אשתדל באמת, להעניק תשובה מספקת וטובה. כדאי ממש לקרוא הכל..

יש שתי דרכים מרכזיות להיות טוב: החסד והאמת.

הפסוק במשלי אומר כך:

"באורח צדקה, חיים.

ודרך נתיבה, אל מות."

ושאל המהר"ל מפראג, מהו ההבדל בין "אורח" ל"נתיב"? הרי לכאורה אין הבדל, שתי המילים, משמעותם "דרך"..

וגם.. מה ההבדל בין "חיים", ל"אל מות"? לא למות, פירושו לחיות, לא?

בגאונותו הסביר.

הנתיב, הוא המקום של האמת. אל האמת צריך להצמד בכל הכוח, ומי שנוטה מעט, או פוזל הצידה, נופל.. כי הנטייה מהאמת, היא בהכרח שקר. ושם, אכן מי שהולך בדיוק בדרך הנכונה, "לא מת".. ואם הוא לא.. אז חס וחלילה..

אורח הצדקה, הוא רחב, כי לתת צדקה, לעשות חסד, זה דבר שאפשר להתפרס איתו להמון כיוונים. אפשר לתת, ואפשר לא לתת, אפשר לבחור איך, וכמה, ומתי.. ערוץ החסד גדול ומגוון. מי שנוטה מעט, לא נופל מהשביל.. הוא חי.

מי שהוא כל כולו במידת האמת, ורצונו באמת שיהיה טוב. חייב לשתף את מידת החסד, שהיא מידה של חיים.

ויש כל כך הרבה דרכים להשפיע חסד, להשפיע טוב

אבל.. צריך לדעת, שבניגוד למידת האמת.. להצמדות שלנו אליה. מידת החסד היא מידה של התפרצות החוצה, של נחישות, של יוזמות, לא של התכנסות פנימה כמו האמת.

הנה ראינו מהמדרש, על קריעת הים שבפרשה האחרונה:

"מתוך שהיו נוטלים עצה אלו ואלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך גלי הים."

נחשון ראה את כולם מתייעצים, מנסים להגיע לדבר המדויק, לתשובה הנכונה.. אבל דרושה גם תגובה. דרוש אומץ.. מידת החסד היא מידה "לפנים משורת הדין".. להעניק, לתת, לקפוץ. נחשון צדק.

אפשר להתייעץ, לחשוב מה נכון, מה הבעל בדיוק צריך. מה הוא רוצה.. אבל המחשבות האלו, שמתרוצצות כל הזמן, דומות לאלו "שהיו נוטלין עצה", ואי אפשר להיות נעולים עם הטוב בפנים.. עם המחשבה "מה חסר פה? במה אני לא טוב?"

פשוט לעשות.

אין אדם שלא אוהב הפתעות נעימות.. לעשות טוב זה תמיד טוב, באמת. אז אם בעלך היקר מדוכדך, פשוט תעשי לו טוב. אל תנסי בהכרח למצוא את מה שחסר, את מה שאין.. כמובן שאם הוא מבקש ממך משהו נקודתי, כדאי לשמח אותו בזה. לקום מוקדם.. להכין.

את רשמת שוב ושוב "מה שהוא צריך".. אבל זה לא זה. זה לא מספיק, וגם לא טוב.

אדם צריך לחם ומים, לדעתי זה מספיק.. אפשר לתת גם את "מה שהוא לא צריך" 

לגוון, לחפש מה אפשר לעשות.. לשאול בשלומו בשמחה, להכין, לצאת, להפתיע.

הקב"ה ראה את נחישותו של נחשון לעשות את המעשה, והוא אהב את זה:

לפיכך זכה למלכות.. אמר להם הקדוש ברוך הוא: מי שקדש שמי על הים יבא וימשול על ישראל. 

