אשתדל באמת, להעניק תשובה מספקת וטובה. כדאי ממש לקרוא הכל..

יש שתי דרכים מרכזיות להיות טוב: החסד והאמת.

הפסוק במשלי אומר כך:

"באורח צדקה, חיים.

ודרך נתיבה, אל מות."

ושאל המהר"ל מפראג, מהו ההבדל בין "אורח" ל"נתיב"? הרי לכאורה אין הבדל, שתי המילים, משמעותם "דרך"..

וגם.. מה ההבדל בין "חיים", ל"אל מות"? לא למות, פירושו לחיות, לא?

בגאונותו הסביר.

הנתיב, הוא המקום של האמת. אל האמת צריך להצמד בכל הכוח, ומי שנוטה מעט, או פוזל הצידה, נופל.. כי הנטייה מהאמת, היא בהכרח שקר. ושם, אכן מי שהולך בדיוק בדרך הנכונה, "לא מת".. ואם הוא לא.. אז חס וחלילה..

אורח הצדקה, הוא רחב, כי לתת צדקה, לעשות חסד, זה דבר שאפשר להתפרס איתו להמון כיוונים. אפשר לתת, ואפשר לא לתת, אפשר לבחור איך, וכמה, ומתי.. ערוץ החסד גדול ומגוון. מי שנוטה מעט, לא נופל מהשביל.. הוא חי.

מי שהוא כל כולו במידת האמת, ורצונו באמת שיהיה טוב. חייב לשתף את מידת החסד, שהיא מידה של חיים.

ויש כל כך הרבה דרכים להשפיע חסד, להשפיע טוב

אבל.. צריך לדעת, שבניגוד למידת האמת.. להצמדות שלנו אליה. מידת החסד היא מידה של התפרצות החוצה, של נחישות, של יוזמות, לא של התכנסות פנימה כמו האמת.

הנה ראינו מהמדרש, על קריעת הים שבפרשה האחרונה:

"מתוך שהיו נוטלים עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים."

נחשון ראה את כולם מתייעצים, מנסים להגיע לדבר המדויק, לתשובה הנכונה.. אבל דרושה גם תגובה. דרוש אומץ.. מידת החסד היא מידה "לפנים משורת הדין".. להעניק, לתת, לקפוץ. נחשון צדק.

אפשר להתייעץ, לחשוב מה נכון, מה הבעל בדיוק צריך. מה הוא רוצה.. אבל המחשבות האלו, שמתרוצצות כל הזמן, דומות לאלו "שהיו נוטלין עצה", ואי אפשר להיות נעולים עם הטוב בפנים.. עם המחשבה "מה חסר פה? במה אני לא טוב?"

פשוט לעשות.

אין אדם שלא אוהב הפתעות נעימות.. לעשות טוב זה תמיד טוב, באמת. אז אם בעלך היקר מדוכדך, פשוט תעשי לו טוב. אל תנסי בהכרח למצוא את מה שחסר, את מה שאין.. כמובן שאם הוא מבקש ממך משהו נקודתי, כדאי לשמח אותו בזה. לקום מוקדם.. להכין.

את רשמת שוב ושוב "מה שהוא צריך".. אבל זה לא זה. זה לא מספיק, וגם לא טוב.

אדם צריך לחם ומים, לדעתי זה מספיק.. אפשר לתת גם את "מה שהוא לא צריך" 

לגוון, לחפש מה אפשר לעשות.. לשאול בשלומו בשמחה, להכין, לצאת, להפתיע.

הקב"ה ראה את נחישותו של נחשון לעשות את המעשה, והוא אהב את זה:

לפיכך זכה למלכות.. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל. 

נחשון לא ידע מה צריך לעשות, הוא ניחש. והעיקר- עשה. לא חשב יותר מדי (כמובן שחשוב לחשוב), פשוט פרץ במידה הטובה של החסד.. אם הקב"ה אהב אותו. ראה במעשהו, גם אם לא היה המעשה המדויק אליו ציפה.. אין סיבה שיהיה אדם טוב בעולם שלא יאהב עשיה, חסד, נכונות, ונחישות.

