם משהו נכון, אז לומר, טוב שאמרת, ממש טוב. נשתדל..  כך הוא יאמר גם להבא. 

אם משהו שאת חושבת שנכון חלקית, תסבירי מה נראה לך נכון ומה לא.  אם נראה לך שה"טענה" אינה נכונה, תסבירי למה לא.

את צודקת שזה קצת קשה, כי את נעלבת כשמרגישה "מואשמת". אבל בסופו של דבר, התייחסות עניינית, תועיל הרבה יותר.

אם הוא היה שואל, היה מקום לדבר על כך שכל אחד צריך לצפות מעצמו, ולהשתדל להנמיך ציפיות מהשני, כל זמן שיש יחס טוב זה לזה.

מצד שניכם, נראה הכי טוב שתיזמי שיחה בזמן רגוע.

תגידי לו, חשבתי על מה שאמרת שאתה מרגיש מאז החתונה שאתה מעניק ואני לא. קודם כל, תודה שאמרת את ההרגשה מצידך, כי אני דווקא הרגשתי נותנת מעצמי בהרבה דברים אחרים, והכי חשוב לי הבית והקשר איתך. אז בוא ננצל את זה למשהו טוב: אתה תגיד, לא בהתלוננות, בצורה נעימה, באיזה צדדים אתה מרגיש שחסר מצידי. אני אומר מה אני חושבת שאני משקיעה גם כן, ואם משהו נראה לי ציפיה מוגזמת ממני; נסכם דברים ביחד, ונשתדל לשמח אחד את השני..

זו יכולה להית שיחה ממנפת. להחליט מראש - לא נעלבים. לומדים זה את זה. לגמרי טבעי שיהיו ציפיות/הסתכלויות שונות. איש ואשה זה שונה. לא כ"כ הרבה זמן נשואים. לא לפחד מזה.

בהצלחה.

את לא חוששת שבעלך יראה את זה???

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

(לא הייתי שם, רק ראיתי פרסומים)

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.