נחשון לא ידע מה צריך לעשות, הוא ניחש. והעיקר- עשה. לא חשב יותר מדי (כמובן שחשוב לחשוב), פשוט פרץ במידה הטובה של החסד.. אם הקב"ה אהב אותו. ראה במעשהו, גם אם לא היה המעשה המדויק אליו ציפה.. אין סיבה שיהיה אדם טוב בעולם שלא יאהב עשיה, חסד, נכונות, ונחישות.

זה טוב להיות במידת האמת, לכנס את הטוב בך.

אבל צריך להוציא את הטוב החוצה, כל הזמן.. לא חובה ה"איך לעשות". כן חובה "לעשות".

ה' יהיה בעזרך, הלוואי ותצליחי (אל תשכחי כן לכוון למקומות הנכונים), השתדלי.. אם באמת המערכת הדדית והוא מעניק ודואג לך, את תרצי להעניק לו חזרה.. לא משנה מה, העיקר להעניק טוב.

לילהטוב

לפתור דבר נקודתי (שבכלל לא בטוח שצריך לפתור אותו) - לא יפתור את הבעיה בכללותה.

שלנשים וגברים יש שפה שונה ונפרדת, והרבה פעמים גם מערכת ציפיות שונה.

אני לא מצדיק אותו על זה שהוא משווה אותך לאחרות,

כי לכל זוג מתאים דברים אחרים..

(יכול להיות למשל שהאשה של החבר לא עובדת ואת כן,

 ולכן היא יכולה לווסת את שעות השינה שלה אחרת ממך וכד')

דבר נוסף שהרבה פעמים קורה,

זה שבן-הזוג משקיע, והשני לא מרגיש זאת מכל מיני סיבות.

לפעמים הבעיה היא בזה שמשקיע, שהוא משקיע בדברים הלא נכונים/מתאימים.

ולפעמים הבעיה היא במושקע, שהוא שקוע בעצמו ובגלל זה הוא לא שם-לב להשקעה של הבן-זוג.

וברוב הפעמים, זה היכנשהו באמצע..

הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה" קצת פותח את הראש כדי להבין שיש שפות שונות לשני המגדרים..

קצת קשה לכתוב על רגל אחת את השוני בין גברים ונשים,

אבל אכתוב לך שממה שכתבת יש לו סה"כ התנהגות גברית נורמלית (אולי חוץ מהעניין של ההשוואה - שזו בעיה כללית היום שצריך לעבוד עליה בנפרד),

ונראה שגם לך יש התנהגות נשית נורמלית.

העניין זה לדעת איך לגשר בין שתי התנהגויות שהן נורמליות ולמצוא שפה משותפת..

ההמלצה שלי זה דבר ראשון לקרוא את הספר "גברים ממאדים ונשים מנגה",

(לאו דווקא ליישם את ההמלצות שלו, אלא בעיקר להבין היכן ועל מה הפער ביניכם..)

לאחר מכן, להחליט ביחד מה הדרך הנכונה שלכם לגשר על אותם פערים ולבנות יחדיו שפה משותפת ומערכת ציפיות משותפת.

זה יכול להיות ייעוץ / קורס / סדנא / קריאת ספרים / היפתחות שלכם זה לזו בנושא.

כל הכבוד לך על האומץ להכיר בבעיה ועל הרצון לפתור אותה!!

לא מעט זוגות סובלים מהפער הזה ונגררים עם זה לרמות בלתי נסבלות,

וחלק ניכר מהגירושין שאנו רואים היום נובעים מזה,

כי החיים בימינו מחייבים יותר תקשורת זוגית מבעבר,

ואז לפערים הללו יש יותר משמעות לחיים הזוגיים.

שיהיה לכם הרבה הרבה הצלחה!!

אני הולך לייעוץ = יש לי בעיה = אני לא נורמלי

אבל זה ממש ממש לא נכון!!

שניכם נורמלים, אתם רק צריכים קצת עזרה, כולנו בני אנוש, אף-אחד מאיתנו לא מושלם.

ולפעמים אנחנו צריכים עזרה..

החוכמה זה לדעת לזהות את הצורך בעזרה מוקדם ולא בשלב שכבר ממש קשה לגשר על הפערים.