זה טוב להיות במידת האמת, לכנס את הטוב בך.

אבל צריך להוציא את הטוב החוצה, כל הזמן.. לא חובה ה"איך לעשות". כן חובה "לעשות".

ה' יהיה בעזרך, הלוואי ותצליחי (אל תשכחי כן לכוון למקומות הנכונים), השתדלי.. אם באמת המערכת הדדית והוא מעניק ודואג לך, את תרצי להעניק לו חזרה.. לא משנה מה, העיקר להעניק טוב.

לילהטוב

לפתור דבר נקודתי (שבכלל לא בטוח שצריך לפתור אותו) - לא יפתור את הבעיה בכללותה.

שלנשים וגברים יש שפה שונה ונפרדת, והרבה פעמים גם מערכת ציפיות שונה.

אני לא מצדיק אותו על זה שהוא משווה אותך לאחרות,

כי לכל זוג מתאים דברים אחרים..

(יכול להיות למשל שהאשה של החבר לא עובדת ואת כן,

 ולכן היא יכולה לווסת את שעות השינה שלה אחרת ממך וכד')

דבר נוסף שהרבה פעמים קורה,

זה שבן-הזוג משקיע, והשני לא מרגיש זאת מכל מיני סיבות.

לפעמים הבעיה היא בזה שמשקיע, שהוא משקיע בדברים הלא נכונים/מתאימים.

ולפעמים הבעיה היא במושקע, שהוא שקוע בעצמו ובגלל זה הוא לא שם-לב להשקעה של הבן-זוג.

וברוב הפעמים, זה היכנשהו באמצע..

הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה" קצת פותח את הראש כדי להבין שיש שפות שונות לשני המגדרים..

קצת קשה לכתוב על רגל אחת את השוני בין גברים ונשים,

אבל אכתוב לך שממה שכתבת יש לו סה"כ התנהגות גברית נורמלית (אולי חוץ מהעניין של ההשוואה - שזו בעיה כללית היום שצריך לעבוד עליה בנפרד),

ונראה שגם לך יש התנהגות נשית נורמלית.

העניין זה לדעת איך לגשר בין שתי התנהגויות שהן נורמליות ולמצוא שפה משותפת..

ההמלצה שלי זה דבר ראשון לקרוא את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה",

(לאו דווקא ליישם את ההמלצות שלו, אלא בעיקר להבין היכן ועל מה הפער ביניכם..)

לאחר מכן, להחליט ביחד מה הדרך הנכונה שלכם לגשר על אותם פערים ולבנות יחדיו שפה משותפת ומערכת ציפיות משותפת.

זה יכול להיות ייעוץ / קורס / סדנא / קריאת ספרים / היפתחות שלכם זה לזו בנושא.

כל הכבוד לך על האומץ להכיר בבעיה ועל הרצון לפתור אותה!!

לא מעט זוגות סובלים מהפער הזה ונגררים עם זה לרמות בלתי נסבלות,

וחלק ניכר מהגירושין שאנו רואים היום נובעים מזה,

כי החיים בימינו מחייבים יותר תקשורת זוגית מבעבר,

ואז לפערים הללו יש יותר משמעות לחיים הזוגיים.

שיהיה לכם הרבה הרבה הצלחה!!

אני הולך לייעוץ = יש לי בעיה = אני לא נורמלי

אבל זה ממש ממש לא נכון!!

שניכם נורמלים, אתם רק צריכים קצת עזרה, כולנו בני אנוש, אף-אחד מאיתנו לא מושלם.

ולפעמים אנחנו צריכים עזרה..

החוכמה זה לדעת לזהות את הצורך בעזרה מוקדם ולא בשלב שכבר ממש קשה לגשר על הפערים.

אבל מה כן, אם תתעקשי ללכת איתו לייעוץ לפני שהוא מאמין בזה, זה אכן עלול להעצים את הבעיה.