אבל מה כן, אם תתעקשי ללכת איתו לייעוץ לפני שהוא מאמין בזה, זה אכן עלול להעצים את הבעיה.

כי זה רק עלול להגדיל את הפער התקשורתי ביניכם..

לכן אני חושב שקודם כדאי לשניכם לקרוא את הספר שהצעתי לעיל (יש את זה בהרבה ספריות),

רק כדי לעזור לבעלך להבין שהבעיה שלכם לא מעידה על חוסר נורמליות,

אלא על דברים נורמליים שצריך ללמוד אותם כדי להתגבר עליהם..

אם זה לא יצליח, אז תנסי אולי לבקש ממנו לשתף צד שלישי ששניכם נותנים בו אמון,

כדי שתוכלו לקדם את הזוגיות שלכם למקום הרבה יותר חזק וחיובי.

רק נקודת פתיחה שקריטית להצלחת התהליך, זה ההבנה שכל שינוי שאתם עושים אתם עושים ביחד,

אף אחד מכם לא בעייתי, ואתם כבר לא רק שני פרטים - אתם זוג וכך זוגיות צריכה להתנהל!

הייתה כאן פעם כתבה ב-'בשבע', על זה שגם זוגות נורמלים לפעמים צריכים ייעוץ.

אני אחפש לך ואביא לך קישור..

תלחצי על הקישורים

מה הסוד של הזוגות המצליחים?

כשבן הזוג לא משתף פעולה

ובאופן כללי, באתר הזה יש הרבה כתבות שמדברות על לא מעט מהבעיות שאנו נפגשים בהן בחיי היומיום בזוגיות..

אז תקחי בעירבון מוגבל

להגיד לו: תשמע. אף אחד בעולם לא מושלם אבל אם ארוחת בוקר עושה לך טוב אז בשמחה. אני אוהבת אותך ורוצה שתהיה מאושר

להגיד לו: אני לא אוהבת שמשווים אותי למישהי אחרת זה ממש לא נחמד

בהתחלת הנישואים אישתי אמרה לי משהו דומה. אמרתי לה בחיוך "אין בעיה. אשאל איתו אם הוא רוצה להתחתן איתך, אני בטוח שהוא יסכים"

למטבע שתיארת יש שני צדדים. זו התנהלות הכי מובנת והגיונית בן בני זוג מה שקרה לכם, וממש לא מהווה בעיה מיוחדת או חריגה. פרופורציות. טיפת מחשבה ועבודה מצד שניכם. כל אחד משניכם צודק בתחושותיו ומאידך לכל אחד מכם יש מה לשפר. 

הואיל ואת הכותבת ננסה להתייחס לצד שלך: דעי, אכן יש להבין את בעלך. כשהוא משתף בדבר שכואב לו (במקרה שנתת- ארוחת הבוקר), לא רק שאת רחוקה מלהבין אותו ("הלם מוחלט על סף בכי שהשוו אותי למישהי אחרת!!!"), את גם מתפוצצת ומתנפלת עליו ("מתפוצצת. כלומר מרימה את הקול ואומרת לו למה אתה תמיד שומר בבטן??? זה משגע!").

כשזה המצב, נראה די מובן והגיוני שיעדיף לשמור בבטן, לא ככה?

לא צריך להרחיב על כך שהשמירה בבטן היא הגרועה ביותר ושווה לך לעשות מאמצים כדי לא להוביל את בעלך לשם.

דרך פתרון אפשרית היא הקפדה יתירה כשהוא מציף קושי, לא להגיב באופן שהגבת. להגיב בסבלנות וחיבה. לשם כך, עלייך להשתדל להבין אותו. גם אינך מבינה, לומר לו באהבה שאינך מבינה ושחשוב לך להבין ולבד מהאמירה תעשי מאמץ כדי להבין את הצד שלו. בדוגמא שהבאת, יש להניח שהוא לא השווה ביניכן בפרט אינטימי. הוא אף לא השווה אותך, הוא השווה את עצמו (!) לחברו. זה הגיוני ולגיטימי ביותר. יש להניח שהוא גם חשב על כך לפני, אלא שהחבר היה טריגר עבורו. אם לא הצלחת להסכים, זה בסדר. תאמרי לו שאינך מבינה, את מנסה. ובכל מקרה אוהבת.