כי זה רק עלול להגדיל את הפער התקשורתי ביניכם..

לכן אני חושב שקודם כדאי לשניכם לקרוא את הספר שהצעתי לעיל (יש את זה בהרבה ספריות),

רק כדי לעזור לבעלך להבין שהבעיה שלכם לא מעידה על חוסר נורמליות,

אלא על דברים נורמליים שצריך ללמוד אותם כדי להתגבר עליהם..

אם זה לא יצליח, אז תנסי אולי לבקש ממנו לשתף צד שלישי ששניכם נותנים בו אמון,

כדי שתוכלו לקדם את הזוגיות שלכם למקום הרבה יותר חזק וחיובי.

רק נקודת פתיחה שקריטית להצלחת התהליך, זה ההבנה שכל שינוי שאתם עושים אתם עושים ביחד,

אף אחד מכם לא בעייתי, ואתם כבר לא רק שני פרטים - אתם זוג וכך זוגיות צריכה להתנהל!

הייתה כאן פעם כתבה ב-'בשבע', על זה שגם זוגות נורמלים לפעמים צריכים ייעוץ.

אני אחפש לך ואביא לך קישור..

תלחצי על הקישורים

מה הסוד של הזוגות המצליחים?

כשבן הזוג לא משתף פעולה

ובאופן כללי, באתר הזה יש הרבה כתבות שמדברות על לא מעט מהבעיות שאנו נפגשים בהן בחיי היומיום בזוגיות..

אז תקחי בעירבון מוגבל

להגיד לו: תשמע. אף אחד בעולם לא מושלם אבל אם ארוחת בוקר עושה לך טוב אז בשמחה. אני אוהבת אותך ורוצה שתהיה מאושר

להגיד לו: אני לא אוהבת שמשווים אותי למישהי אחרת זה ממש לא נחמד

בהתחלת הנישואים אישתי אמרה לי משהו דומה. אמרתי לה בחיוך "אין בעיה. אשאל איתו אם הוא רוצה להתחתן איתך, אני בטוח שהוא יסכים"

למטבע שתיארת יש שני צדדים. זו התנהלות הכי מובנת והגיונית בן בני זוג מה שקרה לכם, וממש לא מהווה בעיה מיוחדת או חריגה. פרופורציות. טיפת מחשבה ועבודה מצד שניכם. כל אחד משניכם צודק בתחושותיו ומאידך לכל אחד מכם יש מה לשפר. 

הואיל ואת הכותבת ננסה להתייחס לצד שלך: דעי, אכן יש להבין את בעלך. כשהוא משתף בדבר שכואב לו (במקרה שנתת- ארוחת הבוקר), לא רק שאת רחוקה מלהבין אותו ("הלם מוחלט על סף בכי שהשוו אותי למישהי אחרת!!!"), את גם מתפוצצת ומתנפלת עליו ("מתפוצצת. כלומר מרימה את הקול ואומרת לו למה אתה תמיד שומר בבטן??? זה משגע!").

כשזה המצב, נראה די מובן והגיוני שיעדיף לשמור בבטן, לא ככה?

לא צריך להרחיב על כך שהשמירה בבטן היא הגרועה ביותר ושווה לך לעשות מאמצים כדי לא להוביל את בעלך לשם.

דרך פתרון אפשרית היא הקפדה יתירה כשהוא מציף קושי, לא להגיב באופן שהגבת. להגיב בסבלנות וחיבה. לשם כך, עלייך להשתדל להבין אותו. גם אינך מבינה, לומר לו באהבה שאינך מבינה ושחשוב לך להבין ולבד מהאמירה תעשי מאמץ כדי להבין את הצד שלו. בדוגמא שהבאת, יש להניח שהוא לא השווה ביניכן בפרט אינטימי. הוא אף לא השווה אותך, הוא השווה את עצמו (!) לחברו. זה הגיוני ולגיטימי ביותר. יש להניח שהוא גם חשב על כך לפני, אלא שהחבר היה טריגר עבורו. אם לא הצלחת להסכים, זה בסדר. תאמרי לו שאינך מבינה, את מנסה. ובכל מקרה אוהבת.

עניין נוסף, פעמים רבות בני זוג מתלוננים שהם עושים עבור השני אך הוא אינו מרוצה. זו טעות בקונספציה. את אינך אמורה לעשות X,Y,Z פעולות מסוימות. את אמורה לגרום לבעלך להרגיש טוב. ואם זה לא קורה, אז במבחן התוצאה נכשלת. זה כמו שאת הולכת למוסך עם רכב מקולקל, והוא מספר לך שהוא עבד על הרכב, החליף כך וכך, אך בסוף הרכב עדיין מושבת. אותך לא מעניינת הדרך, מעניין אותך שהרכב יתוקן ותוכלי לסע איתו. כך גם בהקשר הזוגי, תסתכלי על מה גרמת לבן זוגך להרגיש, פחות על מה עשית לשם כך. התוצאה-הרגשת בן זוגך- היא המבחן הקובע בהקשר הזוגי. בעל יכול להביא לאשתו ורד בשמונה שקלים ולעשותה מאושרת, או להביא יהלום ולהשאירה אומללה. הבעל היותר טוב מבן השניים, הוא זה שהביא את הוורד. תנסי להבין אותו, מה הוא (!) צריך, ןלמלא חוסר זה.

מקווים שהיינו לעזר! 

.    

לדעתי גברים שבאים ממסגרת של פנימיה ז"א ישיבה ומתחתנים או אפילו צבא

הם רגילים שכל בוקר יש להם שולחן ערוך באוכל, לא משנה שהם מזלזלים וצוחקים על האוכל שלא טעים

אבל הם רגילים שיש אוכל

פתאום מתחתנים ואין אוכל

בטח שלא בבוקר כשצריך להלביש ילדים ולרוץ לעבודה תהיה מוכנה ארוחה על השולחן

אני אישית רק כוס מים אפילו קפה לא שותה , אין זמן

אז מה לעשות בעלך תסבירו לו היה רגיל. וזהו החיים משתנים

שיארגן לעצמו לחם או יקנה לחמניות ויקפיא או יקנה בדרך וכו

גם אני ככה. שמה במקרר בעבודה ירקות קונה ולחם מקפיאה מחממת וכו

וכמה פעמים אני גם מדלגת על ארוחות /ערב/ צהרים כי בדיוק נגמר ונתתי לילדים ואין לי כח לעשות כלום לעצמי

את נשמעת מאוד מתוסכלת.

אני מבינה שאת מבחירה בבית, אבל הייתי ממליצה לך לעשות גם דברים נוספים.

לצאת, לראות עולם, לקבל הערכה חיצונית שלא תלויה רק בבעל ובילדים, ללמוד משהו. אולי להעביר חוגים בבית או שיעורים פרטיים?

לדעתי, יעשה לך טוב.

גם אם זה נראה לך קשה להכניס ללוז שלך עוד משהו - לפעמים זה הכרחי, פשוט כדי לקבל פורפורציה.

אם הייתי כל הזמן בבית עם הילדים, ומחכה כבר שבעלי יגיע, ואז, כשוהא כבר היה מגיע, הוא לא היה עונה על הציפיות שלי - הייתי גם אני משתגעת...

ודרך אגב, מה זה לא מבינה בחשבונות, ארנונה וכו' - את בהחלט יכולה להבין, זה לא משהו מדי מסובך. גם לא תאריכים לועזיים - אם זה מציק לו, אז תתחילי להתעניים, אלה דברים ממש לא מסובכים מדי, פשוט כנראה נוח לך להיות בקופסה הקטנה שלך ולזרוק הרבה מהאחריות עליו, זה לא תמיד פייר. אם זה בא לו בטוב, אז סבבה, אבל אם זה מתסכל אותו, אז כמו שלך יש תסכולים, גם לו יש, והם לא פחות מוצדקים. רק שלו יש חיים אחרים מחוץ לבית, ולך אין, ולכן את יותר מרגישה את התסכול...