עניין נוסף, פעמים רבות בני זוג מתלוננים שהם עושים עבור השני אך הוא אינו מרוצה. זו טעות בקונספציה. את אינך אמורה לעשות X,Y,Z פעולות מסוימות. את אמורה לגרום לבעלך להרגיש טוב. ואם זה לא קורה, אז במבחן התוצאה נכשלת. זה כמו שאת הולכת למוסך עם רכב מקולקל, והוא מספר לך שהוא עבד על הרכב, החליף כך וכך, אך בסוף הרכב עדיין מושבת. אותך לא מעניינת הדרך, מעניין אותך שהרכב יתוקן ותוכלי לסע איתו. כך גם בהקשר הזוגי, תסתכלי על מה גרמת לבן זוגך להרגיש, פחות על מה עשית לשם כך. התוצאה-הרגשת בן זוגך- היא המבחן הקובע בהקשר הזוגי. בעל יכול להביא לאשתו ורד בשמונה שקלים ולעשותה מאושרת, או להביא יהלום ולהשאירה אומללה. הבעל היותר טוב מבן השניים, הוא זה שהביא את הוורד. תנסי להבין אותו, מה הוא (!) צריך, ןלמלא חוסר זה.

מקווים שהיינו לעזר! 

.    

לדעתי גברים שבאים ממסגרת של פנימיה ז"א ישיבה ומתחתנים או אפילו צבא

הם רגילים שכל בוקר יש להם שולחן ערוך באוכל, לא משנה שהם מזלזלים וצוחקים על האוכל שלא טעים

אבל הם רגילים שיש אוכל

פתאום מתחתנים ואין אוכל

בטח שלא בבוקר כשצריך להלביש ילדים ולרוץ לעבודה תהיה מוכנה ארוחה על השולחן

אני אישית רק כוס מים אפילו קפה לא שותה , אין זמן

אז מה לעשות בעלך תסבירו לו היה רגיל. וזהו החיים משתנים

שיארגן לעצמו לחם או יקנה לחמניות ויקפיא או יקנה בדרך וכו

גם אני ככה. שמה במקרר בעבודה ירקות קונה ולחם מקפיאה מחממת וכו

וכמה פעמים אני גם מדלגת על ארוחות /ערב/ צהרים כי בדיוק נגמר ונתתי לילדים ואין לי כח לעשות כלום לעצמי

את נשמעת מאוד מתוסכלת.

אני מבינה שאת מבחירה בבית, אבל הייתי ממליצה לך לעשות גם דברים נוספים.

לצאת, לראות עולם, לקבל הערכה חיצונית שלא תלויה רק בבעל ובילדים, ללמוד משהו. אולי להעביר חוגים בבית או שיעורים פרטיים?

לדעתי, יעשה לך טוב.

גם אם זה נראה לך קשה להכניס ללוז שלך עוד משהו - לפעמים זה הכרחי, פשוט כדי לקבל פורפורציה.

אם הייתי כל הזמן בבית עם הילדים, ומחכה כבר שבעלי יגיע, ואז, כשוהא כבר היה מגיע, הוא לא היה עונה על הציפיות שלי - הייתי גם אני משתגעת...

ודרך אגב, מה זה לא מבינה בחשבונות, ארנונה וכו' - את בהחלט יכולה להבין, זה לא משהו מדי מסובך. גם לא תאריכים לועזיים - אם זה מציק לו, אז תתחילי להתעניים, אלה דברים ממש לא מסובכים מדי, פשוט כנראה נוח לך להיות בקופסה הקטנה שלך ולזרוק הרבה מהאחריות עליו, זה לא תמיד פייר. אם זה בא לו בטוב, אז סבבה, אבל אם זה מתסכל אותו, אז כמו שלך יש תסכולים, גם לו יש, והם לא פחות מוצדקים. רק שלו יש חיים אחרים מחוץ לבית, ולך אין, ולכן את יותר מרגישה את התסכול...