תתחילי ממוכרת פרחים, כי זה יצירה זה כיף זה לא כמו שאת מתארת להיות תקועה בחנות

אפשר לקחת חנות פרחים להרים אותה מאפס למיליון, עיצוב החנות מחדש, עיצובים חדשים של זרים \ השמים הם הגבול.

ואם את לא מרוצה את יכולה אחרי שלושה חודשים לעזוב, את לא חותמת חוזה על מס' שנים

אם לא יצליח שם תנסי משהוא אחר, את לא חיבת כלום לאף אחד

תפני אלי בפרטי.

מכירה כמה שעשו את זה בתור נשואות. אומנם הכי הרבה היתה עם 5 ילדים, אבל אין הרבה הבדל בין 5 ל-7.

ודווקא הנשואות עם הילדים הן הכי רציניות.

ויש לך כבר תואר, כך שאת יכולה לקבל פטורים מקורסים, תלוי מה למדת קודם.

זה דורש השקעה, אני לא אומרת שלא, אבל להפעיל בחזרה את הראש והידיים, לראות סטודנטיות אחרות, ללמוד דברים חדשים - זה הזמן. לדעתי אלו לימודים מעניינים, מבחינת משכורת - תלוי איפה את עובדת, יש מקומות מתגמלים יותר ויש פחות. (ואחותי, גם עשתה שינוי ממש משמעותי בערך בגיל שלך ולא מצטערת לרגע!)

ואני אומרת לך - הכי רציניות והכי משקיעניות. כי הן ידעו שהן לא באו לבזבז את הזמן והעריכו כל טיפת לימודים. וגם היום הן מוצלחות מאוד בעבודה.

(גם אני בת 33, עוד מעט 34...)

גיל עמוס, מלא באתגרים, אבל גם גיל יפה, בו את כבר הרבה יותר בוגרת, ועם הרבה יותר ניסיון חיים, ומצד שני - יש עוד הרבה שנים לפנייך.

גם גיל 40 הוא גיל מצויין לעשות שינוי.

אל תרגישי "זקנה"  או "חסרת ניסיון", את לא זה ולא זה. גידלת 7 ילדים בהרבה השקעה ואהבה, וזה מקסים - אבל אפשר תמיד לעשות קצת שינוי.

ואם מתאים לך, כמו שכתבו, ללכת על משהו פחות מחייב - תלכי על זה.

(לי תמיד היה חלום שבעלי יהיה מליונר, ואני לא אצטרך בכלל לעבוד, אבל אצא לעבוד בהתנדבות, אולי כי זה גם מה שראיתי אצל סבתא שלי - שהיתה אחראית על כל המתנדבים בבית חולים מסויים במשך 40 שנה - והכל בהתנדבות וכמובן שבשעות וימים סבירים... - גם זו אפשרות אם יש לכם את היכולת הכלכלית. (בסוף החלום לא התגשם ואת רוב הפרנסה דווקא אני מביאה, אבל, נו, מילא...)

 בהצלחה!

פשוט לרדת מהרעיון שהוא ישתתף איתך בעבודות הבית? סך הכל את לא עובדת, אז הגיוני.

קחי בחשבון - שלצאת לעבודה כנראה יהיה לך מתיש הרבה יותר. 

את תוסיפי לעצמך עוד כמה שעות עבודה כל יום(ואני בטוח שיש לך המון שעות עבודה ביום גם ככה, עם 7 ילדים) - וכל זה בשביל שבעלך, א-ו-ל-י, יכין לך ארוחת ערב פעם בחודש, ואולי ישטוף כלים מדי פעם.

את תעבדי הרבה יותר ואולי תתישי את עצמך. ודאי יחסית למה שאת רגילה.

מה שאני מציע זה לשאול את עצמך - למה אני רוצה לצאת לעבוד?

אם זה כדי לאזן את הענינים בבית, כמו שזה נשמע מההודעה שלך למעלה - לענ"ד שכרך יצא בהפסדך.

אם זה כי את רוצה, מסיבות אחרות, שקשה לך בבית הרבה שעות או משהו - זה משהו אחר, וזה בהחלט יכול להיות כדאי, כמובן שעם מודעות מלאה למחיר שזה בוודאות יגבה ממך.

ואמא שלי, וגם סבתא שלי, מיד הכינו לאבא את הארוחות, גם כשהן עבדו.

אני זוכרת עד היום את אמא שלי מבקשת ממני לחמם לאבא את המרק כדי שיהיה חם בדיוק כשהוא יגיע... ולמה? כי שניהם באו מבית שהסבתא עשתה הכל, אבל הכל לסבא, ושניהם אשכנזים משכילים למהדרין.

לעומת זאת, בעלי תימני, ודווקא אמא שלו הרגילה את אבא שלו לעשות הרבה בבית, כי אבא שלה היה כזה. להם היה קשה בנישואין, כי היו להם ציפיות שונות, אבל אני הרווחתי, כי בעלי עושה המון!

תבדקי מה אמא של בעלך עושה בשביל אבא שלו ולפי זה תביני את הציפיות, למרות שלפעמים יש גם ציפיות שלא באות מהבית...

לצערי מכירה כמה נשים שבוחרות להישאר בבית- ואני ממש מכבדת!!- אבל מתוסכלות ומחפשות להתגאות בדברים שלא תלויים בהן

 אין הבדל... תשתחררי מדעות קדומות..ונגיעות גאווה. אשכנזים משכלים לא יותר טובים מעדות המזרח משכילים

בס"ד

לשמוע ביחד שיעורים על שלום בית וללכת לייעוץ.

ולדבר על הכל פתוח!!

אפשר הכל, גם להיות מלאכים

השאלה אם זה משהוא שבכלל שייך לבקש . לדעתי זה מוגזם

והוא כועס ולא מדבר

כי רוצה גם ארוחת בוקר...

אם מתחלקים ומקובל על שתיהם ברור שזה בסדר

אבל לא בצורת האשמה לאישה שהיא חיבת

ברור שארוחות זה חשוב

אבל לא כשמטילים אשמה על הצד השני

אני נגיד לא אחשוב שבעלי אשם בכאבי הראש שלי בבוקר כי לא הכין לי ארוחת בוקר

והוא גם לא יחשוב להפך.

כל זוג עם ההסדרים שלו והחלוקה שלו העיקר שכל צד לא ירגיש שהוא מתמוטט מהנטל והוא המנוצל

הוא לא רצה להגיד לך, כי הרגיש שזה סתם יתסכל אותך, ובכל זאת, כשהחבר אמר לו את זה זה עשה לו קווץ' בלב...

באופן כללי, אני לא אוהבת את אלה שמתפארים בבן זוגם - מה זה עושה טוב למי ששומע?

ובלי שהוא רצה - הוא השווה. זה לא עשה לו טוב אבל זה קרה. הוא העדיף לשמור, אבל את לחצת עליו לספר..

וכשהוא סיפר - התפוצצת... זה לא יעשה לו חשק לספר שוב, את מבינה את זה, נכון?

גם אמא שלי קמה תמיד להכין לאבא שלי את ארוחת הבוקר, זה חלק מהמערכת הזוגית שלהם. גם סבתות שלי היו עושות את זה. ודווקא חמותי, שהיא אישה מאוד משקיענית, לא עושה את זה, אלא בעלה דואג לעצמו. למה? כי ככה הם יצרו לעצמם את הזוגיות. אני לא זוכרת שעשיתי את זה מעולם.. אם כבר, בעלי הוא זה שמפנק אותי בארוחת בוקר מדי פעם.. האם בגלל זה אני אישה פחות טובה? לא ברור לי. יש לי דברים טובים אחרים.