תתחילי ממוכרת פרחים, כי זה יצירה זה כיף זה לא כמו שאת מתארת להיות תקועה בחנות

אפשר לקחת חנות פרחים להרים אותה מאפס למיליון, עיצוב החנות מחדש, עיצובים חדשים של זרים \ השמים הם הגבול.

ואם את לא מרוצה את יכולה אחרי שלושה חודשים לעזוב, את לא חותמת חוזה על מס' שנים

אם לא יצליח שם תנסי משהוא אחר, את לא חיבת כלום לאף אחד

תפני אלי בפרטי.

מכירה כמה שעשו את זה בתור נשואות. אומנם הכי הרבה היתה עם 5 ילדים, אבל אין הרבה הבדל בין 5 ל-7.

ודווקא הנשואות עם הילדים הן הכי רציניות.

ויש לך כבר תואר, כך שאת יכולה לקבל פטורים מקורסים, תלוי מה למדת קודם.

זה דורש השקעה, אני לא אומרת שלא, אבל להפעיל בחזרה את הראש והידיים, לראות סטודנטיות אחרות, ללמוד דברים חדשים - זה הזמן. לדעתי אלו לימודים מעניינים, מבחינת משכורת - תלוי איפה את עובדת, יש מקומות מתגמלים יותר ויש פחות. (ואחותי, גם עשתה שינוי ממש משמעותי בערך בגיל שלך ולא מצטערת לרגע!)

ואני אומרת לך - הכי רציניות והכי משקיעניות. כי הן ידעו שהן לא באו לבזבז את הזמן והעריכו כל טיפת לימודים. וגם היום הן מוצלחות מאוד בעבודה.

(גם אני בת 33, עוד מעט 34...)

גיל עמוס, מלא באתגרים, אבל גם גיל יפה, בו את כבר הרבה יותר בוגרת, ועם הרבה יותר ניסיון חיים, ומצד שני - יש עוד הרבה שנים לפנייך.

גם גיל 40 הוא גיל מצויין לעשות שינוי.

אל תרגישי "זקנה"  או "חסרת ניסיון", את לא זה ולא זה. גידלת 7 ילדים בהרבה השקעה ואהבה, וזה מקסים - אבל אפשר תמיד לעשות קצת שינוי.

ואם מתאים לך, כמו שכתבו, ללכת על משהו פחות מחייב - תלכי על זה.

(לי תמיד היה חלום שבעלי יהיה מליונר, ואני לא אצטרך בכלל לעבוד, אבל אצא לעבוד בהתנדבות, אולי כי זה גם מה שראיתי אצל סבתא שלי - שהיתה אחראית על כל המתנדבים בבית חולים מסויים במשך 40 שנה - והכל בהתנדבות וכמובן שבשעות וימים סבירים... - גם זו אפשרות אם יש לכם את היכולת הכלכלית. (בסוף החלום לא התגשם ואת רוב הפרנסה דווקא אני מביאה, אבל, נו, מילא...)

 בהצלחה!

פשוט לרדת מהרעיון שהוא ישתתף איתך בעבודות הבית? סך הכל את לא עובדת, אז הגיוני.

קחי בחשבון - שלצאת לעבודה כנראה יהיה לך מתיש הרבה יותר. 

את תוסיפי לעצמך עוד כמה שעות עבודה כל יום(ואני בטוח שיש לך המון שעות עבודה ביום גם ככה, עם 7 ילדים) - וכל זה בשביל שבעלך, א-ו-ל-י, יכין לך ארוחת ערב פעם בחודש, ואולי ישטוף כלים מדי פעם.

את תעבדי הרבה יותר ואולי תתישי את עצמך. ודאי יחסית למה שאת רגילה.