האם אני פחות מפנקת? כנראה שכן... אני צריכה להודות על האמת...

יכול להיות שהוא כן רגיל לזה מהבית, יכול להיות שאת לא, ולפעמים ההרגלים האלו נוטעים בנו ציפיות - זו זוגיות טובה, זו זוגיות פחות טובה - ועל הציפיות האלה חייבים לדבר, בנחת וברוגע, בלי עצבים.

זה לא אומר שאת אישה פחות טובה, זה פשוט אומר שהוא ציפה. את לא חייבת להענות לציפיה הזו, את יכולה מדי פעם לפנק אם בא לך. 

וגם - ללמוד לא ללחוץ עליו, לא תמיד זה מתאים לו. לפעמים הלחץ הזה פשוט לא עושה טוב לאף אחד. דווקא כשהוא סגור, אל תתייחסי לזה, ואחרי יום יומיים - תפני אליו באוירה נינוחה על כוס קפה ותשאלי מה הציק לו.

לפעמים לוקח זמן לגברים להפתח וללמוד איך להגיד מה מפריע להם, בזמן ובמקום הנכון.

וכשאת כן רוצה להפתח ולדבר, לחשוב איך את מרגיעה את עצמך קודם, כדי שגם אם תשמעי ביקורת, תדעי להגיב עליה בצורה שלא תחסום אותך.

את נשמעת אישה טובה שרוצה לתת מעצמך הרבה לבעלך, ורוצה בזוגיות טובה. אני בטוחה שאם תכיני את עצמך היטב לשיחות ביניכם, תצליחו לגיע לעמק השווה.

"למה הוא שומר בבטן".. זה די ברור.

הרי את אומרת בעצמך מה קורה כשהוא אומר...

אז מבחינתך, את צריכה להחליט אם את מסוגלת להקשיב לו באופן אחר. אם לא, צודק שאנו אומר.

איך להקשיב באופן אחר? לא לקחת יותר מידי ללב. להחליט מראש שאת מקשיבה עניינית. אם משהו נכון, אז לומר, טוב שאמרת, ממש טוב. נשתדל..  כך הוא יאמר גם להבא. 

אם משהו שאת חושבת שנכון חלקית, תסבירי מה נראה לך נכון ומה לא.  אם נראה לך שה"טענה" אינה נכונה, תסבירי למה לא.

את צודקת שזה קצת קשה, כי את נעלבת כשמרגישה "מואשמת". אבל בסופו של דבר, התייחסות עניינית, תועיל הרבה יותר.

אם הוא היה שואל, היה מקום לדבר על כך שכל אחד צריך לצפות מעצמו, ולהשתדל להנמיך ציפיות מהשני, כל זמן שיש יחס טוב זה לזה.

מצד שניכם, נראה הכי טוב שתיזמי שיחה בזמן רגוע.

תגידי לו, חשבתי על מה שאמרת שאתה מרגיש מאז החתונה שאתה מעניק ואני לא. קודם כל, תודה שאמרת את ההרגשה מצידך, כי אני דווקא הרגשתי נותנת מעצמי בהרבה דברים אחרים, והכי חשוב לי הבית והקשר איתך. אז בוא ננצל את זה למשהו טוב: אתה תגיד, לא בהתלוננות, בצורה נעימה, באיזה צדדים אתה מרגיש שחסר מצידי. אני אומר מה אני חושבת שאני משקיעה גם כן, ואם משהו נראה לי ציפיה מוגזמת ממני; נסכם דברים ביחד, ונשתדל לשמח אחד את השני..

זו יכולה להית שיחה ממנפת. להחליט מראש - לא נעלבים. לומדים זה את זה. לגמרי טבעי שיהיו ציפיות/הסתכלויות שונות. איש ואשה זה שונה. לא כ"כ הרבה זמן נשואים. לא לפחד מזה.

בהצלחה.

את לא חוששת שבעלך יראה את זה???

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!