מה שאני מציע זה לשאול את עצמך - למה אני רוצה לצאת לעבוד?

אם זה כדי לאזן את הענינים בבית, כמו שזה נשמע מההודעה שלך למעלה - לענ"ד שכרך יצא בהפסדך.

אם זה כי את רוצה, מסיבות אחרות, שקשה לך בבית הרבה שעות או משהו - זה משהו אחר, וזה בהחלט יכול להיות כדאי, כמובן שעם מודעות מלאה למחיר שזה בוודאות יגבה ממך.

ואמא שלי, וגם סבתא שלי, מיד הכינו לאבא את הארוחות, גם כשהן עבדו.

אני זוכרת עד היום את אמא שלי מבקשת ממני לחמם לאבא את המרק כדי שיהיה חם בדיוק כשהוא יגיע... ולמה? כי שניהם באו מבית שהסבתא עשתה הכל, אבל הכל לסבא, ושניהם אשכנזים משכילים למהדרין.

לעומת זאת, בעלי תימני, ודווקא אמא שלו הרגילה את אבא שלו לעשות הרבה בבית, כי אבא שלה היה כזה. להם היה קשה בנישואין, כי היו להם ציפיות שונות, אבל אני הרווחתי, כי בעלי עושה המון!

תבדקי מה אמא של בעלך עושה בשביל אבא שלו ולפי זה תביני את הציפיות, למרות שלפעמים יש גם ציפיות שלא באות מהבית...

לצערי מכירה כמה נשים שבוחרות להישאר בבית- ואני ממש מכבדת!!- אבל מתוסכלות ומחפשות להתגאות בדברים שלא תלויים בהן

 אין הבדל... תשתחררי מדעות קדומות..ונגיעות גאווה. אשכנזים משכלים לא יותר טובים מעדות המזרח משכילים

בס"ד

לשמוע ביחד שיעורים על שלום בית וללכת לייעוץ.

ולדבר על הכל פתוח!!

אפשר הכל, גם להיות מלאכים

השאלה אם זה משהוא שבכלל שייך לבקש . לדעתי זה מוגזם

והוא כועס ולא מדבר

כי רוצה גם ארוחת בוקר...

אם מתחלקים ומקובל על שתיהם ברור שזה בסדר

אבל לא בצורת האשמה לאישה שהיא חיבת

ברור שארוחות זה חשוב

אבל לא כשמטילים אשמה על הצד השני

אני נגיד לא אחשוב שבעלי אשם בכאבי הראש שלי בבוקר כי לא הכין לי ארוחת בוקר

והוא גם לא יחשוב להפך.

כל זוג עם ההסדרים שלו והחלוקה שלו העיקר שכל צד לא ירגיש שהוא מתמוטט מהנטל והוא המנוצל

הוא לא רצה להגיד לך, כי הרגיש שזה סתם יתסכל אותך, ובכל זאת, כשהחבר אמר לו את זה זה עשה לו קווץ' בלב...

באופן כללי, אני לא אוהבת את אלה שמתפארים בבן זוגם - מה זה עושה טוב למי ששומע?

ובלי שהוא רצה - הוא השווה. זה לא עשה לו טוב אבל זה קרה. הוא העדיף לשמור, אבל את לחצת עליו לספר..

וכשהוא סיפר - התפוצצת... זה לא יעשה לו חשק לספר שוב, את מבינה את זה, נכון?

גם אמא שלי קמה תמיד להכין לאבא שלי את ארוחת הבוקר, זה חלק מהמערכת הזוגית שלהם. גם סבתות שלי היו עושות את זה. ודווקא חמותי, שהיא אישה מאוד משקיענית, לא עושה את זה, אלא בעלה דואג לעצמו. למה? כי ככה הם יצרו לעצמם את הזוגיות. אני לא זוכרת שעשיתי את זה מעולם.. אם כבר, בעלי הוא זה שמפנק אותי בארוחת בוקר מדי פעם.. האם בגלל זה אני אישה פחות טובה? לא ברור לי. יש לי דברים טובים אחרים.

האם אני פחות מפנקת? כנראה שכן... אני צריכה להודות על האמת...

יכול להיות שהוא כן רגיל לזה מהבית, יכול להיות שאת לא, ולפעמים ההרגלים האלו נוטעים בנו ציפיות - זו זוגיות טובה, זו זוגיות פחות טובה - ועל הציפיות האלה חייבים לדבר, בנחת וברוגע, בלי עצבים.

זה לא אומר שאת אישה פחות טובה, זה פשוט אומר שהוא ציפה. את לא חייבת להענות לציפיה הזו, את יכולה מדי פעם לפנק אם בא לך. 

וגם - ללמוד לא ללחוץ עליו, לא תמיד זה מתאים לו. לפעמים הלחץ הזה פשוט לא עושה טוב לאף אחד. דווקא כשהוא סגור, אל תתייחסי לזה, ואחרי יום יומיים - תפני אליו באוירה נינוחה על כוס קפה ותשאלי מה הציק לו.

לפעמים לוקח זמן לגברים להפתח וללמוד איך להגיד מה מפריע להם, בזמן ובמקום הנכון.

וכשאת כן רוצה להפתח ולדבר, לחשוב איך את מרגיעה את עצמך קודם, כדי שגם אם תשמעי ביקורת, תדעי להגיב עליה בצורה שלא תחסום אותך.

את נשמעת אישה טובה שרוצה לתת מעצמך הרבה לבעלך, ורוצה בזוגיות טובה. אני בטוחה שאם תכיני את עצמך היטב לשיחות ביניכם, תצליחו לגיע לעמק השווה.

"למה הוא שומר בבטן".. זה די ברור.

הרי את אומרת בעצמך מה קורה כשהוא אומר...

אז מבחינתך, את צריכה להחליט אם את מסוגלת להקשיב לו באופן אחר. אם לא, צודק שאנו אומר.

איך להקשיב באופן אחר? לא לקחת יותר מידי ללב. להחליט מראש שאת מקשיבה עניינית. אם משהו נכון, אז לומר, טוב שאמרת, ממש טוב. נשתדל..  כך הוא יאמר גם להבא. 

אם משהו שאת חושבת שנכון חלקית, תסבירי מה נראה לך נכון ומה לא.  אם נראה לך שה"טענה" אינה נכונה, תסבירי למה לא.

את צודקת שזה קצת קשה, כי את נעלבת כשמרגישה "מואשמת". אבל בסופו של דבר, התייחסות עניינית, תועיל הרבה יותר.

אם הוא היה שואל, היה מקום לדבר על כך שכל אחד צריך לצפות מעצמו, ולהשתדל להנמיך ציפיות מהשני, כל זמן שיש יחס טוב זה לזה.

מצד שניכם, נראה הכי טוב שתיזמי שיחה בזמן רגוע.

תגידי לו, חשבתי על מה שאמרת שאתה מרגיש מאז החתונה שאתה מעניק ואני לא. קודם כל, תודה שאמרת את ההרגשה מצידך, כי אני דווקא הרגשתי נותנת מעצמי בהרבה דברים אחרים, והכי חשוב לי הבית והקשר איתך. אז בוא ננצל את זה למשהו טוב: אתה תגיד, לא בהתלוננות, בצורה נעימה, באיזה צדדים אתה מרגיש שחסר מצידי. אני אומר מה אני חושבת שאני משקיעה גם כן, ואם משהו נראה לי ציפיה מוגזמת ממני; נסכם דברים ביחד, ונשתדל לשמח אחד את השני..

זו יכולה להית שיחה ממנפת. להחליט מראש - לא נעלבים. לומדים זה את זה. לגמרי טבעי שיהיו ציפיות/הסתכלויות שונות. איש ואשה זה שונה. לא כ"כ הרבה זמן נשואים. לא לפחד מזה.

בהצלחה.

את לא חוששת שבעלך יראה את זה???

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע